לפני שבועות אחדים נתקלתי בדני סימן, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, שטיפח סלידה עמוקה מעיתונאים זרים המסקרים את ישראל. "שמעתי שאתה עוזב", אמר לי דני, "הייתי שמח לפתוח בקבוק שמפניה, אבל אני לא שותה". שנינו צחקנו ואחר-כך שוחחנו על בייסבול.

אין לי ספק שדני השתמש במשפט הפרידה הזה עשרות פעמים בשנים האחרונות, בשיחות עם כתבים רבים שהתמקמו בירושלים כדי לסקר את הסכסוך הזה.

דני ידוע באיבה שלו לעיתונאים. במשך השנים הוא נאבק בכתבים (כינה אותם "אידיוטים" ואף גרוע מכך) והעניש ארגוני תקשורת דוגמת אל-ג'זירה, שאותם האשים בהטיה. בשנה האחרונה הגן דני על החלטתה של ישראל למנוע מעיתונאים להיכנס לרצועת עזה כדי לסקר את המבצע הצבאי השנוי במחלוקת, והאשים כתבים בסניגוריה על חמאס (והתוצאה – דו"ח שפורסם בזמן האחרון על חופש העיתונות בעולם קבע שמיקומה של ישראל בדירוג נתון ב"צניחה חופשית").

בחמש השנים האחרונות עבדתי במזרח התיכון, אך מעולם לא נקלעתי לעימות עם דני. הוא מעולם לא התלונן על הסיקור שלנו, ותמיד וידא שאשרות העבודה ותעודות העיתונאי הזמניות שלנו יאושרו במהירות. אבל עכשיו דני יכול לפתוח בקבוק שמפניה. השבוע מגיע לקצו "צ'קפוינט ג'רוזלם".

כפי שהקוראים הבחינו, אני בדרכי לקאבול, שם יפתח מקלאצ'י משרד כדי לשדרג את סיקור אפגניסטן בשנים הקרובות. במקומי יעניק לכם מקלאצ'י סיקור של שניים מטובי הכתבים בירושלים. ראשית, מקלאצ'י מרחיב את שיתוף הפעולה שלו עם ה"כריסטיאן סיינס מוניטור", כדי להעמיד לרשות הקוראים את עבודתה של איילין פרושר, אחת הכתבות הוותיקות והרציניות ביותר בירושלים. שנית, קוראי מקלאצ'י יוכלו להתוודע לעבודתה של שירה פרנקל, שהתבלטה בסיקור עתיר השבחים של מתקפת ישראל על רצועת עזה בחורף שעבר עבור קוראי ה"לונדון טיימס".

אך בפעם הראשונה אחרי עשרות שנים לא יהיה למקלאצ'י משרד מלא בירושלים. למעשה מקלאצ'י הוא ארגון החדשות האמריקאי האחרון הסוגר את משרדיו בבית-אגרון, בית העיתונאים המרובע המשמש זה תקופה ארוכה מוקד התקשורת של ירושלים. כפי שכתבתי בעבר, במשך עשרות בשנים היתה הקומה הרביעית של בית-אגרון נכס נדל"ן מבוקש. עיתונאים המתינו חודשים ושנים כדי לקבל מקום בקומה הרביעית. עכשיו עומד המקום נטוש. בחמש השנים האחרונות הייתי עד לסגירת משרדים בזה אחר זה. "ניוזדיי". "בוסטון גלוב". "בולטימור סאן". "טורונטו סטאר". "שיקגו טריביון". ועכשיו מקלאצ'י. בזמנים קשים לכיס, מקלאצ'י מחזיק מעמד יותר מרוב חברות העיתונים בסיקור האירועים בעולם.

עיתונאים מדווחים משדרות בזמן מבצע "עופרת יצוקה" בעזה, 8.1.09 (צילום: נתי שוחט)

עיתונאים מדווחים משדרות בזמן מבצע "עופרת יצוקה" בעזה,
8.1.09 (צילום: נתי שוחט)

בארבע השנים האחרונות סיקרתי את מלחמת ישראל-חיזבאללה, קומדיות מצבים סעודיות, הבחירות בלבנון, נאומו של אובמה לפני העולם המוסלמי, דראג-קווינס פלסטיניות והפוליטיקה הישראלית. אך על כל אלה ריחפו בעיקר האירועים ברצועת עזה. נכנסתי למשרד (שהיה שייך אז לרשת נייט-רידר) שבועות אחדים לפני נסיגת ישראל מהרצועה, בקיץ 2005.

