אם תשאלו צופה "כוכב נולד" מה הופך שיר לשיר טוב, הוא ישיב לכם בפשטות: שיר טוב הוא שיר מרגש. לא מקורי, לא יפה, לא נעים לאוזן; לא כתוב בכישרון, לא מופק כמו שצריך, לא מנוגן היטב; לא סוחף, לא מעיר געגועים, לא מחזיר חשק. לא, לא. פשוט ככה: מרגש. במשך שבע עונות, וביתר שאת ככל שהזמן חולף, אולפו מאות אלפי צופיה הקבועים של התוכנית להדחיק אבחנות של סגנון ושל טעם, לשכוח מה שידעו על יופי ובעיקר על מוזיקה, ולהתחיל לבחון את הביצועים, את המתמודדים, את קטעי הקישור, את ההדחות ואת "גלגלי ההצלה", דרך פריזמה אחת ויחידה: מרגש – או לא מרגש. מרגש, בתמצית, הוא כל מה שיפה וטוב בעולם (כלומר, בטלוויזיה) – ואילו "לא מרגש" – מה שהוא בלתי ראוי, אינו עומד בקריטריונים, ובמקרים מסוימים אפילו רע ואכזר באמת.

אל ההישג המרשים הזה – כוונון מחדש של אמות המידה של דור שלם – הגיעו פרנסי "כוכב נולד" באמצעות שימוש כה מסיבי במלה "מרגש", עד שאדם שאינו דובר עברית הצופה בתוכנית עשוי לתהות אם "מרגש" אינה אלא תחילית נפוצה בשפות שמיות, מילית ריקה מתוכן שנועדה לחבר בין פסוקיות.

ראש וראשונים הם כמובן השופטים. אלה מתייחסים פעם אחר פעם – עד עשרות פעמים בתוכנית – לשאלה אם המתמודד "ריגש אותי" או "לא ריגש אותי", ונמנעים לעתים קרובות מנימוק נוסף, כזה הנשען על ניסיון מקצועי, כושר אבחנה או ידע, שבזכותם, לכאורה, לוהקו לתוכנית. גם כשנימוקים כאלה מוצגים, הם מבוטלים תכופות באותה נשימה על-ידי השופט עצמו ("אבל בסך-הכל ריגשת אותי, וכל הכבוד"), ניגפים מפני מוחלטותו של נימוק-העל המוחץ, זה של הרגש, שמייתר את כל האחרים. לא לחינם אחת השופטות הפופולריות בתוכנית היא מרגלית צנעני, שלעתים אינה טורחת כלל לנסח במלים את חוות דעתה, ומסתפקת בצירופי הברות חסרי פשר הנאמרים בלהט ("גיעגעת אותי!!!"), ושלאיש אין ספק מה פשרם: היה מרגש.

גם צביקה הדר, מנחה התוכנית, מפזר את הקומפלימנט ברוחב לב. למעשה, מרגש הוא כל דבר המתרחש במהלך התוכנית (שאורכה הממוצע כשעתיים וחצי), החל מהדחתו של מתמודד אהוד, וכלה בסוף-שבוע מפנק מתנת שמפו כיף. הדר הוא גם האחראי להדגשת והאדרת סיפור חייהם המרגש של אלה מבין המתמודדים שאתרע מזלם להתברך באחד כזה – נכים, יוצאי משפחות קשות יום, עולים חדשים בודדים בארץ – ובכך ליצור קשר בל יינתק בין נסיבות חייו של המתמודד ובין זמרתו, שללא יוצא מן הכלל תהיה תמיד "מרגשת", רק מכוח היותו אומלל. לא לחינם נכים מגיעים בתוכנית הרבה יותר רחוק מאשר שמנים – אלא אם כן הם שמנים עקב דבר-מה מרגש.

