שני אירועים תקשורתיים פרדיגמטיים ממסגרים ומיידעים את מה שייקרא מעתה ואילך, בהיסטוריה של התרבות הפוליטית הישראלית, "פרשת בר-און": האחד הוא דיווחה הראשוני של כתבת ערוץ 1 של הטלוויזיה איילה חסון במהדורת "מבט" של ה-22 בינואר 1997, על נסיון ההשתלטות של גורמים פליליים על משרת היועץ המשפטי לממשלה ועל הקשר שנוצר בין ניסיון זה ובין החלטת הממשלה בעניין היציאה מחברון. דיווח ראשוני זה של חסון, המחזיקה 403 מלים, שלא ארך יותר משלוש דקות, כולל שאלות ההבהרה של חיים יבין, חולל את הפרשה כולה.
האירוע האחר, מעין נסיון נעילה של הפרשה שכנראה לא עלה בינתיים יפה, היה הופעתו הטלוויזיונית, בת שש הדקות וארבעים השניות, של ראש הממשלה בעקבות פרסום מסקנותיהם של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה ב-20 באפריל, בתום שלושה חודשים של חקירה ובדיקה של המשטרה ושל הפרקליטות.
איור: צחי פרבר
שתי התרחשויות הטלוויזיוניות הללו מלמדות הרבה מאוד על משולש הכוחות העומד בלב הפרשה, על שלוש האליטות שבאו לכדי עימות במהלך החודשים האלה, ועל כל מה שהן מייצגות בחברה הישראלית – התקשורת, המיוצגת במקרה זה על-ידי הערוץ הראשון של הטלוויזיה; הממסד המשפטי הציבורי, שמייצגים אותו בפרשה זו התביעה הכללית והמשטרה; והממשלה, הניצבת במוקד החקירה והמיוצגת על-ידי ראש הממשלה, משרדו, לשכתו ומקורביו. כלומר, עסק לנו מצד אחד בשתי אליטות מקצועיות, ארגונים המאוישים בידי עובדי ציבור, שתפיסת העולם המקצועית שלהם, האתוסים החברתיים המדינתיים שלהם והכשרים הספציפיים לכל אחד מהם, הותכו ועוצבו במסה ומעש הסוערים של העשורים האחרונים, והפכו אותם לאבני יסוד של הדמוקרטיה הישראלית ושל שלטון החוק; כעין "אצולת שירות" שרירה וקיימת, סטרוקטורות אזרחיות מרכזיות ועומדות, בלי קשר לאקלימים פוליטיים משתנים ולחילופי שלטון, שימשיכו להתקיים ולמלא את תפקידן כל עוד יהיו פשר וממשות לתיבה "דמוקרטיה ישראלית". מן הצד האחר ניצב מוקד הכוח השלטוני העליון במדינה, הממשלה והעומד בראשה, איש פוליטי בעל עוצמה אדירה ומתוספת בעקבות חוק הבחירה הישירה, ישות נבחרת אמנם, אבל חולפת, זמנית לגמרי.
על חלקן של המשטרה ושל הפרקליטות בפרשה ודאי עוד ייכתב. כאן אני מבקשת להעמיד זה מול זה שני אירועי התקשורת, זה שפתח אותה וזה שהתכוון לנעול אותה, ובעדות שהם מעידים על מחולליהם. ואמנם אי-אפשר להגזים בהערכת הניגוד התוכני, המהותי והצורני-טקסטואלי שבין שני האירועים הללו. בדיווחה המקורי של איילה חסון בטלוויזיה, שנאמר במלים מבוקרות ומדודות מאוד, וגם מדויקות וממוסמכות בעיקרן, כפי שאנו יודעים היום בעקבות דו"ח הפרקליטות, מילאה הטלוויזיה הציבורית, ובהמשך התגלגלותה של הפרשה מילאו בדרך-כלל גם שאר אמצעי התקשורת, בדיוק את התפקיד שנדרש מהם בדמוקרטיה מודרנית: זריית אור על אחורי הקלעים של העשייה השלטונית וחשיפתו של הכוח הפוליטי בפעולתו; הפיכתו של השלטון לשקוף יותר, לנראה יותר, ובדרך זו גם מניעת היותו או היעשותו שלטון מוחלט, ושימתו באזיקים של ביקורת ציבורית ושל עין ציבורית מפקחת. אין לתקשורת תפקיד חיוני ואציל יותר מזה. ובסך-הכול ובחשבון סופי, באקלים בעייתי מאוד של לחצים פוליטיים, איומים פיזיים ונסיונות מכוונים של דה-לגיטימציה אישית ומקצועית, מימש הערוץ הראשון של הטלוויזיה את התפקיד העיקרי הזה באומץ לב מקצועי וציבורי ראוי לציון ותוך הפגנת לכידות פנימית וסולידריות מרשימה בשורותיו.
