צפייה בתקשורת הישראלית והמערבית יוצרת את הרושם שדאע"ש הוא הגורם הקטלני והאכזרי שפועל בסוריה כיום, אולם על-פי נתוני "הרשת הסורית לזכויות אדם", מעל 94% מהאזרחים בסוריה נהרגו על-ידי משטר אסד ובעלי בריתו. יתר על כן, רוב הפליטים בסוריה בורחים מאזורים המותקפים על-ידי המשטר ולא מאזורים המותקפים על-ידי דאע"ש או מצויים בשליטתו.

לפער האדיר בין הנתונים והעובדות בשטח לבין האופן שבו הם מוצגים בתקשורת יש כמה סיבות. ראשית, האלימות של דאע"ש נתפסת על-ידינו כחריגה, בעוד שמשטר אסד נוקט אלימות מדינתית טיפוסית ו"שגרתית" יותר במזרח-התיכון. אף שהפצצות של ריכוזי אוכלוסייה והרעבה שיטתית תחת מצור הם אמצעים קטלניים בהרבה מעריפת ראשים בחרב או הצתת אדם בעודו חי בכלוב, הם פחות יוצאי דופן בעינינו ולכן לא מעוררים עניין גדול.

סרטונים שצילמו פעילים ועיתונאים בסוריה לאחר הפצצות המשטר מראים חלקי איברים ואנשים עולם באש, בדיוק כפי שרואים בסרטוני דאע"ש, ובכל זאת הפצצות אוויריות וארטילריות מעוררות בנו פחות חלחלה מנושא חרב העורף את ראש קורבנו.

סיבה נוספת לתשומת הלב המוגזמת לאלימות של דאע"ש נעוצה בכך שמדובר באלימות הפגנתית, מקצועית, מצולמת באיכות גבוהה ומבוימת היטב. הסרטונים שבהם דאע"ש מתעדים את עצמם נלחמים או מוציאים שבויים להורג מופקים בהתאם לטעמו של קהל הרגיל לסגנון החזותי של הוליווד ולקולנוע ברמה גבוהה. בדאע"ש מעוניינים בסיקור המובלט משום שהוא עוזר להם לגייס לוחמים מקרב הקהל של אותה תקשורת מערבית.

אלימות משטרו של אסד, לעומת זאת, ברובה אינה מתועדת. הפצצות ניתן לעיתים לצלם, אך האלימות של מנגנוני המשטר מתבצעת בדרך כלל במחשכים, במרתפי עינויים או מחנות מעצר (אונס אסירות ואסירים והוצאות להורג בדרכים מחרידות). הרעב היומיומי והמחסור בתרופות תחת מצור אינם מרתקים מבחינה ויזואלית, והסרטונים הנדירים שבהם חיילי המשטר ואנשי המיליציות שלו תיעדו עצמם מענים עצורים ומוציאים אותם להורג הם באיכות ירודה, ואינם מהווים חומר אטרקטיבי לפתיחת מהדורות החדשות.

לצד הסיבות האלה ניתן לשער שהסיבה המרכזית שבגינה אלימותם של משטר אסד ובעלי בריתו אינה מושכת את תשומת לבו של המערב נובעת מכך שאסד ובני בריתו אינם מאיימים על המערב לעת עתה. קורבנות ההרג, ההגליה, ההרעבה, המעצרים והעינויים שמבצעים כוחותיו של אסד ובעלי בריתו הם רובם ככולם אזרחים סורים. לוחמי דאע"ש, לעומת זאת, ערפו בהפגנתיות את ראשיהם של שבויים מערביים וביצעו פיגועים באירופה ובארצות-הברית. באופן טבעי, קהל הצופים במערב מתעניין יותר באיומים המכוונים נגדו מאשר במעלליו של משטר רחוק שטובח באזרחיו הוא.

גם הממשלים בארצות-הברית ובאירופה מתמקדים באלימות של דאע"ש בסוריה ולא בפשעי המשטר הסורי נגד אזרחיו. כך למשל הבהיר הפנטגון למורדים סורים שנבחרו לתוכנית אימונים אמריקאית כי עליהם להתחייב להילחם אך ורק בדאע"ש. אולם ראיונות עם עריקים מדאע"ש וג'יהאדיסטים פעילים בסוריה מעידים שאלימות משטרו של אסד היא הגורם העיקרי לכך שעשרות אלפי צעירים זועמים ונואשים לנקמה הצטרפו לשורותיהם של הארגונים הקיצוניים במדינה.

כך שההתנהלות התקשורתית של המערב בעניינו של דאע"ש משרתת את הארגון הקיצוני שירות כפול: היא דוחפת אליו צעירים מוסלמים ממדינות העולם בכך שהיא מתמקדת באלימות המחרידה והתיאטרלית שהוא מייצר לצורך זה בדיוק, והיא משרתת את המדיניות המערבית של הפקרת אזרחי סוריה לגורלם, מדיניות שבתורה דוחפת צעירים סורים נוספים להצטרף לשורותיו של הארגון.

אליזבט צורקוב היא עמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית, המתמחה בסוריה