צער עמוק, זעם נורא, פחד משתק

"כוכב נולד" לא המציאה שום דבר. כמו בעניינים אחרים וכדרכה של טלוויזיה, היא פשוט בודדה מגמה חברתית-תרבותית קיימת, וזיקקה, הקצינה וניצלה אותה לצרכיה. עלייתו של ה"מרגש" כאל מודרני שהכל סוגדים לו היא אחת התופעות התקשורתיות, החברתיות והתרבותיות הבולטות של העת הנוכחית, והיא נוכחת כזרם תת-קרקעי כמעט בכל מה שאנחנו צורכים – החל מספרות וקולנוע וכלה בחדשות, במוצרים עיתונאיים אחרים ובתקשורת בכלל, שהם עניינו של מאמר זה.

קחו, למשל, את מהדורות החדשות או את עמודי החדשות בעיתונים. אלה מצויים בעיצומו של תהליך שבו הדגש מוסט מסיקור בעל משמעות (לחייו של הקורא) או תכלית (למשל, לשנות או להשפיע) לסיקור שכל מטרתו להביא את הקורא לידי תגובה רגשית עזה (צער עמוק, זעם נורא, פחד משתק). דרך אחת לעשות זאת היא להפוך את הפרצופים האומללים המייצגים את הסיפור החדשותי (הילד הרעב, הפועל המפוטר, החייל הפצוע) מאילוסטרציה שולית לתהליך מורכב (המדיניות הכלכלית, מהלך הלחימה), לסיפור עצמו, כשלצדו מופיע ההקשר ("רקע: מפעל עוף-העמק") על תקן של כמעט אנקדוטה, לעתים קרובות בקיצור ובאופן שטחי.

לכך נוספת תופעת המסגרות – אותם טקסטים הכתובים בסגנון אישי ומלווים סיקור של טרגדיות, החסרים בפני עצמם כל ערך עיתונאי ואינם מוסיפים דבר לקורא, לא בדל תובנה ולא רסיס מידע, וכל תכליתם לדרוך בגסות על בלוטות הרגש ("הביטו בעיניו של הילד הזה"). לא לחינם נכתבים אלה בדרך כלל על-ידי נשים, על-פי רוב אמהות, הנתפסות עדיין בעיתונות (ולמרבה הצער, לעתים גם בעיני עצמן) כבריות שכל תכליתן לקונן.

סממנים אחרים של סיקור המעדיף תמיד את המרגש על פני החשוב ניכרים באופן ההגשה עצמו: הגידול המוגזם ברוחב היריעה; עמודים על גבי עמודים המוקדשים לטרגדיות חסרות פשר (למשל מותו של אסף רמון, או סיקור הירצחם של ילדים בידי הוריהם), שעצובות ככל שיהיו, השלכותיהן על חייו של צרכן החדשות מוגבלות למדי. עשרות העמודים הללו מאובזרים בשלל אמצעים ויזואליים (למשל ריבוי כותרות גג, המדגישות שוב את מה שנזעק כבר כדבעי מכל פינותיו של האייטם) ולשוניים ("מזעזע", "מצמרר"), שנועדו להצביע בזרקור על הטרגדיה ולהעצים את הזוועה, ואיתה גם את הריגוש.

חדשות לייט

הטלוויזיה, על היכולת שלה לצרף לתמונות קול, הבעות פנים ומוזיקה, היא כמובן כר פורה, אינסופי, לדברים מרגשים בפוטנציה, גם מחוץ לזירה החדשותית. למעט תוכניות הומור וסדרות דרמה נדירות (בעיקר בערוצי הנישה בכבלים ובלוויין), מעטים המוצרים הטלוויזיוניים שאינם שואפים להביא את הצופים בהם לידי דמעות, בדרך כלל באמצעות הדמעתם של גיבורי התוכניות עצמן. דוגמה בולטת היא תוכניות הריאליטי, ששיאיהן (התכופים עד לזרא) מורכבים תדיר מדמויות בוכות, לעתים קרובות עקב ריגושים יזומים מצד ההפקה (משלוח של תמונות הילדים מן הבית, או תחקור המתמודדים על קשיים אישיים, כמו למשל גירושים, מצוקה כלכלית או אח מנוח).