לעומת זאת, נאומו לאומה של ראש הממשלה בעקבות דו"ח היועץ המשפטי והפרקליטה – בזמן שידור יקר שהופקע בשרירות ובתוקף כוחו השלטוני מאותו כלי שידור ציבורי שאותו הוא עושה כל מאמץ, זה קרוב לשנה, לסרס ולדלדל – עמד כל כולו בסימן של כחש, האפלה והסתרה, אותם סימנים שנתנו היועץ המשפטי ופרקליטת המדינה במלותיהם המהוקצעות, המנומסות מדי, בעדותו המתמיהה של נתניהו בפני חוקרי המשטרה והתנהגותו בכללה במהלך הפרשה. הערב של פרסום דו"ח הפרקליטות היה רגע מבחן אמיתי לנתניהו. אילו היה איש-אמת, אילו היה מנהיג אמיתי ולא מכשיר תעמולה משוכלל וריק מערכים שכל תכליתו לשעתק ולהנציח את עצמו בתפקיד, יכול היה נתניהו להפוך את הערב הזה למנוף לגאולה אישית ופוליטית שלו. אילו היה מקבל, ולו בפעם האחת הזאת, בהכנעה ובענווה את פסיקתם המקצועית של היועץ ושל הפרקליטה, ולוקח על עצמו אחריות ציבורית ופוליטית לליקוי המאורות הגרנדיוזי שעמד בבסיס הפרשה, היה יכול גם להשאיר את עצמו בתפקיד – באין כתב-אישום – וגם לחולל סוג של קתרזיס ציבורי ואיש כלפיו, ולזכות באהדה חדשה גם מצד מתנגדיו הפוליטיים. אבל אילו היה עושה כל זאת הוא לא היה נתניהו. הוא יצא אפוא, לפי מיטב סגנונו, במופע ששימשו בו בערבוביה יוהרה ורחמים עצמיים, ריצ'רד השלישי וריצ'רד ניקסון, הסתה פשיסטית בטיבה נגד התקשורת ומפלגות השמאל ותעמולה לאומנית וכביכול פטריוטית. הוא לא איפשר לעיתונאים ישראלים להציג לו שאלות, כלומר למלא את תפקידם החיוני כמייצגי זכותו וחובתו של הציבור לדעת, בשעה קריטית לדמוקרטיה. את הראיון היחיד באותו ערב העניק ל-CNN, אכן מפגן של פטריוטיות ישראלית, וגם בו הפליג בקלישאותיו בדבר שלום בטוח והפרטת המשק הישראלי, בלי קשר לשאלות מראיינו.
נכונותה של ממשלה דמוקרטית לשתף את האזרחים בביקורת השלטון אינה רק עניין של רצון טוב, כתב תומס פיין, מאבות הדמוקרטיה האמריקאית, שנתניהו מקיים איתה כביכול סימביוזה אינטימית. חשיפת הכוח ופומביות השימושים בו הן תנאים הכרחיים ללגיטימציה של השלטון, קבע פיין. פעולות הכחשה והסתרה של נתניהו ("מתעורר החשד שמא המניע העיקרי לרצונו של ראש הממשלה נעוץ היה בטעם נסתר", נאמר בין השאר בדו"ח), ולו רק מרגע שהחלה הבדיקה הציבורית בפרשת בר-און, פעולות הסתרה שהגיעו לשיאן הנראה לעין בהיחשפותו הטלוויזיונית (איזה פרדוקס!) בעקבות הדו"ח, סירובו לומר את כל האמת ולעמוד בביקורת ציבורית ישירה ומיידית, הופכים את ממשלתו ללא-לגיטימית ואותו לראש ממשלה לא-לגיטימי. ממשלה המנסה להסתיר את מגרעותיה, או השואפת למשול באמצעות הונאה או מיסטיפיקציה, אינה ממשלה ראויה, כתב תומס פיין.
ד"ר עדית זרטל היא ראש "פרויקט חילוניות" במכון הישראלי לדמוקרטיה
גיליון 8, אפריל 1997