על מה שלא אמרו בצלילות בכירי ההוגים על מה שלא כתבו בנחרצות מיטיבי הכתוב וחשובי ה"טוראים" בעיתונות על מה שלא העירו לוחמים, פעילים ואגודות למען זכויות אדם - הצהירו מחברי הדו"ח האחרון של ארגון אמנסטי הבינלאומי. אמנסטי הבינלאומי קובע באורח נחרץ וכולל שהרג מכוון של אזרחים הוא פשע נגד האנושות. ובאורח מפורט הנוגע לחיינו כאן: "רצח מכוון של אזרחים ישראלים - בין שבוצע בידי פלסטיניים יחידים, מתאבדים, ובין אם בידי ארגונים פלסטיניים חמושים - הוא פשע נגד האנושות". זאת ועוד: "הרג מכוון של אזרחים ישראלים, אפילו במסגרת מאבק נגד כיבוש, גם הוא פשע נגד האנושות".
אמנסטי הבינלאומי הוא ארגון שלא חסך ביקורת קשה על עוללות הכיבוש הישראלי ופגיעתו הרעה באוכלוסייה הפלסטינית. ברוב הדו"חות שלו דורגה ישראל בצמרת המחפירה של מפירי זכויות אדם או במרחק קטן ממנה. גם הדו"ח האחרון אינו חוסך בביקורת על ישראל אך בה בשעה הוא מבטא הכרה נחרצת בכך שגם אזרחי המדינה הכובשת הם קורבנות פשעים נגד האנושות כשם שההורגים בהם - אזרחים פלסטינים קורבנות הכיבוש - הם פושעים נגד האנושות. זו הכרה שאנשים טובים בתוכנו, ובמיוחד אלה המזדעקים בצדק על כל עיכוב של אזרחים פלסטינים במחסומי צה"ל, נמנעים ממנה. מיעוט ה"מסתכן" בה, ואפילו בלשון רפה, צפוי בדרך-כלל להשתקה.
בשלב זה ראוי לומר מלת פרידה חמה לאלה מן הקוראים הנוטשים את המאמר ברגעים אלה ממש, משוכנעים שהמחברת היא מתנחלת סהרורית, ימנית קיצונית ומחורפנת אקוטית.
דו"ח אמנסטי מאשש עיקרון כלל אנושי ידוע: רצח אזרחים, גם בתוך לחימה נגד דיכוי וכיבוש, הוא פשע נגד האנושות. הדו"ח קורא לדברים בשמם בלשון בהירה ומובנת לכל לפני שהוא מזכיר את החוק והמשפט הבינלאומיים לא זו בלבד ש"התקפות על אזרחים נחשבות רצח על-פי עקרונות משפט כלליים, הן גם מנוגדות לעקרונות היסוד ההומניים המשתקפים במשפט ההומניטרי הבינלאומי" (מצוטט מידיעה של יוסי אלגזי ב"הארץ", 13.7.02).
אם זה כל-כך ידוע ומובן מאליו, מה כל-כך מפתיע, ואפילו מסעיר, בדו"ח אמנסטי האחרון? בוודאי שלא "עקרונות יסוד הומניים" ידועים לכל. "מפתיע" שעקרונות הומניים כלליים הם עדיין חלק משיח רלבנטי ואפילו בינלאומי שרצח אזרחים, אפילו מתוך מטרה נאצלת כמו מלחמה בכיבוש זר, הוא פשע נגד האנושות שרצח מתנחלים דינו ככל רצח אחר, כלומר פשע נגד האנושות, והרי זה עניין די מרעיש לאחדים בתוכנו, שגם מתנחלים הם אזרחי המדינה. אך מה שמסעיר באמת למקרא דו"ח אמנסטי הוא שעקרונות יסוד כלל-אנושיים נעדרים כמעט לחלוטין מן השיח המקומי.