דוגמה אחרת היא ז'אנר חדש של "סרטים תיעודיים", שהיו לנפוצים מאוד בעת האחרונה, המתמקדים במשך חמישים דקות בקושי אינטימי ספציפי של סלב: הגירושים של ריטה (ושל אורנה דץ, ושל אילנית לוי), הסרטן של רלף קליין, הסמים של הבן של יהודה ברקן. נקודת השיא של הסרט תהיה בדרך כלל בכי, או לכל הפחות עדויות מרשיעות להתרחשותו, והם גם אלה שייסחטו בקדימונים עד תום.

גם התופעה החדשה יחסית של הצגת קטעים מיו-טיוב על תקן חדשות-לייט, בכל תוכניות האקטואליה לאורך כל שעות היממה, כולל במהדורות החדשות עצמן, קשורה בציווי החדש, לרגש, או "להזיז", בכל מחיר. אין פלא שגיבורי הקטעים האלה הם בעיקר חיות וילדים, הקלפים המנצחים של כל מופע בידור טוב, כולל החדשות. מבחינה עיתונאית זוהי עדות מובהקת לפשיטת רגל: הצגתו של קטע חמוד מיו-טיוב אינה שונה במאום מהצגתו על המסך במשך דקות ארוכות של פוסטר הילד הבוכה, שכיכב פעם בחדרים של בנות 12.

"הילד הבוכה" (ג'ובאני ברגולין)

"הילד הבוכה" (ג'ובאני ברגולין)

אפילו תוכניות ועיתונאים הנחשבים גבוהי מצח באופן יחסי מושפעים – אולי באופן בלתי נמנע – מן הסחף. למשל "עובדה", תוכנית שיצאו לה מוניטין של תוכנית תחקירים נוקבת, שאפילו שמה מכריז שהיא ההפך המוחלט מהיסחפות רגשית, נוטה בעונות האחרונות להציב במרכזה יותר ויותר כתבות שהן בעיקר מרגשות, שלא לומר סוחטות דמעות ממש, ואינן משקפות דווקא הישג עיתונאי – למשל, ליווי ילדים החולים במחלות נדירות, ליווי מושתלי אברים וכולי.

גם עמנואל רוזן, עיתונאי ותיק הנהנה ממוניטין רציניים ואף מנחה תוכנית לביקורת התקשורת, עוסק באחרונה יותר ויותר בנושאים שכל תכליתם לרגש. רוזן הוא מי שליווה את יהודה ברקן ובנו ב"סרט התיעודי" על נפילתו של הבן לסמים, למשל. דוגמה בולטת אחרת היא כתבה שהכין רוזן באפריל האחרון עבור "אולפן שישי", ושליוותה את הוריו של אלחנדרו הופמן, שנהרג באסון המסוקים. לאחר מותו חלמה אמו שהוא מכתיב לה מספר טלפון; כשהתקשרה ענתה לה אשה שהחבר שלה מת גם הוא בתאונת מסוק, 15 שנה קודם לכן. רוזן ליווה את שתי הנשים בפגישתן הראשונה, בכתבה שהדגישה את הפן העל-טבעי, ה"מסתורי", של הפרשה, ובסופו של דבר ניגנה ללא בושה וללא רחם על אותו מיתר שרק מעטים יכולים לעמוד בפניו, ועל כן אינו מאכזב אף פעם: העצב הנורא הגלום במותם של אנשים צעירים, והכאב קורע הלב שהוא מנת חלקם של ההורים שנותרו בחיים.

יש לנו ארץ נהדרת

נדמה שיותר מאשר כל הדוגמאות הללו אומרות משהו על העיתונאים האחראים להן, הן משקפות את האקלים שבתוכו הם פועלים. זהו תהליך ארוך, שבמסגרתו אמות המידה העיתונאיות התחלפו כמעט כליל: מעיתונות שתפקידה להזיז, לעיתונות שתפקידה להזיל. הסיבות לכך רבות, וקשורות בתהליכים משמעותיים אחרים העוברים על התקשורת: הצורך להתחרות ביותר ויותר כלי תקשורת, מהם זולים או אפילו חינמיים, מהם מיידיים יותר (אינטרנט), וכולם פועלים בעידן רב-גירויים ומהיר-סיפוקים, ההולך ומכרסם בסבלנותו של הצרכן; והמשבר הכלכלי החריף והמתמשך העובר על התעשייה, המעודד מילוי עמודים ודקות בתכנים זולים ככל האפשר.

