למחרת פגיעת הקטיושה בקניון באשקלון הציג עמוד השער של "ידיעות אחרונות" תמונת נעל של פעוטה שנפגעה בפיצוץ. נעל קטנה, מוכתמת בדם וקרועה, כנראה מפגיעת רסיס. אורן פרסיקו טען כאן כי במובן מסוים התמונה מבוימת: הנעל מונחת על ידו של מישהו, מוגשת לצילום, והיד משמשת כך גם קנה מידה לקוטנה של הנעל. הכותרת מלווה את התמונה, ממשיכה את מחוות ההצגה לראווה: "כך הסתיים ביקור בקניון". כלומר, זה מקרה משונה שבו הכותרת הראשית של העיתון חסרת משמעות ללא התמונה, והיא מין כיתוב מוגדל שלה. הכיתוב הכי בסיסי האפשרי: "הנה תראו". הכותרת האמיתית היא התמונה, והתמונה, כאמור, נוצרה בשביל העיתון.
נעל הפעוטה שנפצעה מפגיעת באשקלון ב-14 במאי (צילום: אדי ישראל)
ולמה זה מפריע? תאמרו, אירוע נורא מחייב כותרות חריגות. הנה תראה בעצמך: כמה נורא. כלומר, התמונה עצמה היא כבר התשובה לטענות האפשריות נגדה. אבל, כמובן, זה כשלעצמו רק מגביר את האי-נוחות: זאת הרי דרך אחרת לומר שהתמונה והכותרת אינן מותירות לקורא ברירה, מרחב של תגובות ומחשבות אפשריות.
וגם זה, בעצם, לא העניין המפריע באמת, אבל הוא כבר מצביע עליו: על הדרך שבה הכותרת והתמונה מבזות את הקורא, ובסופו של דבר מבזות גם את הקורבן. כן, למרות מחוות ההשתתפות בצער, הן מבזות בסופו של דבר גם את הקורבן.
אפשר לשאול שאלה תמימה: התמונה אמנם מזעזעת, אבל האם אי-אפשר לסמוך על הקורא שיידע להזדעזע בעצמו מהידיעה שפעוטה בת שנתיים וחצי נפצעה קשה מרסיסי הטיל שפגע בקניון? הרי מספיק שימסרו לנו את המידע, אפשר גם בליווי תמונות, כדי שנזדעזע. אבל העיתון משנה כאן את הסדר: מעביר את המידע אל הרקע, ומציב במרכז את הזעזוע. קודם כל נזדעזע, אחר-כך, אם גם נדפדף ונקרא, נדע מדוע.
שר הביטחון בוחן את אתר נפילת הטיל (צילום: אדי ישראל)
מה שלפנינו די ברור: העיתון משתוקק להיות טלוויזיה. הוא מוותר מרצון על התפקיד הייחודי שלו כאלטרנטיבה לטלוויזיה (דיווח פחות מיידי, ולכן גם יותר מרוחק, שקול, מגוון) כדי להיות מה שיותר טלוויזיה. לא רק בגלל הדגש על התמונה ועל המימד האמוציונלי; הדבר נכון באופן יותר עמוק, ויותר מטריד. העיתון מבקש לחקות את המימד הטקסי המוכר של שידורי פיגועים, שאף אחד לא אומר בהם דבר, ובכל זאת כולם צופים – כלומר צופים כדי להשתתף באירוע, "צופים יחד".
באופן דומה, גם העיתון מנסה להכיל את הזעזוע של הקורא, להפוך לבמה שלו: לא די שהקורא יזדעזע, הוא צריך להזדעזע כאן ועכשיו. צריך שהעיתון ישקף באופן מיידי את הזעזוע שלו. יותר נכון: לא די בכך שהקורא יזדעזע מהדברים עצמם, מהמציאות, מהעובדות. חיוני שהוא יזדעזע מהתמונה שמוצגת בעיתון, שהזעזוע שלו יהיה כרוך בצריכת העיתון – מין העתק מוזר של "השידור החי" הטלוויזיוני.
זה, בשורה התחתונה, ההסבר לאופן שבו דווקא הדיווח המסוים שבו אנחנו דנים, האמפתי והרגשי לכאורה, מבזה את הקורא ואיתו את הקורבן. כי הצד השני של הצורך של העיתון לגלם בעצמו את הזעזוע הוא חיסול האפשרות לתגובה אותנטית של הקורא. ההזדהות הרגשית המופגנת של העיתון היא גם חיסול האפשרות להזדהות עם הקורבן. כי לא חשוב שתזדהה – שתקרא, שתחשוב, שתדמיין; חשוב רק שתזדעזע ב"כאן ועכשיו" של העיתון.
תאמרו: אבל מה יש לבקר את העיתון כאשר אנחנו מכירים את כל זה מהטלוויזיה? אולי זה נכון. אבל הטלוויזיה, לפחות, יכולה לטעון להגנתה שאין לה ברירה – כך עושים היום טלוויזיה. ואילו העיתון בוחר לנהוג כך. ממש עכשיו אנחנו רואים אותו עושה את בחירתו (ומחר, כמו הטלוויזיה, אולי כבר לא תהיה לו ברירה כי ככה יעשו עיתונים). ובעצם, דווקא משום שאנחנו מכירים את דפוס הסיקור הזה מהטלוויזיה חשוב שנדרוש מהעיתון לנהוג אחרת. היסוד לזכות הקיום של עיתון היום הוא באלטרנטיבה שהוא מציג לטלוויזיה, ולא ביכולת שלו לחקות אותה.