שמואל ליימן-וילציג ונאווה כהן-אביגדור מאוניברסיטת בר-אילן פיתחו לפני כמה שנים מודל שמסביר את השלבים השונים שעובר כל מדיום תקשורתי: מלידתו, דרך חדירתו לשוק, צמיחתו, התבססותו, נסיונותיו להילחם במתחרים חדשים וצעירים, ועד התאמתו למציאות החדשה או גוויעתו הסופית.
העיתונות המודפסת נאלצה לבצע כמה סבבי התאמה שנועדו להתמודד עם חדירתם של אמצעי תקשורת חדשים. כאשר הרדיו הגיע לעולם, נדחף תאריך סגירת העיתון אל שעות הלילה המאוחרות בניסיון להמשיך להיות רלבנטי. כאשר הטלוויזיה הופיעה, הגיבה העיתונות המודפסת בהוספת צבע ותמונות גדולות. בימים אלו עסוקה העיתונות המודפסת בביצוע סבב התאמות נוסף מול מה שנראה כמו התחרות הקשה ביותר שבה התמודדה עד כה: האינטרנט.
כמעט כל גוף תקשורת בעולם מנסה לתת תשובה לשאלה "איך עושים תוכן באינטרנט". באמצע שנות התשעים העיתונים פשוט העלו את התוכן שלהם לרשת. זה מה שעיתון "הארץ" עשה במשך שנים. אבל עם הזמן חילחלה ההבנה שיש לאינטרנט כמה יתרונות שאין לעיתון מודפס, ושאין כל סיבה שלא לנצל אותם. כך לדוגמה באינטרנט ניתן לקשר לתכנים אחרים, ניתן לשלב קטעי וידיאו, קטעי אודיו, להוסיף אנימציות, מפות אינטראקטיביות, או במלים אחרות, ניתן להפוך את התוכן לחוויית מולטימדיה. אבל איך עושים את זה נכון, ובעיקר, איך עושים את זה כלכלי? באחרונה נשלח אלי קישור לאתר שלתחושתי, מציג חשיבה אחרת, חלופית לחשיבה המקובעת כל-כך, שגם אם היא אינה מושלמת, היא ללא ספק רעננה.
האתר המדובר נקרא Flyp והוא מציע לגולשים לצרוך תוכני מגזין בדרך חדשה. האתר מפרסם תכנים חדשים, מהדורה, אחת לשבועיים. הוא מעסיק כתריסר עובדים, רובם פרילנסרים שאוספים תכנים ומלחימים אותם לכדי נראטיב הכולל מרכיבי מולטימדיה שונים. זהו אינו מגזין כפי שאנו רגילים לחשוב עליו; זו התנסות, חוויה, משהו שונה לגמרי.
האתר יושב על פלטפורמה טכנולוגית כבדה המבוססת על טכנולוגיית פלאש, וטעינת העמודים היא עניין שלוקח זמן ודורש מהקורא סבלנות. אבל מי שמצויד בסבלנות יזכה לחוות צורת תקשורת שלא ניתן לשחזר בעולם של דפוס.
ה"ניו-יורק טיימס", שפירסם לפני כמה שבועות כתבה שבה הזכיר את Flyp, ציין את הדרך שבה המגזין טיפל בסיפור מיידוף. בעוד שכתב-העת הכלכלי "פורצ'ן" פירסם תחקיר בהיקף של 11 אלף מלה, Flyp פירק את הסיפור לגורמים פשוטים והסביר בשפה בהירה, תוך שימוש באנימציה, סרטי וידיאו ואפילו חידון אינטראקטיבי שעוצב כמו משחק וידיאו ישן – כיצד המזימה של מיידוף עבדה וכיצד הצליח להתל ברשויות הפיקוח. התוצאה היא לא פחות מתענוג צרוף. גם ב"פורצ'ן" התלהבו והפנו לאתר Flyp. מאז, שיתוף הפעולה בין הצדדים רק הולך ומתהדק.
השאלה היחידה שנותרה היא אם מודל שכזה יכול להחזיק מעמד לאורך זמן. בשלב זה Flyp אינו מציג פרסומות לצד הכתבות, ואם בזה לא די, העובדה שהוא מבוסס על פלאש גורמת לכך שהוא נקודה עיוורת עבור מנועי חיפוש דוגמת גוגל, שמעדיפים אתרים המבוססים על טקסט. נוסף לכך, Flyp אינו מתאים לכל אחד. הוא דורש סוג של מיומנות מקוונת שעשויה להרחיק ממנו חלק מהאוכלוסייה. זה לא צריך לרפות את ידי החדשנים. מעבר לזה, יש נסיונות פחות נועזים מבחינת העיצוב ודרך ההגשה, אבל הנקודה המרכזית היא שנסיונות קיימים; יש מי שקולט את העניין שגופי תקשורת רבים כל-כך מעדיפים להתעלם ממנו: הגיע הזמן להסתכל על הבעיה – איך לעשות תוכן חדשותי באינטרנט – בדרך חדשה, באמצעות טכנולוגיות חדשות, עיצובים חדשים ומודלים עסקיים חדשים.
מרשל מקלוהן טען שיש לנו נטייה להבין את אמצעי התקשורת דרך המראה האחורית. אנחנו מסתכלים קדימה, אבל מבינים את מה שמתרחש נגד עינינו דרך ההיגיון של אמצעי התקשורת הקודם. כך לדוגמה רבים מהספרים הראשונים היו גרסאות מודפסות של כתבי יד. סרטים מוקדמים היו גרסאות מוסרטות של הצגות תיאטרון. זה מה שמאפיין עד כה את הדרך שבה אמצעי התקשורת המסורתיים משתמשים באינטרנט. הביטו באתרי החדשות בישראל. היש המחשה טובה מזו?
אין בישראל ולו ניסיון אמיץ אחד מצד גוף תקשורת כלשהו להסתכל על עולם ההוצאה לאור המקוון מזווית חדשה. "הארץ", "מעריב", "ידיעות אחרונות", "גלובס", "ישראל היום", ה"ג'רוזלם פוסט", שלא לדבר על אתרי תוכן עצמאיים כמו "עניין מרכזי" של רמי יצהר או "News1" של יואב יצחק, ואפילו אתרי האינטרנט של אמצעי התקשורת האלקטרוניים. כולם מציגים תכנים כאילו אנחנו עדיין בסוף שנות התשעים, כאילו לא למדנו דבר מאז שגילינו שאפשר להוסיף קישור לקטע וידיאו ביוטיוב, כאילו לא הגיע הזמן ללמוד משהו חדש.
התנסויות שכאלו מחייבות אורך רוח וגם השקעה כלכלית לא מועטה, אבל מי שיעמוד מנגד וימשיך להתנהג כאילו דבר לא השתנה יגלה בעוד כמה שנים – ואולי הוא מגלה זאת כבר עתה – שהגולשים המשיכו הלאה.