במצב עניינים כזה, ה"מרגש" הוא מצרך נחשק במיוחד: הן על תקן המכנה המשותף הנמוך ביותר, הכולל את כל מי שיש לו בלוטת דמעות; והן על תקן חומר גלם זמין ושאינו דורש כמעט עיבוד, לא כל שכן עיבוד מורכב, הדורש זמן, כסף, מיומנות או ידע. אומללות, כידוע, יש בשפע, וילדים חולים אף פעם לא חסר. אי-סדרים במערכת הבריאות, לעומת זאת, קשה הרבה יותר לחשוף, קשה הרבה יותר להציג, וקשה הרבה יותר לרתק באמצעותם את הקורא או את הצופה.

התוצאה היא אקלים תקשורתי-תרבותי לא רציונלי, כמעט היסטרי, המציג את המציאות כאוסף אקראי של זוועות תלושות, נטולות הקשר או סיבה. לכך יש השלכות רבות, רובן מדכדכות. בראש וראשונה, הדיקטטורה הזו של הרגש – הצבתו כקנה מידה אחד ויחיד שהכל נבחן לאורו – מקשה על ניהול דיון תקשורתי אינטליגנטי בסוגיות שונות, אם לא מבטלת כליל אפשרות לדיון כזה. מה הם שיקולי תקציב ומדיניות כלכלית, מה הן מחלות אחרות, מי הם חולים אחרים, לעומת פרצופו של ילד חולה, או רעב? מה בעצם כל דבר לעומת ילד רעב? מה אפשר להציב מול זה? ומול חללי צה"ל? ומול השואה? איך אפשר להתחיל דיון מנקודת פתיחה שכזו? "הביטו בעיניו של הילד הזה", כמאמר המסגרת המרגשת; ומי שיביט ולא יסתתמו טענותיו, אינו אלא רשע.

זהו סימום, סימוא וטשטוש באמצעים שקשה להתנגד להם, המכביד מאוד על פירוק נבון של מצבים, על זיהוי אינטרסים וסימונם ועל גיבוש דעה מושכלת. כדרכן של דיקטטורות, גם זו של הרגש מעודדת הצגת מצבים בשחור ולבן; משום שמורכב זה תמיד פחות מרגש. כדי לרגש אנחנו נזקקים למצבי במבי: הרע המוחלט והטוב המוחלט, במאבק איתנים, זה נגד זה.

במצב כזה יש מעט מאוד מקום לדקויות, והתוצאה היא לעתים קרובות אי-דיוקים, או חצאי אמיתות, שנובעים מן הצורך להכפיף את המציאות לרגש. דוגמה אחת, נפוצה למדי, היא כתבות העוסקות ביחידים שהממסד מקשיח כלפיהם כביכול את לבו. קל (מדי) לשנוא את הממסד וקל תמיד לחבב את היחיד, בפרט אם הוא חלש; אבל האזנה סבלנית לפרטים מעלה לעתים תמונה מורכבת יותר – למשל, של אנשים שלא טרחו כלל לדרוש את זכויותיהם, סירבו למלא אחר השלבים בתהליך או במקרים קיצוניים תקפו את צוות העובדים במשרד הממשלתי. זה אולי אינו מצדיק אי-מתן עזרה, אף אחד אינו מחבב ביורוקרטיה והחזק אינו זקוק לרחמים; ובכל זאת גופים שונים (והעומדים בראשם, והעובדים בהם) מוצגים באייטמים כגון אלה כרשעים מפלצתיים כל-כך, אדישים לגורלם של רעבים, ניצולי שואה, הורים שכולים, באופן המעורר לעתים אי-נוחות.

כמעט מיותר לציין שבאווירה כזו אין כל סיכוי לסאטירה – תיאור עוקצני של הפגמים במציאות, שחותר במהותו תחת סנטימנטים קבוצתיים, עדריים, ומציג אותם במערומיהם – וזאת על אף שסאטירה היא מסימניהן של חברה מתוקנת ושל פעילות אינטלקטואלית ביקורתית בריאה. זהו שינוי טרי יחסית ומצער במיוחד, וראוי לטעמי להתעכב עליו, משום שבניגוד לתהליכים אחרים העוברים על התקשורת, הוא אינו מדובר מספיק, ומטושטש לעתים קרובות על-ידי מוצרים המתחזים לסאטיריים – וגרוע מכך, מחנכים את הציבור לראות בהם ובדומיהם סאטירה.

