כאילו שלא ידענו שאיבדנו כל קשר למציאות, נערך השנה האירוע העיתונאי המסורתי לציון כ"ט בנובמבר - בה' בדצמבר. מה שהיה פעם מפגש אינטימי, כמעט משפחתי, בין ראש הממשלה המכהן לעורכים הבכירים והמסוכסכים של כלי התקשורת, מאבד בשנים האחרונות בעקביות את עליצותו וחיוניותו. האינפלציה במספר המוזמנים (והפעם: אפילו נציגי האינטרנט), ההיעדרות המופגנת של אחרים (דנקנר ובכיריו העדיפו, כנראה, להתענג על פרשת גנוסר שבקעה לאוויר העולם באותו בוקר) וסידורי אבטחה קפדניים מדי, העניקו לאירוע ניחוח של ברית של חברי מרכז בימי פריימריז.
מכונסים בחבורות, עטויים ארשת של חשיבות עצמית ועצבנות של איסור לעשן, נאספו כ-150 עיתונאים בבית סוקולוב והמתינו להופעתו השנייה, אם כי ודאי לא האחרונה, של אריאל שרון בפניהם.
שרון לא אמר דבר. הוא כמובן דיבר ממושכות - למרות שוויתר על נאום פתיחה ודילג מיד לשאלות הקהל - אך לא חידש, לא הלהיב ולא השיב לעניין. יותר משהדבר מעיד בו, הוא מעיד בנו. שרון בחר להתייחס לקהל כאל קבוצת שמיניסטים ערב בחירות פנימיות בבית-הספר והיא קיבלה על עצמה את המעמד שייעד לה.
אבל לא בגלל שרון עזבתי את המפגש מתוסכל. תשובותיו לא הפתיעו איש, וכך גם לא השאלות: תוכניתו המדינית, המגעים עם ארה"ב, איומי הטרור על ישראל, מחבל אחד, איש מוסד לשעבר אחד, שר הביטחון ושר החוץ, דיל ועוד דיל, אחדות לאומית ואחדות פנימית, "ויתורים כואבים" וכואבים פחות, היחסים עם ירדן וגם עם מצרים, ובפינת האזוטריה, בחסות נציגת דרום-אפריקה: מתי תבוא להתארח בפורום הכתבים הזרים.
צילום: רויטרס
התקשורת, ומה מתאים יותר להגדרה הכוללנית והמופרכת הזו מקבוצת העיתונאים הבכירים והמשפיעים של כל כלי התקשורת בישראל המכונסים באולם אחד, הסתפקה בהתעניינות מנומסת בתחום הצר שבין הפוליטי-רכילותי לבטחוני-מדיני.
אף לא שאלה אחת בנושא חינוך (איך מתכוון ראש הממשלה להילחם בנגע האלימות בבתי-הספר, מה הוא עושה לשיפור הישגי תלמידי ישראל בבחינות במתימטיקה, מה עמדתו בנוגע לדו"ח שושני על הסדרת התקצוב לבתי-ספר יסודיים מכל הזרמים) שום מלה על בריאות (הרחבת סל התרופות, עמדתו בסוגיית השר"פ, התורים הבלתי נסבלים במערכת הרפואה הציבורית) וכמובן הס מלהזכיר שורה ארוכה של נושאים כמו יחסי דת ומדינה, איכות הסביבה, חקיקת חוקי יסוד, נגישות להשכלה גבוהה, אלימות במשפחה, תאונות דרכים - כולם מורסות מדממות בלב המרקם הישראלי לפני, ובעיקר במהלך, ימי שלטון שרון.
אלא שגם אם נתייחס לרשימת הבעיות הללו כזוטות קטנוניות שאין בהן די להטריח ראש ממשלה, יש לתמוה על העדר כל התייחסות למצבה הכלכלי והחברתי של ישראל. המיתון המתארך, הפערים המעמיקים, העוני המתרחב והאבטלה המשתוללת מכרסמים במדינה. למרות זאת, אנו העיתונאים לא מצאנו לנכון לעמת את ראש הממשלה ולו בשאלה אחת בנושא זה.
