שרת התרבות מירי רגב וראש הממשלה בנימין נתניהו הודיעו כי סיכמו על הקמת תחנת "רדיו נוסטלגיה", כך מדווח הבוקר (7.2.16) נתי טוקר ב"דה-מרקר". טוקר מציין שעל אף שלרגב אין כל סמכות בתחום תאגיד השידור הציבורי, וחרף העובדה שאפילו לנתניהו עצמו, המשמש גם שר התקשורת שאחראי על יישום חוק תאגיד השידור הציבורי, אין כל סמכות להתערב בתחום שידורי הרדיו ולקבוע אילו תחנות יוקמו – השניים הודיעו כי יפתחו "תחנת רדיו נוסטלגי אשר תשלב תוכניות אירוח ומוזיקה נוסטלגית, בדגש על מוזיקה עברית של יוצרים ותיקים".

רגב, כהרגלה, ניסתה לרכוב על הדם, דם של מישהו, ופירסמה הודעה שלפיה "מותו של גבי שושן הציף שוב את הצורך לתת במה ליוצרים הוותיקים ולעושר התרבותי של ישראל לאורך כל שנותיה". בפועל מדובר שוב בניסיון בוטה לעסוק בנושאים שבהם אין לה כל סמכות.

הגם שמדובר בביצה שלא נולדה, בתרנגולת שלא קירקרה, בברווז צולע ובשאר דימויים מעולם החי, הרעיון כשלעצמו חושף לא מעט מהאופן שבו רגב-את-נתניהו חושבים על תפקידה של התקשורת בישראל ומנסים לעצב אותה בהתאם. כדי להבין זאת לא צריך להרחיק לכת – כל שצריך הוא להביט ברשות השידור.

איני זוכר מי זה היה, אבל אחד האמנים הוותיקים בארץ אמר לפני כמה חודשים שמדי פעם הוא עדיין רואה את עצמו בטלוויזיה. זה קורה כאשר הוא לא נרדם ובסביבות השעה אחת אחר חצות הוא מזפזפ לערוץ 1. שם, ביקום המקביל של רשות השידור, שנות ה-70, ה-80 ואפילו ה-90, עדיין איתנו. באזור הדמדומים הזה, הרבה אחרי שרוב האנשים הולכים לישון, רבקה מיכאלי, מני פאר ושאר כוכבי ערוץ 1 עדיין מארחים אמנים ב"סיבה למסיבה" או בתוכניות האירוח האחרות שמיגנטו את צופי הטלוויזיה בימים שבהם לא היתה כל חלופה אחרת.

מדוע ערוץ 1 משדר את התוכניות העבשות האלו? האם זה בגלל הצורך ב"ערוץ נוסטלגיה"? האם זה בשל הרצון לתת כבוד לאמנים שנשכחו מעין? למרבה הצער, הסיבות אחרות לגמרי. הסיבה הראשונה היא שאלו הם כמעט החומרים היחידים שיש לרשות השידור שראויים לשידור. מאז ומתמיד היתה פוליטיזציה ברשות השידור, אבל בשנים האחרונות היא החריפה, הפכה בוטה ומכוערת. התוצאה היא שהרשות הפכה לביב שופכין שבו משכשכים דרך קבע פוליטיקאים מהמדרגה השנייה, הממנים את עושי דברם, פוליטיקאים מהמדרגה הרביעית, תוך שהם מייבשים את הרשות מכוחותיה ומיכולותיה היצירתיים.

ההתרפקות על שנות ה-70–80–90 מאפשרת לרשות השידור להציג הפקות שבהן היא לא לגמרי מתביישת, וגם אם כן, הרי שהיום, ממרחק הזמן, יש בהן חן "נוסטלגי" שכזה; עברית מתנגנת, תמימות ילדותית, קצב אחר. השידור הנוסטלגי לכאורה, המצועף מגעגועים, הוא לא יותר מכסות שמנסה להסתיר את ערוותה של רשות השידור, את ריקנותה, את שחיתותה.

הסיבה השנייה לנוסטלגיזציה של רשות השידור קשורה במסר ששידור נוסטלגי מעביר לצופה או למאזין; מסר מרגיע, מחמם, מנחם, מסר שגורם לכולנו לעצום את העיניים ולהיזכר בימים שבהם כולנו היינו יפים, בריאים, צעירים ותמימים. ימים שבהם הכוכבים בכנסת לא היו אורן חזן או מירי רגב, ימים שבהם כדי לרכוש דירה לא היית זקוק ליותר מ-120 משכורות, ימים שבהם הזקנה לא היתה במסדרון, מערכת החינוך לא הוציאה תחת ידיה תלמידים עילגים וגזענים, לא היית עומד שלוש שעות בפקקים ולא היו הורגים בידיים, במכות ממש, אנשים שנחשדו בפיגועים פשוט כיוון שהם לא נראו מספיק יהודים.

כאשר משדרים את המוזיקה ההיא, הטובה ההיא, אפשר להשתבלל ולשכוח לרגע שאנחנו חיים במדינה מוטרפת וקיצונית, כזו שבה כל מי שמבטא עמדה שלא קיבלה את אישורה של שרת התרבות ושותפה, ראש הממשלה, הופך לשתול, מדינה שבה גם דויד גרוסמן וגם רובי ריבלין הם סמולנים ובוגדים, מדינה שבה "הצל" הוא דמות מופת, מדינה שבה ראש הממשלה מודיע לאזרחיו כי לנצח הם יחיו על חרבם ואחר-כך שולח אליהם הודעת סמס שקרית, היסטרית ומסיתה על כך שהערבים בקלפיות ועומדים להשתלט על המדינה.

שלישיית גשר-הירקון, אריק איינשטיין, רוחמה רז, משכיחים מאיתנו שבכל רגע יכול מישהו לסמן אותך כבלתי נאמן, בכל רגע יכולים להפנות אליך מבט ולשאול אותך, "תגיד, יכול להיות שלא שרת עכשיו, ממש עכשיו, את ההימנון? זה יכול להיות?".

העיסוק בנוסטלגיה הוא לעולם עיסוק במה שהיה ולא יחזור, ברוח רפאים חביבה שכולנו רוצים להיאחז בה. הנוסטלגיה מאפשרת לכולנו לברוח מהכאן והעכשיו, מהאחריות שלנו למצב, מהצורך הדחוף לעשות מעשה. מי שדוחף לגרוננו תחנת רדיו נוסטלגית דוחף לגרוננו שקר כפול: הראשון, שהוא עושה זאת מדאגה כנה לאמנים מבוגרים, והשני, ש"מצבנו מעולם לא היה טוב יותר"; הנה האזינו, ברדיו שומעים את שולי נתן שרה את "ירושלים של זהב". הנה, אנחנו שוב צודקים, שוב הטובים. האם זה לא עדיף על עוד ידיעה על ילדה בת 19 במדים שנרצחה בפיגוע לאחר ששלחו אותה לעמוד בשער שכם של ירושלים של זהב, בלי שאפילו סיימה טירונות? בוודאי שעדיף. הנה ראו:

אויר הרים צלול כיין
וריח אורנים
נישא ברוח הערביים
עם קול פעמונים.