למען הסר ספק, אין היום בישראל אף תוכנית סאטירה. "ארץ נהדרת", וודאי "שבוע סוף", הן תוכניות בידור לכל דבר ועניין; קורבנותיהן הם בגדר קונסנזוס (חברי-הכנסת הטיפשים, "הישראלי המכוער"), הן אינן מעוררות למחשבה ואינן מעוררות אי-נחת. לשם השוואה, וכדי להבין עד כמה הסתאבה והתרדדה בשנים האחרונות העמדה הביקורתית בארץ, כדאי להציץ בתוכניות ישנות של שי גולדשטיין ודרור רפאל ("זו ארצנו", "שי ודרור"; הן זמינות ב-VOD), ולהתפלץ כמו שצריך נוכח תכנים בוטים, קיצוניים, חתרניים ובלתי מקובלים, שקשה להעלות על הדעת ששודרו אי-פעם (למעשה, לא כל-כך מזמן, בראשית שנות האלפיים) בערוצים 1 ו-2.

שלטון ה-SMS

סימפטום נוסף של קידוש האמוציונלי הוא צמצום משמעותי בצורך במומחים ובהתמקצעות, מאחר שכדי לרגש לא נדרשים מקצועיות או ידע. כל אחד יכול לקבוע מה מרגש ומה אינו מרגש, וקביעתו תקפה בדיוק כמו זו של כל מומחה. בכך הולכת דיקטטורת הרגש יד ביד עם כמה תהליכים אחרים העוברים על החברה ועל התקשורת: התפיסה שלפיה כל אחד יכול להיות כל דבר (שחקן, זמר, איש טלוויזיה, סופר, מומחה); הסטת הדגש מקביעת טעם המבוססת על איכות לכזו המבוססת על כמות (רייטינג, אסמסים); וביטול הדרגתי של ההתמחות וההתמקצעות גם בעיתונות (כתב אחד לכמה תחומים, חלוקת טורי הביקורת בין כתבים שונים ועוד), בעיקר בשל אילוצים כלכליים. בעידן המבוסס על רגש ועל ריגוש, המומחה מוצא את עצמו לא במיוחד דרוש.

המרגש הפך למעין דת מודרנית, אליל המבטל מראש כל סיכוי לדיון רציונלי. לא במקרה אחת הדרכים ליצור ריגוש היא להכתיר דברים כ"נס", גם אם הם לגמרי מתקבלים על הדעת, להצהיר בכל הזדמנות כי "הגורל היכה" או להשתמש באמצעים רטוריים אחרים, שנועדו להציג התרחשויות שכמה מהן סבירות, או לכל הפחות מוסברות – כגזירה משמים. זוהי צורת הגשה המעודדת פסיביות בקרב צרכניה: אם דברים נוטים לנחות על ראשיהן של הבריות סתם כך, מצטמצם בהכרח מקומן של עשייה ושל קבלת החלטות; בהעדר הקשר אמין, מורכב, שניתן לעמוד עליו, לפרקו ובמקרים מסוימים גם לנסות להתמקם בתוכו, לא נותר אלא לדמוע דמעות של ייאוש, לספוק כפיים ולדפדף לטרגדיה הבאה.

"ידיעות אחרונות", 27.8.2008 (צילום: פלאש 90)

"ידיעות אחרונות", 27.8.2008 (צילום: פלאש 90)

בכלל, מסימניה הבולטים של הדיקטטורה של המרגש שהיא אינה סומכת במיוחד על הקורא או על הצופה (למשל, שיתפסו בכוחות עצמם את הדבר המרגש שנקרה על דרכם), ולמעשה גם אינה סומכת על הדברים עצמם שיהיו מרגשים. לכן היא אונסת אותם להיות מרגשים ואותנו להתרגש וסוחטת את הבלוטות בכל דרך ("אבא, למה?", היא הכותרת שכיסתה את שער "ידיעות אחרונות" ביום שלמחרת רצח נעה גולדרינג).

