לפני כמה חודשים צילצלה אלי במבוכה ידידה עורכת-דין לאחר ששמעה בתקשורת על הכוונה לבצע "חיקור דין" מוקדם למוריס טלנסקי. "איך ייתכן חיקור דין מוקדם בבית-משפט ישראלי", היא שאלה, אולי לי יש הסבר מלומד.
האמת שלא ידעתי מה להשיב. החיבור בין חיקור דין ובין הליך מוקדם לאזרח זר המתרחש בבית-משפט ישראלי אינו קשור לשום פרוצדורה משפטית שהכרתי. הבטחתי לנסות להבין ולחזור אליה, ואכן, תוך זמן קצר התברר לי כי העיתונאים שדיווחו על חיקור הדין המוקדם בארץ פשוט בילבלו את היוצרות ואת המוח. כידוע, מדובר היה בגביית עדות מוקדמת עוד לפני הגשת כתב אישום. הליך נדיר אמנם, אבל מוכר וברור.
העובדה שעורכת-הדין שפנתה אלי התייחסה ברצינות למינוח המעוות שמסרה העיתונות, ובמקום להניח שעוד עיתונאי דיווח שטויות, היא עצמה נכנסה ללחץ, מעניינת במיוחד. היא ממחישה, בין היתר, את היקף העיסוק המשפטי באמצעי התקשורת, היקף שמערער לעתים גם את הביטחון העצמי של כמה מאנשי המקצוע עצמם.
למעשה המדיה הציבורית שלנו מלאה בתקופה האחרונה בשיח משפטי צפוף. כל-כך עמוס ומגוון, עד שלעתים נדמה שהעיתונות הישראלית הפכה להיות זרוע של הפקולטה למשפטים. כך, רק בשבוע שעבר התנהל בתקשורת סמינר אינטנסיבי בשאלת סמכות היועץ המשפטי לממשלה. בד בבד אנחנו מוצפים בוויכוחים ובהערכות לאין קץ על נושאים משפטיים מאופק עד אופק: התנאים למתן עדות מוקדמת, הנורמות לביצוע חקירה פלילית ראויה, מסתרי דיני המעצרים של פוליטיקאים בכירים, הסף הנדרש להגשת כתב אישום, ועוד ועוד ועוד מנפלאות התחום הפלילי.
לצד הדין הפלילי אנחנו מתקדמים בקורס בדיני ראיות: עברנו כבר את פרק העדות של מתלוננת בעבירות מין, עיינו בעדות כבושה, תמהנו מה יהיה משקלה של עדות שבה התגלו סתירות ואי-דיוקים, ועוד הרבה סוגיות ראייתיות סבוכות עומדות על הפרק. לצד זה, נמצאת בעיצומה ההשתלמות במשפט חוקתי ומינהלי. בין היתר חלפנו על פני השיעור בחלוקת הסמכויות שבין הרשויות השונות, בדקנו מתי אפשר לבטל חוקים, וגם בנושא זה יש לנו עוד הרבה יעדים להשלמת החומר כולו.
כעומק החקירות והמריבות שבצמרת, כך רוחב השיח המשפטי המתנהל בעיתונות. ממש אוניברסיטה משפטית משודרת. ההשכלה להמונים היא תמיד דבר מבורך למדי, אבל לא כשהיא כרוכה במכלול התופעות השליליות שמתלוות אליה בעיתונות הישראלית. את הבורות, השיבושים והשטחיות של המדווחים כבר הזכרנו; כל אלה חמורים בהרבה כאשר הם מלווים בחריצת דין על-פי מועד הסגירה של העיתון היומי.
שפע האירועים המשפטיים גרם לכך שברחבי הממלכה השביעית מתנהלים יום-יום הליכים משפטיים מורכבים, ניתנים פסקי דין ונחתכים גורלות. מטבעה של העיתונות, ההליכים הללו מתבצעים בנחישות וביעילות, ללא פרופורציה לאלו של בתי-המשפט. מה שעושים שלושה שופטים בעשרות ימי דיונים, לאחר שמיעת עדים ועיון בחומר משפטי, מבצע עיתונאי קטן בכמה טלפונים ושעה קלה של כתיבה זריזה.
בדרך הזו כבר פסק נחום ברנע שפרקליט המדינה, משה לדור, הבקיע את הגול של חייו באמצעות היד, כמו מרדונה בזמנו, באופן בלתי חוקי ופסול. הכוונה, כמובן, לעצם הגשת הבקשה להעיד את מוריס טלנסקי בעדות מוקדמת, הליך שברנע, כמו עיתונאים בכירים אחרים, כבר פסל משפטית. לבית-המשפט ייקח עוד כמה שנים כדי להגיע למסקנה רצינית בעניין הזה. היא תיגזר גם מהאמינות שתיוחס לשלד הגרסה של טלנסקי בתום התיק; היא תושפע, כמובן, מהשאלה אם בכלל יועמד אהוד אולמרט לדין; היא תתחוור רק לאחר שתוצב כל מסכת הראיות שתיבנה בתיק. אבל אצל ברנע וכמה מעמיתיו הכל כבר ברור.