איור: אסף חנוכה
מדעת ושלא מדעת "מצטיין" השיח הישראלי בהתעלמות מכלליותם של עקרונות ומעשים בגישה "סקטוריאלית" להרג אזרחים למען "מטרות ראויות" ומתוך "מניעים ראויים" במקום שלילה מוחלטת של הרג אזרחים באשר הוא. לא רק הקיטוב הפוליטי בחברה הישראלית חיסל כל אפשרות לשיח כלל-אנושי הדומיננטיות של רטוריקה מסוימת בתקשורת - כוחנית ברובה ולא ריבונית, צעקנית יותר מהחלטית - קברה אותו. דיון בערכים כלל-אנושיים הוא תמיד חריג, וכמעט תמיד הוא עשוי להתפרש כ"סטייה" של הכותב מאיזה תו תקן הכרחי או מתיוג "מחייב".
באחד ממאמריו הנדירים תקף ס. יזהר את תופעת המתאבדים - לא את המתאבדים עצמם, אלא את החברה השולחת את בניה ללוחמה כזאת ורואה בה "גולת כותרת לפטריוטיות לאומית". יזהר מטיל ספק באנושיותה של "חברה, המשלימה עם הפיכתו של ילד לחומר נפץ". חברה כזאת, על-פי יזהר, "הורסת את הבסיס המשותף ההכרחי לכל בני-האדם, מוציאה עצמה מן הכלל האנושי והופכת לצד שאין מה לדבר אתו. כשם שאין לדבר עם חברת קניבלים" ("על המתאבדים", "הארץ", 18.4.95).
יזהר כתב את הדברים בעקבות גל הפיגועים ב- 1995 ו"הוחשד" כמי ש"סטה" (ימינה). אף שדבריו של יזהר אינם מפתיעים כיום כפי שהיו אז, אין ספק שהחשדתו ב"סטייה" לא פג תוקפה.
השיח הישראלי בתקשורת מרוקן מהומניות ומאוניברסליות הוא רב אבחנות בין דם לדם ובמיני "הבנות" וצידוקים פרטיקולריים. "שמאל" ו"ימין" מאוחדים בריק הכללי ובמלאי הפרטיקולרי, ונבדלים זה מזה רק באמצעיהם הרטוריים: הימין - בהזדעקות על "רצח יהודים", נגד ממשלת ישראל "המפקירה במדיניותה דם יהודי", כאילו ממשלת ישראל מחויבת לבטחון אזרחיה היהודים בלבד, וכאילו רצח לא-יהודים אינו רצח השמאל - ברטוריקה אוטומטית על "אשמת הכיבוש" ובאפולוגטיקה אוטומטית על סבלם של הפלסטינים וייאושם, כאילו "הכיבוש", "הייאוש" ו"האין ברירה" יש בהם צידוק לרצח אזרחים. כלומר, רצח אזרחים הוא "רק" ריאקציה למשהו רע ממנו - הכיבוש, מדיניות ממשלת ישראל - ולא הרע האולטימטיבי עצמו.
רטוריקה הכופרת ברוע האולטימטיבי של רצח אזרחים משקפת מציאות ואווירה המתירות כפירה כזאת. שאלה פתוחה היא עד כמה ניזונה הרטוריקה הזאת מן המציאות והאווירה ועד כמה היא מזינה אותן.
אינתיפאדת אלאקצה הקצינה את הרטוריקה המסוכנת הזאת עד כדי היתר לפגיעה בישראלים "בתנאים ובגבולות מסוימים". כך עשויה להתפרש, בין השאר, "המלצתו" של זאב שטרנהל לארגוני הטרור הפלסטיניים לרכז את מאבקם בהתנחלויות, אך להימנע מפגיעה באוכלוסייה שבתוככי הקו הירוק. "אילו היתה לפלסטינים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות, לא פוגעים בנשים ובילדים ונמנעים מירי על גילה, על נחל-עוז ועל שדרות. כן היו נמנעים מהנחת מטענים בצדו המערבי של הקו הירוק" ("הארץ", 11.5.2001), כותב שטרנהל, מומחה בינלאומי לתולדות הפאשיזם (בצרפת).
