"עד 'כאן', ודי לצביעות", זעקה אתמול הכותרת הראשית של "ישראל היום", מעל עמוד שער יוצא דופן שהוקדש כולו למתקפה על תאגיד השידור הציבורי. במקום לקחת את דף המסרים היומי של ראש הממשלה (האם הוא נמסר בשיחת טלפון לילית עם העורך, עמוס רגב? רגב אינו מעוניין שנדע) ולשתול את סעיפיו בין השורות, בטורים, בידיעות החדשותיות ובכותרות – ב"ישראל היום" פשוט שפכו אותו על פני כל רוחבו של עמוד השער, ושתלך לעזאזל מראית העין.
נתניהו הצהיר שההתערבות שלו היא בעצם מימוש של עיקרון דמוקרטי, ושהוא בסך-הכל מעוניין שהתקשורת תהיה קצת יותר פלורליסטית? הנה, כך ניסחו זאת ב"ישראל היום": "חופש הביטוי הוא נשמת אפה של כל דמוקרטיה, והוא צריך לחול על כולם – ימין ושמאל, חילונים ודתיים ומיעוטים ופריפריה. והציבור ישפוט", נמסר לקוראים מטעם המערכת. בישראל, הדגישו עמוס רגב או אחד מכפיפיו, "אין פאשיזם ואין סתימת פיות".
לא מדובר בצירוף מקרים. בראיון לגלי-צה"ל סיפר הכתב המדיני של "הארץ", ברק רביד, על שיחה שקיים השבוע נתניהו עם קבוצה של כ-15 עיתונאים. "השער של 'ישראל היום' מייצג די מלה במלה מה שהוא אמר", גילה את מה שכולנו יודעים אבל נתניהו ו"ישראל היום" ממשיכים להכחיש.
שער "ישראל היום", 2.8.16 (לחצו להגדלה)
קל להיטפל לטיפול השטחי והגרוטסקי שהעניק עורך השערים של "ישראל היום" לפולמוס המורכב על תאגיד השידור הציבורי והתקשורת הישראלית ככלל, או לשימוש המתמשך שעושה נתניהו בחינמון כבשופר להפצת דף המסרים היומי. ואולם, ראוי גם לתת את הדעת על ההתמקדות במושגים כמו חופש הביטוי וריבוי דעות וההימנעות מטיפול בסוגיה החשובה יותר שעל סדר היום: חופש העיתונות.
קחו למשל את המאמר המרכזי שהוגש לקוראי "ישראל היום" במסגרת גליון הנושא של אתמול. הכותב, דרור אידר, עשה מאמץ מיוחד כדי להסיט את הדיון לזירה הנוחה עבורו: הפלורליזם בשוק הדעות. "מותר בהחלט לדרוש ששידור ציבורי יביא לידי ביטוי את כל מרחב הדעות הציבורי, ולא רק את הפרצופים המוכרים האוחזים בהשקפות עולם מבית המדרש של 'ידיעות' ו'הארץ'", כתב. בחלק אחר של המאמר התלונן אידר על דעותיו של אמנון אברמוביץ' (וספציפית על הביקורת שמתח על נתניהו בגין התערבותו בשידור הציבורי) ועל פתחון הפה שניתן לו בשעות צפיית השיא בערוץ הנצפה בישראל.
מבחינת אידר, במידה והוא אכן מאמין בדברים שעליהם הוא חתום, התכלית העיקרית של תקשורת "מאוזנת" היא שורה של בעלי דעה הנעמדים מול המצלמה ופולטים, כל אחד בתורו, דעה אחרת. כשמנסים לסחוט ממנו תגובה על הקו החדשותי של "ישראל היום", כפי שהתעקש אתמול המראיין ניב רסקין, חוזר אידר ומסיט את הדיון לענייני דעות ופרשנויות. בחדשות הוא חושש לגעת, ובצדק. על כך אין לו תשובה, וגם לא לאחראים עליו.