לצד חריצת הדין המהירה בעיתונות וליד הטעויות האינסופיות במינוחים מתקיים עיוות בסיסי עוד יותר: העיתונות נחלצת לעסוק בכל סוגיה משפטית שעולה על הבמה באופן פלקטי, שחור או לבן – בניגוד לדרכם של החוק, ההיגיון והצדק, שבדרך כלל מורכבים קצת יותר. למעשה, מרבית הפרשנים, בעלי הטורים, השדרנים והעורכים הבכירים מציגים את ההתפתחויות המשפטיות שעל הפרק על-פי התאמתן להשקפותיהם האישיות.
נכון, לא רק עיתונאים בכירים לוקים באיוולת הזו, גם כמה משופטי בית-המשפט העליון לשעבר וראשי לשכת עורכי-הדין בדימוס. אבל הליקוי המתפשט אינו פוטר איש מאחריות, בוודאי שלא את בכירי העיתונות. דוגמה מאלפת לכך ניתנה בשבוע שעבר, בסיקור ההצעה לקצץ בסמכויות היועץ המשפטי לממשלה. לא צריך היה לבחון את תוכן הדברים כדי לדעת מי יתייצב לצדה ומי יתנפל בחמת זעם על יוזמיה. ברור היה שהצעה של שר המשפטים תגרור חרפות וגידופים מכל מתנגדי פרידמן ומגיני בייניש. ומצד שני, לא היה ספק שכל עיתונאי שלא אוהב את דורית בייניש, או לא שבע נחת מהחלטות היועץ המשפטי, יתמוך בהצעה בכל פה.
כאשר בוחנים את הצעת דן אבי-יצחק לגופה, מגיעים למסקנה שהיא לא מופרכת לחלוטין. יש משהו בלתי סביר במעמד-העל שניתן ליועץ המשפטי לממשלה וקיים ליקוי יסודי בעובדה שלממשלה אין יכולת להיעזר בעורך-דין שיגן על החלטותיה, גם כאשר היועץ המשפטי חולק עליהן, אבל ניתן לתמוך משפטית במדיניותה. בכלל, לא פעם נדמה שהחלטות היועץ המשפטי והפרקליטות מונעות מהשקפת עולם פוליטית או מחשבונאות, לא בהכרח מהדין הצרוף.
שר המשפטים דניאל פרידמן (מימין) והיועץ המשפטי לממשלה מני מזוז (צילום: פלאש 90)
אסור גם לשכוח שמעמד היועץ המשפטי היום מהווה אנטיתזה למעמדו בראשית שנות המדינה – ובמיוחד בימיו של השופט המנוח חיים כהן, בכהונתו כיועץ משפטי. אז שירת היועץ ללא סייג את הממשלה בראשות מפא"י. לכן יש מקום לאמץ את דרך הביניים, לבחון פיצול סמכויות בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה ואפילו כרסום מסוים בסמכויותיו. אמנם יש בהחלט גם מקום לתת את הדעת על העמדה המנוגדת, אך מצער שהיא הוצגה בעיקר על-ידי אלה שיש מי שמכנה אותם "כנופיית שלטון החוק".
כאשר מי שדוחף את הדיון בשינוי סמכויות היועץ והתביעה הכללית הוא שר שהתפרסם במיוחד בזכות הלשון שלו, גם כשהיא נדחפת באופן פלילי למקומות לו לה; וכאשר ההצעה באה ממפלגה שאם לשפוט על-פי מספר החשודים המורשעים והנאשמים מבין בכיריה, היא יכולה להיכנס לקטיגוריה של ארגון פשע בינוני; וכאשר ההצעה מוגשת על-ידי שר משפטים שעוקף את מנגנוני המשרד שבראשו הוא מופקד ופונה לעורך-דין פרטי שינסח לו הצעת חוק כרצונו – בנסיבות הללו יש מקום לחשוד בהצעה ובמניעיהם של יוזמיה. בייחוד כשהמהלך הזה אינו עומד בפני עצמו, אלא הוא רכיב אחד ממתקפת יוזמות והצעות, שכולן נועדו לכרסם בסמכותם של גורמי האכיפה, דווקא כאשר הם חושפים התנהגות פלילית ענפה, לכאורה, של צמרת הממשלה ומפלגת השלטון.
אלא שבתקשורת גם הנושא המורכב ורב-הפנים הזה מקבל סיקור חד-ממדי, מוקצן ומעוות, כמו רוב המלל המשפטי האינסופי שניחת על צרכני התקשורת בעת האחרונה.