מתי בפעם האחרונה צפיתם בכתבת טלוויזיה מגזינית שלא עוטרה במוזיקה מתחילתה ועד סופה? תודו שאתם מתקשים לזכור. כתבות מגזיניות, מהסוג שמשדרים בתוכניות סוף השבוע בערוצי הטלוויזיה שלנו, הפכו מזמן למרקחת של תמונה ומנגינה. כולם מחקים את כולם, ורבים מעמיתי טוענים בנחרצות ש"כך עושים היום כתבות טלוויזיה". אומרים, ובלי לשים לב שוכחים שבראש וראשונה הם אמורים להיות עיתונאים – הרבה לפני שהם נדרשים להיות במאים המדברים בזכות האפקט האדיר על הצופה שאפשר להשיג באמצעות שימוש במוזיקה.
כתבי טלוויזיה אינם מקשה אחת. הם מגיעים מתחומי יצירה שונים. אני הגעתי מלימודי קולנוע. העובדה הזו העניקה לי יתרון עצום, מאחר שעוד בטרם עיצבתי לעצמי תפיסת עולם מגובשת באשר לדרכי העיתונאית, שלטתי היטב ברזי השפה הטלוויזיונית. היום אני יכול לומר ביושר שלא אחת עשיתי מעשים שהיום לא הייתי מעז לעשותם.
את המוזיקה לכתבותי הייתי בוחר בקפידה רבה, תוך שאני מחשב את מידת ההשפעה הרגשית שלה על הצופים. באמצעות המוזיקה, ידעתי, אוכל לומר דברים שאין לי אפשרות לומר במלים, ולייצר "מסקנות" שהצופים יסיקו, לכאורה, בעצמם. פרט לכלים שרכשתי ושיכללתי בזכות לימודי, היתה לי הזכות והאפשרות להתבונן מקרוב בעשייתו של גאון טלוויזיה כמו מוטי קירשנבאום. אנשי הצוות שעימם עבד היו אותם אנשים שעימם עבדתי גם אני, ובאמצעותם קיבלתי מה שאפשר לכנותו כ"הוראה משלימה" על שיטות העבודה של האיש, שבילדותי רציתי להיות כמוהו כשאגדל.
כשניסו להתנקש בחייו של העבריין זאב רוזנשטיין בלב תל-אביב ובמקום זאת רצחו חלפן כספים, השיב אותי עולם הדימויים הקולנועי לסרטי המאפיה ובראשם, כמובן, "הסנדק". גופתו של הנרצח בשוגג הוצבה לאחר יום בסלון ביתו באשקלון, וחבורת נשים לבושות שחורים התגודדה סביבו. כתבת היומן שלי נפתחה במראות הדרמטיים שתיעדתי, וברקע הוספתי את נעימת הפתיחה של "הסנדק". זו היתה מניפולציה טלוויזיונית שספק אם היא לגיטימית בסרטים התיעודיים שיוצר הבמאי מייקל מור, ובכל מקרה בוודאי שהיא לא לגיטימית, ובעיקר לא אתית, בכתבות טלוויזיה. אבל פרט לזאב רוזנשטיין שזעם על מה שנתפס בעיניו כהשוואה חסרת כל בסיס בינו, "איש עסקים לגיטימי", ובין פושע נתעב כמו דון קורליאונה, איש לא ראה כל בעיה במניפולציה שעשיתי. להפך, זכיתי למחמאות רבות.
חלפו חודשים ושנים עד שהגיע הסרט "לילה טוב ובהצלחה", המתאר את המאבק של העיתונאי אד מורו בסנטור מקארתי. אף שלעניות דעתי מדובר בסרט בינוני למדי, הפרשה שבה הוא עוסק היא אבן דרך משמעותית בהיסטוריה של העיתונות. אחרי הצפייה בסרט שאבתי כל ספר או פיסת מידע על אד מורו והמפיקים פרד פרנדלי ודון הויט, שייסדו בשנת 1969 את התוכנית "60 דקות". מורו היה האיש הראשון שיצר עיתונות תיעודית בטלוויזיה.
במבט בוחן לאחור, מדהים לגלות כיצד כבר בתחילת דרכו הטלוויזיונית, ב-1951, הבין מורו עד כמה השימוש במוזיקה בכתבות טלוויזיה בעייתי מבחינה אתית, ועל כן קבע בנחרצות כי שימוש כזה הוא פסול. מי מכם שיצפה גם היום בתוכניות "60 דקות", נייטליין או דייטליין, יוכל לראות איך שלוש מחלקות החדשות של ערוצי הברודקסט האמריקאיים ממשיכות באדיקות ובקנאות לשמור על כתבות המגזין נקיות ממוזיקה.
מתוך הבנה והפנמת עקרונותיו של מורו, החלטתי להיגמל משימוש במוזיקה כאמצעי מניפולטיבי בשלב העריכה. בהתחלה זה לא היה פשוט כלל ועיקר. האינסטינקטים אמרו לי שיש תמונה שצריך לתמוך בה בכמה צלילים קסומים, ויש רגעים בכתבות שמוטב לחזק את הקונפליקט שהם מתעדים בקולות רקע, אבל אט-אט למדתי להגיש כתבה בלי להיות תלוי בצלילים ובאפקטים. את המוזיקה אני שומר היום לסוג אחד של כתבות, כתבות אישיות שבהן אני מספר לצופים מעין משל בשפה טלוויזיונית, ואלה כתבות נדירות ביותר.
לא עוד צלילים נוגים המעטרים מונולוגים של מרואייני, לא עוד! באיחור ניכר ובעיקר בבדידות מזהרת נטלתי על עצמי כלל מבית מדרשו של מורו. במערכת החדשות של רשת סי.בי.אס מדובר, אגב, בהוראה גורפת. אצלנו הכלל הגורף והמחייב את כולם הוא שצריך לרתק את הצופים למרקע כמעט בכל מחיר. כללי האתיקה הם רק "לכאורה", היות שהם לא תמיד ברורים ולעתים הם בחזקת אידיאל שקשה לממשו. אבל כאן מדובר במניפולציה שנעשית בעזרת מוזיקה. מניפולציה פשוטה, לא משהו שמצריך התחבטות ערכית מסובכת.
רותם אברוצקי הוא כתב בערוץ הראשון