פובליציסט "ישראל היום" דרור אידר (צילום מסך)
קשה מאוד למצוא במצבת כותבי הטורים של "ישראל היום" מי שיעזו למתוח ביקורת על שלטון נתניהו (הכותבים דן מרגלית ושלמה צזנה מגבילים את דעותיהם הביקורתיות לטוויטר), ובזירת החדשות המצב גרוע עוד יותר. בתור אביר חופש ביטוי, החינמון של אדלסון הוא דוגמה אומללה במיוחד לעיתונות חופשית: בישראל של היום, אם שמים בצד את העיתונות החרדית, אין כלי תקשורת חדשותי יותר מונוליתי, חד-ממדי ומגויס מאשר "ישראל היום".
במשך תשע שנים לא פורסם ב"ישראל היום" ולו תחקיר אחד על האיש החזק במדינה ושלל פרשיותיו. פרטי המידע שפורסמו על פרשות של נתניהו בכלי התקשורת האחרים בדרך כלל הוגשו לקוראים בהצנעה או תוך הבלטת ההכחשות – ולא פעם כשהמידע הרגיש מעוות ומצונזר.
נתניהו וחבריו למפלגת השלטון אינם מעוניינים לשלוט בשידור הציבורי רק בשביל שיימצא בו מקום לבעלי טור ופרשנים בעלי תפיסת עולם המזכירה את שלהם – שהודות לפלורליזם ממילא תיבלע בתפיסות עולמם הסותרות של יתר הפובליציסטים.
הם גם לא מתעניינים באמת בחיוניותו של השוק החופשי: "ישראל היום" הוא דוגמה לגוף עסקי שבאמצעות כיסיהם העמוקים של מממניו הצליח לשבור את שוק המודעות בעיתונות המודפסת, לפגוע קשות במתחריו, לטלטל את הענף, לפגוע במידת החופש של השוק – וגם ליהנות מדממה רגולטורית כמעט מוחלטת. לא סתם יש מי שחושש שהניסיון של נתניהו להכניס שחקנים חדשים לשוק הטלוויזיה נועד קודם כל כדי לפגוע בערוצים הקיימים, שלדעתו עוינים אותו, ורק לאחר מכן (אם בכלל) להבטיח מגוון דעות.
שרי הליכוד מירי רגב ואופיר אקוניס (צילום: מרק ישראל סלם)
הדעות הן רק הסחת הדעת. לכל אחד יש דעה. דעות הן מוצר עיתונאי זול להפקה. עם דעות אפשר להתווכח. דעות אפשר לאזן. לפעמים, דעות עשויות אפילו להרגיז, או לעורר מחשבה. אבל מאמרי דעה לא מפילים ממשלה, וטורי פרשנות לא מביאים לפתיחת חקירה. פוליטיקאים לא מפחדים מפובליציסטים. הם מפחדים מכתבי החדשות, מהעיתונאים החוקרים, ממחפשי הגרונות העמוקים והמסמכים החסויים. עם מידע מוצק קשה מאוד להתווכח, והוא גורם לכתמים.
מי שרוצה לשלוט בתקשורת יעשה בחוכמה אם קודם כל יתמקד במחלקות התחקירים ובאגפים המסחריים, ורק אחר-כך ייגש למדורי הדעות. נתניהו עשה זאת בחודש שעבר, כשהורה חד-צדדית על דחיית מועד ההשקה של תאגיד השידור הציבורי וקלע את ארגון התקשורת הצעיר לאי-ודאות קיומית. תאגיד השידור שרד את זה, אם כי נתניהו ושלוחיו השונים עדיין מנסים לטרפד את הקמתו.
בדיון על התאגיד בישיבת הממשלה, זה שבו פלטה מירי רגב את ההתבטאות המפורסמת שלה ("מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו"), נגלה גם השקר שמאחורי טיעון "ריבוי הדעות": אופיר אקוניס, מנאמניו הקרובים ביותר של נתניהו, לא רוצה שבשידור הציבורי יהיו "ימנים". הוא רוצה "ליכודניקים". אחרי הכל, אם לראש הממשלה יש עיתון משלו, מדוע שלכל חבר קואליציה לא יהיו לפחות כמה עיתונאים שימונו כדי לייצג אותו?