הבלוג הזה יצא לדרך ערב ההשתלטות הצבאית של חמאס על הרצועה, ביוני 2007. ככל שהקרבות התעצמו מנעה ישראל ביתר שאת מעיתונאים להיכנס לעזה, ואני נמניתי עם קומץ כתבים זרים שהתעקשו לסקר את הכאוס שנוצר שם. הבלוג הזה ייחד פוסטים רבים לערעור על החלטת ישראל למנוע כניסת כתבים לרצועת עזה במתקפה של החורף שעבר. והייתי אחד מכתבים רבים שהסתננו דרך מדבר סיני לרצועת עזה בשעה שהכוחות הישראליים נסוגו משם, בינואר שעבר.

בשעה שדני זילזל בכתבים שהסתננו לעזה כדי לדווח על הלחימה ואמר כי הם "חרפה למקצוע", עשו עיתונאים ממקלאצ'י, מרדיו NPR, מה"וול-סטריט ג'ורנל", מה"לוס-אנג'לס טיימס", מה"לונדון טיימס", מה"אינדיפנדנט", מה"וושינגטון פוסט", מה"ניו-יורק טיימס" ומארגוני חדשות גדולים אחרים לילות כימים בניסיון להפריד בין עובדה לבדיה, בין מציאות לתעמולה.

כתבים בילו שעות בראיונות עם ניצולים ובחנו את אמינותם. עיתונאים חיפשו ומצאו תיעוד רפואי כדי לאמת טענות, ערכו ראיונות נפרדים עם עדים, סיירו בשכונות בחיפוש אחר מידע, פגשו חוקרים של ארגוני זכויות אדם שעבדו בעזה, בחנו את אתרי הלחימה, עירערו על חוסר עקביות בסיפורים וביקשו תגובות של צה"ל.

מקלאצ'י דיווח על טענות שלפיהן חיילים ישראלים ירו באזרחים פלסטינים שנופפו בדגלים לבנים וניצלו גברים פלסטינים כמגינים אנושיים. מקלאצ'י כתב על חמאס שניצל את הלחימה כמסווה להתקפה על יריביו מהפתח, ועל ההתקפה הישראלית על בית-הספר האמריקאי בעזה. פקידים ישראלים עירערו בחריפות על הדיווחים, אך ממשלת ישראל הסכימה בסופו של דבר, באי-רצון, לבדוק את הטענות הקשות ביותר. האו"ם הזהיר את ישראל ואת חמאס כאחד כי הם עלולים לעמוד בפני תביעות של פשעי מלחמה אם לא יפתחו בחקירות רציניות ואמינות של התנהלותם במהלך הקרבות. העובדה שארגוני חדשות זרים רבים ייחדו זמן, כספים ומשאבים אחרים לסיפור היא שאיפשרה את הסיקור שהוביל לצעדי האו"ם.

ירושלים מוסיפה להיות בית לאחד הריכוזים הגדולים ביותר של כתבים בעולם, אך מספר העיתונאים היושבים במזרח התיכון במשרה מלאה פוחת והולך. וכך יקשה על כולנו להפריד בין עובדה לבדיה באזור כה מפותל וטעון מן הבחינה הפוליטית. "צ'קפוינט ג'רוזלם" יהפוך בתוך זמן קצר ל"צ'קפוינט קאבול". שם, כמו כאן, אני מקווה לנצל את הבלוג כדי לדווח על המשמעותי ועל הסוריאליסטי. קוראי מוזמנים להוסיף לבקר ב"צ'קפוינט" החדש הזה...

דיון ניסנבאום היה ראש הסניף הירושלמי של מקלאצ'י בירושלים, וכיסה עבור התאגיד את המזרח התיכון. מקלאצ'י (McClatchy) הוא תאגיד עיתונות אמריקאי, שתחילתו ב-1857 בעיתון הקליפורני "סקרמנטו בי" (Sacramento Bee). ב-2006 רכש התאגיד את התאגיד נייט-רידר, וכיום הוא השלישי בגודלו בארה"ב, ובבעלותו עשרות עיתונים ואתרי אינטרנט. לקריאת הפוסט בשפת המקור >>