לבד מן התכיפות היומיומית של הידיעות שיש לטפל בהן באזור זה, הקושי העיקרי העומד בפני כתב זר בישראל ובשטחים הפלסטיניים הינו במיון הידיעות והמסרים המגיעים אליו. סיקור הסכסוך הערבי- ישראלי בממדיו הפוליטיים כרוך ביכולת תמרון זו או אחרת.

מצב זה אינו אופייני רק לסכסוך הזה: עמדתי על נטייה דומה גם באזורים אחרים: המלחמה באפגניסטן, מלחמת סרי לנקה, מאבק האפרטהייד בדרום אפריקה, הסכסוך ההודי-פקיסטני בקשמיר, מלחמת האזרחים במוזמביק, "המהפכה" ברומניה ב- 1989 ועוד. עם זאת, הקושי כאן גדול יותר מאחר שכדי לספק את קוראינו יש צורך לטפל בנושאים השונים מדי יום ביומו בקצב שאינו מאפשר תמיד לאמת כל ידיעה לפני פרסומה. קושי נוסף כרוך בשימוש החוזר שעושה הממשלה הנוכחית בשיטת ה"פול".

איור: אלכס מן

מאז הגיעו של מר נתניהו לשלטון, מרבית התדרוכים העיתונאיים שמורים לעיתונאים נבחרים שנבחרו ברובם על-ידי השלטון עצמו. מנהג זה השתרש גם בקרב הצבא. צה"ל בוחר את העיתונאים שהוא חפץ בהם לצורך תדרוכים פרטיים, סיורים בדרום לבנון, או באזורים אחרים.

נכון לעכשיו, הצבא בעצמו מסריט אירועים בשטחים ומפרסם את גרסתו שהנה הגרסה הבלעדית הקיימת, מאחר שהוא מנע מגורמי תקשורת אחרים להיות נוכחים באזור. טקטיקה זו, המעודדת ומחזקת את התקשורת הטלוויזיונית על חשבון דיווחים וניתוחים כתובים, אינה מוסיפה לאמינותו ולשקיפותו של המסר שאותו מבקשים השלטון והצבא להעביר. בעניין זה יש להצטער על הנטייה של הממשל הישראלי, נטייה שהיתה קיימת גם בעבר אבל התחזקה עם השלטון החדש, להעדיף את קהל היעד האמריקאי.

אם היה צריך לקבוע את היחס בין הראיונות המוענקים לתקשורת האמריקאית לאלה המוענקים לתקשורת האירופאית אני מעריך שהיחס הוא של 10 ל - 1. גם אם לוקחים בחשבון את הקשרים המיוחדים הקיימים בין ישראל לבעלת בריתה הגדולה, שיעור זה הוא חסר פרופורציה.

למרבה המזל קיימת העיתונות הישראלית. היא איננה יראה מדבר, היא מכסה את הכל, היא חופשית ומהווה עבורנו מכרה מידע יומיומי.  בניגוד למה שטוענים הפוליטיקאים, אני בדעה שהעיתונות של מדינה זו אינה מזוהה - לא עם הליכוד ולא עם העבודה. היא בראש ובראשונה מאד תחרותית, מה שמביא אותה להפיץ ידיעות חסרות שחר, כמו למשל הכרזות חוזרות ונשנות על הסכם ישראלי-סורי קרוב. אפשר גם לטעון נגדה שהיא בעלת נטייה להזדהות עם הגרסה הבסיסית של הממשלה (כל ממשלה שלא תהיה) לסכסוך עם הערבים.

איזה אמצעי תקשורת חקר ביסודיות את טרגדיית כפר כנא? מי הטיל ספק ביעילות הטקטית או הפוליטית של מבצע "ענבי זעם"? עובדה היא כי אמצעי התקשורת הישראלים, דווקא בשל התחרות ביניהם, נוטים לספק לקורא, לצופה ולמאזין את אשר הוא רוצה לשמוע. לפני המבצע הגדול בלבנון אף שמענו עיתונאי בתחנת רדיו ממלכתית שואל: "למה מחכה הצבא כדי לפעול?". ערבוב תחומים שאומנם אינו ייחודי לישראל, אך כאן הוא צורם במיוחד בגלל העובדה שחיי אדם מונחים על כף המאזניים.

פטריק קלוד הוא שליח "לה מונד" בישראל ובשטחים מאז 91'. בעבר היה שליח עיתונו בדרום אפריקה, בדרום אסיה (כשבסיסו בניו-דלהי) ובדרום אירופה (כשבסיסו רומא)

גיליון 8, אפריל 1997