לא תוכנית ויסקונסין, לא קצבאות הילדים המעוותות, לא הפרטת הרווחה לארגונים וולונטריים, ולא העיצומים הבלתי נגמרים של פקידי הסעד זכו לאזכור בפגישה עם ראש הממשלה. אחרי כמעט שעה וחצי, ולפחות תריסר וחצי שואלים, נראה כאילו שהשאלות - נתניהו נשאר בחוץ או לא, ויתורים "כואבים" או "כואבים מאוד" ומי ישובץ במקום ה-27 ברשימת הליכוד - הן, ורק הן, תמצית קיומנו.
מפתיע יותר היה לגלות שאפילו בת זוגה היוקרתית של המצוקה החברתית - הכלכלה - נעדרה מהמפגש עם ראש הממשלה. איש "גלובס" ניסה אמנם להעלות את נושא הערבויות מארה"ב, אולם הדיון הוסט להתעסקות טכנית שמחפשת כותרת יותר מתשובה. מעבר לכך - יוק.
המפגש, על שאלותיו האקראיות והמייצגות, סיפק הצצה נדירה לסדר-היום הציבורי של העורכים והעיתונאים. בסדר-היום הזה יש מקום לביטחון, מעט פוליטיקה וקמצוץ יחסי חוץ. זה הכל.
כבר כמה שנים נשמעים בפורומים תקשורתיים פנימיים קולות, שהפכו כבר למקהלה, המכים על חטא ההתעלמות הקולקטיבית מכיסוי נושאים אזרחיים ובעיקר חברתיים. ואכן, יותר מבעבר, סיפורים חברתיים מעפילים בזמן האחרון לעמודים הראשונים של העיתונים ולכותרות מהדורות החדשות.
לצד כיסוי זול ופופוליסטי בולטות גם התייחסויות מעמיקות וחשובות לנושאי חינוך, חברה, פערים כלכליים, בריאות ואפילו, לפעמים, איכות הסביבה. רשימה חלקית כוללת את סדרות הטלוויזיה "רוח קדים" ו"דרומה", עשייה ענפה ולא אחידה ברמתה בערוץ "בריזה", שינוי תמהיל מוספי סוף-השבוע של העיתונים הגדולים ובפרט "סופשבוע" של "מעריב", "אחד העם" של רינו צרור בגלי-צה"ל, ואפילו, במידה מסוימת, צירופה של שלי יחימוביץ’ לצוות "אולפן שישי".
מסתבר שמדובר בשינוי קוסמטי ותדמיתי בלבד, היעתרות למשובת רייטינג רגעית או, אם תרצו, טרנד. דן שילון ציין בעבר, בכנות מטרידה, כי סביר שלא היה צופה בתוכניתו. בהשאלה, עורכי כלי התקשורת לא רואים תוכניות על בריאות, לא קוראים מאמרים על חינוך ולא מאזינים לראיונות עם מובטלים. בשעת האמת, במקום שבו מניחים את הדברים החשובים על השולחן, אין מקום למה שהוא אינו פוליטיקה וביטחון.
אבל אולי דווקא הפעם הרייטינג צודק? הייתכן שהעורכים מחמיצים שינוי חד ודרמטי בסדר-היום המבעבע מהרחוב הישראלי? האם מדובר בקהילה אנכרוניסטית שמתעניינת, מגלה בקיאות ושואלת על האתמול במקום על המחר?
זה הזמן לרענון רשימת הדרישות מעצמנו ורענון רשימת האתגרים והשאלות שאנחנו מציגים לפוליטיקאים. עיתונאות חברתית ואזרחית היא לא קישוט לסדר-היום, אלא סדר-היום עצמו.
הכותב הוא עיתונאי ב"ידיעות אחרונות" ומרצה לתקשורת וכלכלה (הוא לא שאל אף שאלה את ראש הממשלה)
גיליון 42, ינואר 2003