אחד הדברים שעושה את התוכנית "האח הגדול" למעניינת הוא כלל ההדחה שלה: המשתתפים בוחרים את המועמדים לסילוק מהבית, אבל הצופים הם אלה שמחליטים מי יסולק. הניגוד הזה מבטיח מתח וחיכוכים בתוך חבורת המשתתפים. בשבועות הראשונים שבהם שודרה התוכנית בישראל, היה לניגוד הזה ביטוי ברור. משתתף אחד הועמד בכל פעם להדחה, אבל תמיד ניצל בהצבעת הצופים. זהו יוסי בובליל, קבלן מאשקלון, שבאתר האינטרנט של התוכנית מתואר כ"בחור נהדר ואמיתי", ושם גם מוסבר כי הוא "מביא לתוכנית את הפלפליות והחושניות של הפריפריה".
אלה כמובן מלים אחרות לומר שיוסי הוא הייצוג הטלוויזיוני השגור של "העממי", שמרכיבים מרכזיים בה הם מזרחיות מופגנת, נוכחות קולנית ולשון לא תקנית (העובדה שהטלוויזיה צריכה "מלים אחרות" כדי לתאר דמות כל-כך מרכזית בה מספרת בעצם את כל הסיפור). כאשר בובליל הסביר שהוא "דורבן שקולע בזמן", ארז טל, מנחה התוכנית, עט על הביטוי הצבעוני וחזר עליו בהנאה כמה פעמים – מן הסתם לא משום שהוא שוקל לאמץ אותו לעצמו, אלא כנראה מתוך סיפוק שבהיתקלות בעוד ביטוי מוצלח של "העממי".
איך נסביר את הפער החוזר בין נסיון המשתתפים לסלק את בובליל ובין רצון הצופים להשאירו? ניחוח מסוים של גזענות ניכר כאן, והשאלה היא היכן למקם אותו. יהיו אולי שיטענו שהגזענות היא של משתתפי התוכנית, "אשכנזים" ו"מתורבתים" ברובם, שלא סובלים לכן את בובליל, ושהצופים ה"עממיים" מצילים את הנציג שלהם. אבל זו כמובן טעות, שגיאה הנובעת מקבלה ישירה מדי של עולם הדימויים של הטלוויזיה על ה"עממי", ה"מזרחי", ה"אשכנזי" וכו' – קבלה שלהם כאילו הם באמת קיימים במציאות.
במקום זאת אפשר להבין את המתח הזה כהזדמנות נדירה לחזות ישירות בגזענות החמקמקה של הטלוויזיה עצמה. מה שהמקרה של "האח הגדול" אומר בצורה ישירה הוא שבדימוי של ה"עממי" שהטלוויזיה אוהבת (הדימוי שהמפיקים והצופים אוהבים, הדימוי שמכניס דרמה לתוכניות וכו') יש משהו בלתי נסבל כאשר הוא מתגלם במציאות. ה"עממי" של הטלוויזיה אהוב על המסך, אבל מטריד במציאות. כלומר, הגזענות כאן היא לא בדיוק גזענות שמופנית כלפי מזרחים ממשיים, אלא גזענות שנטמעה לחלוטין בדימוי הטלוויזיוני של המזרחי כעממי. הטלוויזיה אוהבת את המזרחי, אבל בתנאי שהוא ממלא את הדימוי הבזוי שכבר יש לה עליו. בעצם ,כאשר ארז טל חוזר על הביטוי "דורבן שקולע בזמן" הוא באמת אוהב אותו, כלומר אוהב אותו בדרך היחידה שהוא יכול: דרך מישהו אחר, קצת נלעג.
את ההסבר התיאורטי הטוב ביותר למבנה הזה נתן ג'ורג'ו אגמבן. אגמבן מצביע על האמביוולנטיות המלווה את המונחים השונים ל"עממי" בשפות אירופיות: העממי הוא מצד אחד מקור הלגיטימציה של מדינת הלאום, אבל מצד שני תמיד נלווית למונח גם משמעות של מעמד מדוכא, דחוי, מבוזה. אם נעקוב אחר האמביוולנטיות הזאת, אזי העממי הוא בו בזמן במרכז ובשוליים במדינת הלאום. את המבנה הפרדוקסלי הזה אפשר להבין כדרכה של מדינת הלאום להסתדר עם כל הטינופת הנלווית ללאומיות. לאומיות תמיד כוללת איזה זיהום כזה שאי-אפשר להטמיע אבל גם אי-אפשר להקיא – גזענות, שנאת זרים, שוביניזם, מיליטריזם. ה"עממי" הוא הדרך לטפל בזיהום הזה, להשאיר אותו בו בזמן בחוץ ובפנים.
אם נחזור ל"אח הגדול", הניתוח של אגמבן יכול להסביר כיצד נוצר דימוי "העממי" שהוא בו בזמן אהוב ושנוא, אהוב בתנאי שהוא בזוי, אהוב דווקא דרך איזה יסוד מטריד, בלתי נסבל, שהוא מטמיע (קולניות, גסות וכו'). ואולי המבנה האמביוולנטי של העממי מוסיף להתקיים גם בלי קשר לתכנים המסוימים שהוא צריך היה להכיל.
בכל אופן, הנה לנו עוד סיבה להתבונן היטב בתוכניות ריאליטי: בגלל העיסוק המפורש שלהן בטלוויזיוניות, בגלל האופן שבו הן מערבות דימויים טלוויזיוניים ומציאות, מקנות מציאות לדימויים טלוויזיוניים. וזה חשוב, כי לדימויים האלה היה תמיד גם צד ממשי.