אחת מתוצאות הלוואי היא עליבות מדכאת של השפה, שמתרוקנת אט-אט מאינספור מלים יפות, שמישות, טובות ונחוצות, לטובת המלה הכל-יכולה: מרגש. מרגש הוא המדהים החדש: דרך קצרה, אפקטיבית ושאינה דורשת מאמץ לומר על דבר שהוא נעים, ראוי, נחוץ, עגום, רצוי, מייאש, טוב, מעניין, עצוב, יפה, שמח, מרהיב, מכמיר, קודר, נפלא, מלהיב, נוגע ללב, מסעיר או סוחף.

דווקא לא מרגש

בחזרה ל"כוכב נולד". שני משפטים בעונה האחרונה משכו בכל זאת את אוזני, בתוך הבליל האינסופי של ה"מתרגשים" וה"התרגשנו" וה"היה מרגש". את הראשון אמר המנחה, צביקה הדר, שהזכיר ש"מי שיודח יזכה להוציא סינגל במסגרת פרויקט 'הסינגל הראשון שלי'", וחתם לקונית ב"מרגש"; בשני הגיב השופט צדי צרפתי לביצועיה של אחת המתמודדות כשאמר: "זה נחמד, זה מרגש, אבל...", וכאן החווה בידיו ועיווה את פניו, באופן שהבהיר שהכל אמנם היה בסדר, ובכל זאת הביצוע לא דיבר אל לבו.

שני המקרים הם דוגמאות טובות לאופן שבו שימוש יתר שוחק לא רק את המלה עצמה – מרגש – אלא גם את מה שהיא מייצגת, כלומר את הרגש. במקרה הראשון משתמש הדר במלה "מרגש" על תקן סגיר למשפט, כמו סימן פיסוק, כמו נקודה, כמו המהום או כחכוח בטרם יתחיל עוד משפט; וזאת בשעה שמושא הדיבור היה לכל הדעות לא מרגש במיוחד (פרס כלשהו בחסות מסחרית, אחד מני פרסים רבים המובטחים למתמודדים על-פי התקנון). הדר יודע זאת – "פרויקט הסינגל הראשון שלי" אינו מרגש כפי שמרגשת למשל המתמודדת העיוורת מנתיבות, מורן מזוז – ועל כן הוא מבקש מצופיו להתרגש עניינית, בקטנה – כלומר, לא לעשות עניין – כלומר, לא להתרגש.

במקרה השני מתאר צרפתי בחוסר התלהבות את הביצוע כנחמד, כמרגש, כמונה מפרט טכני של מעלות שהן נפוצות כל-כך, שאין סיבה מיוחדת להתגאות בהן. מה שצרפתי אומר בעצם הוא שכן, היה מרגש, כפי שכל הדברים בעולם הזה הם בעיקרון מרגשים; אבל לא היה משהו, בכל זאת. בכך צרפתי והדר בעצם ממקמים מחדש את ה"מרגש" ואת "הריגוש" על תקן תכונה בסיסית משותפת לכל הדברים באשר הם שם, שיש על כן להתייחס אליה באדישות.

וזו, כנראה, בסופו של דבר, התוצאה המשמעותית ביותר של הכתרת הדברים כולם כמרגשים, ללא משוא פנים: קהות חושים. שהרי אם הכל מרגש באותה המידה, הרי שהכל גם אינו מרגש באותה המידה. מרגש, לא מרגש, עצוב, לא עצוב, חשוב, לא חשוב. למי אכפת, האמת.

נעה ידלין כותבת ועורכת ב"מעריב". ספרה השני יראה אור בקרוב בהוצאת כנרת זמורה-ביתן

המאמר "הדיקטטורה של הרגש" הוא חלק מסדרת המסות "עיתונות 2010", המתפרסמות באתר "העין השביעית" ובגיליון 48 של כתב-העת "פנים" של הסתדרות המורים, בעריכת רוביק רוזנטל