התבטאות אומללה זו חלפה-עברה לה כמעט ללא מחאה מעל דפי העיתון. כמה מחברי הטובים נדו בראשם בהסכמה מלאה כשקראו אותה. "בסך-הכל הוא (שטרנהל) כותב מה שכולנו חושבים". ישראל הראל כתב מאמר נגדי כאוב ב"הארץ". הארץ לא רעשה.
השקט העכור שהשתרר, כמו הרטוריקה שהתירה רצח אזרחים "בתנאים ובגבולות מסוימים", הם עדות מטרידה לאובדן ערכי יסוד כלל-אנושיים ולהתעלמות מדאיגה אפילו מביטויים ההצהרתי במשפט ההומניטרי הבינלאומי. הקול היחיד שנשמע בעת הזאת היה קולו של ארי שביט שהגיב באורח כולל על שתיקתם ההולכת ונמשכת של תנועות השלום ופעילי זכויות האדם נוכח מעשי ההרג של פלסטינים באזרחים ישראלים. "קשה יהיה לשכוח את השתיקה הזאת", כתב שביט ("האנשים הטובים שותקים", "הארץ", 26.6.2001), והדגיש כי האנשים הטובים - אנשי השלום וזכויות האדם בישראל - לא הזכירו בפניותיהם לארגונים בינלאומיים אף לא שם של ישראלי אחד שנרצח בידי פלסטינים בדרכו הביתה. לאנשים הטובים, שלימדו במשך שנים את הציבור הישראלי לא להבחין בין דם לדם בשעה שדיווחו על כל עוולה של ישראל כלפי האוכלוסייה הפלסטינית, אין בעיה לעשות את האבחנות האלה בעצמם.
אבחנה זו עומדת במרכז סדר-היום של גדעון לוי. כאזרח המדינה הכובשת הוא לוקח על עצמו שליחות-חובה חשובה: להיות עד ולהעיד על עוולות הכיבוש כלפי הפלסטינים. בעקביות ראויה להערכה, שבוע אחר שבוע, מזכיר גדעון לוי לקוראי "הארץ" את אחריותם ואת אשמתם למה שמעוללים בשמם מדינת ישראל וצה"ל לאזרחים פלסטינים בשטחים. אין זה מתפקידו (על-פי הצהרתו במהלך עימות עם ארי שביט ב"תיק תקשורת") להגן על קורבנות הכובשים.
משהו עקרוני חסר, ועל כן פגום, בסוג זה של תפיסה הומניטרית: אינך יכול להיות "הומניסט של צד אחד בלבד" זו סתירה מהותית. "הומני" הוא לעולם כלל-אנושי (עד שאיזה מילונאי יחליט אחרת). מילון המוסר והמצפון של גדעון לוי החליט אחרת.
אני שייכת ל"מילון הישן". ההומניות והאוניברסליות של ס. יזהר וארי שביט נאמנות עלי יותר מן ה"הומניות הסקטוריאלית" והעקבית של גדעון לוי והאנשים הטובים, רודפי השלום וכבוד האדם. הם ראויים להצדעה על עקביותם הטועה. "סקטוריאליות" כמו שלהם, אך לא רק שלהם, צובעת את השיח הציבורי בצבע אחיד מדי ומרדדת אותו ל"בעד" ו"נגד" אוטומטיים מדי. היא חותרת, במובן הרע, תחת כל ניסיון לוויכוח נוקב בשאלות המכריעות של קיומנו כאן, מעודדת עדריות מחשבתית ומקבעת אותה היא משתיקה קולות עצמאיים ואמיצים, שתמיד הם בודדים, בעוד שלסקטוריאליות יש מדינה.
מירי פז היא מבקרת ספרות ומרצה לתקשורת ולתרבות בבית-הספר "כותרת"
גיליון 41, נובמבר 2002