נקום מחר בבוקר בלי שיר חדש בלב. נקום מחר בבוקר ונסתכל לאחור. אחרי מלחמות אנו תמיד מסתכלים לאחור, ובדרך כלל לא אוהבים את מה שעשינו. התקשורת הישראלית קמה אחרי מלחמות כשהיא סובלת מהנגאובר נוראי שמשולבים בו בחילה עצמית עמוקה, חרטות ומצפון לא נקי. כך התעוררה התקשורת הישראלית לאחר מלחמת יום הכיפורים וגילתה את חטאיה שלה: כיצד התמסרה לפולחן הגנרלים, כיצד לא גילתה את מחדלי הימ"חים הריקים, כיצד טעתה והטעתה את הציבור.
התקשורת הישראלית קמה עם הנגאובר דומה במלחמת לבנון הראשונה. זה לקח לה כמה חודשים לגלות שארבעים ק"מ התארכו עד לביירות, שראש הממשלה אינו מבין בדיוק את עומק הבצה הלבנונית, ושמבצע קצר היה למלחמה ארוכה ומרובת קורבנות. גם לאחר מלחמת לבנון השנייה פתחה התקשורת במסע הלקאה עצמי מייסר, אבל מאוחר מדי. העיתונאי יאיר לפיד ערך חשבון נפש פומבי בימי המלחמה: "נכשלנו. כולנו. גם אני. התקשורת הישראלית נכשלה במלחמה הזו. נכשלנו במבחן האחריות ובמבחן האיפוק, במבחן הענווה ובמבחן האהדה, במבחן ההגינות ובמבחן העקביות, במבחן הקשקשת ובמבחן האמינות".
זו אינה מחלה ישראלית: גם התקשורת האמריקאית של ימי מלחמת וייטנאם התעוררה רק בשלבים מאוחרים מאוד של המלחמה וגילתה עד כמה נפלה קורבן למניפולציות של דוברות צבאית ושל פוליטיקאים ערמומיים. במלחמת המפרץ הראשונה התעוררה התקשורת האמריקאית רק אחרי המלחמה כדי לגלות עד כמה הצליחה מערכת משומנת של יחסי-ציבור ודוברות שלטונית ליצור רושם של מלחמה "אסתטית", "סטרילית" ו"הומאנית", כאשר נורמן שוורצקופף ולהקת דוברים מיומנים מזינים את התקשורת בקטעי וידיאו של מלחמות מחשב, סטטיסטיקות של גיחות ולהג מתוחכם על "פצצות חושבות" ו"הפצצות כירורגיות".
ההלקאה העצמית של התקשורת לא מנעה ממנה להיכשל שוב במלחמת עיראק וללכת שבי אחר מניפולציות. במלחמה בעיראק התמסרה התקשורת האמריקאית למלכודת המתוקה של ה"הטמעה" (Embedding): מאות עיתונאים "הוטמעו" ביחידות צבאיות וליוו אותן באימונים ולאחר מכן בקרב. התוצאות, כפי שנמצאו במחקרים רבים, היו של עיתונות מזדהה ולוחמת, עיתונאים שראו הכל מקרוב אבל מזווית צרה ואישית, וסיקור מאוד פטריוטי, פטריוטי מדי.
כתבים זרים משדרים מהצד הישראלי של הגבול עם רצועת עזה (צילום: פלאש 90)
ועתה, בימי מלחמת עזה, התקשורת הישראלית נוהגת כמנהגה. כפי שכתב עוזי בנזימן: "בתום השבוע הראשון למבצע 'עופרת יצוקה', מצטיירת התקשורת כמי שלוקה באותה תסמונת: היא הומוגנית מדי. היא מקבלת ללא ויכוח את גרסאות צה"ל והממשלה על המתרחש, היא משלימה ללא התנגדות עם המגבלות החמורות שמוטלות על יכולתה לסקר מקרוב את שדה הקרב, היא מפעילה צנזורה (עצמית? שלטונית?) על הצגת תמונת המצב בעזה, היא מסתפקת בדיווח וכמעט ואינה ממלאה את תפקידה השני – להיות המנהיגה של הדיון הציבורי על צדקת המלחמה ומהלכיה, להשמיע קולות מקוריים המציעים דרך אחרת".
אבל היא תתעורר. לאט מדי, מאוחר מדי וכמובן עם אותו ההנגאובר. העיתונאים ישילו את חליפות הקונסנזוס הלאומי ומשקפי המגן הפטריוטיות ויחזרו להיות אנשי הפרופסיה, כלבי השמירה הנשכניים. אז, ורק אז, הם יציגו ויזדעזעו מממדי הפגיעות באוכלוסייה העזתית, מהיקף ההרס שלא כולו היה ממוקד והכרחי.
רק אז הם יציגו ויבחנו אופציות פעולה שלא הוצגו ולא נבחנו בימי ההתכנסות הפטריוטית סביב הדגל. רק אז הם יתמרמרו ובקול על ההגבלות שהוטלו על הסיקור, על היניקה המתמסרת מדדיה הסלקטיביים של מערכת דובר צה"ל, על ההובלה המגמתית של כתב צבאי נבחר לזירות נבחרות (כן, על-ידי דובר צה"ל) ועל הנלעגות שבהתכנסות הכתבים כולם על גבעה אחת מחוץ לעזה שממנה סיקרו את "החזית". רק אז יגלו שהיו קולות אחרים והיו מחלוקות שמהן התעלמו כי "שקט, יורים".
מי שלוקה בהנגאובר קשה מאשים את עצמו, את חוסר הזהירות, את אובדן השליטה העצמית, את ההתמסרות הקלה. הוא גם נשבע שלא יעשה זאת שוב. עד הפעם הבאה. לתקשורת הישראלית, לפחות רובה הגדול, צפויים ימים כאלו בדיוק. יהיו שיאשימו את ההתמסרות הקלה מדי לדוברות הצבאית המשומנת, יהיו שיתלו את האשם בטראומות של מלחמת לבנון השנייה. יהיו שיצביעו על הציות המתבקש לצנזורה, ויהיו שיובילו את החרטה אל המפלט החם של שעת חירום והשיקולים האזרחיים-לאומיים בשעה כזו. וכמו כל מי שסובל מהנגאובר, יחשפו העיתונאים בחילה עצמית, חרטות וייסורי מצפון מקצועיים, ויישבעו שזה לא יקרה שוב. עד הפעם הבאה.
גבי וימן הוא פרופסור לתקשורת באוניברסיטת חיפה