מפתיע עד כמה הנימוקים של מגישים, כתבים ועורכים המתגייסים לטובת חבריהם בערוץ 10, הנמצא בסכנת סגירה, אינם ממין העניין ואינם מתמודדים עם הסוגיה שעל הפרק, שיש לה חשיבות ציבורית ממדרגה ראשונה.
כמו בכל איגוד מקצועי, העיתונאים מתגייסים לטובת עצמם או לטובת חבריהם שסכנת פיטורים מרחפת מעל ראשם, ומוכיחים שהם אינם שונים מכל אותם אנשי מקצוע ופוליטיקאים שהם תוקפים בקלות (לעתים בלתי נסבלת) ולעתים קרובות אינם מאפשרים להם להתגונן כראוי (מאחר ש"זמננו תם").
אכן, הסכנה שאלפי משפחות יאבדו את פרנסתם, המשותפת למועסקים במדיה ולמועסקים במגזרים אחרים, היא אמיתית וכואבת, אך אינה רלבנטית לדיון במחויבותו של ערוץ 10 לציבור. יש בין אנשי התקשורת כאלה התוקפים את עצם הדרישות של המחוקק מהערוץ להפיק סוגות שהציבור, לטענתם, אינו מעוניין בהן, ותוך כדי כך חושפים עד היכן מגיעה הערכתם לציבור הצופים.
דוגמה בוטה לכך היא דבריו של משה שלונסקי, עיתונאי מוערך ומנהל גלי-צה"ל לשעבר, שתקף בתוכניתו הבוקר בתחנה הצבאית את עצם דרישת החוק מערוץ 10 להפיק מכסה מסוימת של מה שנקרא "סוגות עילית" – בעיקר הפקת דרמה מקורית ותוכניות דוקומנטריות. "מה לעשות", הסביר שלונסקי לסחבק שלו בתוכנית, "אנשים לא רוצים לראות דברים כמו דרמה, דוקומנטציה... הם מתאימים לערוץ נישה, לא לערוצים לציבור הרחב".
להזכירך, שלונסקי, הערוצים הנקראים אצלנו "מסחריים" הוקמו גם הם כערוצים שיש עליהם פיקוח ציבורי. ההבדל היחיד בין השניים הוא במקור המימון: המימון של ערוץ 2 ו-10 בא מהמפרסמים, ולא מכיסם של משלמי האגרה (הציבור). כלומר, גם על הערוצים הנקראים מסחריים יש פיקוח המיועד לדאוג לכך שהמטרה הבלעדית של הזכיין לא תהיה להגיע לאחוזי הצפייה הגבוהים ביותר. עליו גם לתת הזדמנות לצופים להיחשף לתוכניות שלא בהכרח יסחפו אחוזי שידור מרביים. וגם, אסור לנו לשכוח שהמשמעות של 6% צפייה בתוכנית היא סדר גודל של מאות אלפי צופים, מספרים שאף הצגת תיאטרון מצליחה או רומן רב-מכר לא יגיעו אליהם.
האמת, יש הרבה התנשאות בהתבטאויותיך, שלונסקי. אם יקבלו המחוקקים את דעתך, הרי שלא יהיה כל סיכוי לצופי ערוץ 2 ו-10 להיחשף ל"סוגות עילית", ולכן גם לא יהיה להם מושג מה הם מפסידים. למה לא לתת להם צ'אנס לגלות סוגה חדשה? מדוע שייחשפו לסוגות הללו רק צופי ה"נישה"? דוגמה מפורסמת לכך שהצופים אכן מגלים עניין בסוגות "עילית" כשניתנת להם ההזדמנות לכך היא הרייטינג המפתיע של סדרה דוקומנטרית על מלחמת האזרחים ששודרה בערוץ הציבורי בארה"ב, המורגל לרייטינג של 2%. הסדרה, שהתבססה כולה על צילומי סטילס (מטבע העניין), זכתה לשיעור צפייה של 12%.
לא פחות חשוב, ללא השקעה של הזכיינים תדעך התעשייה המתפתחת של יוצרים ישראלים המגלים כישרון יוצא דופן ושתרומתם לתרבות הישראלית ולייצוגה בעולם היא קריטית.
פרופ' תמר ליבס היא ראש החוג לתקשורת ולעיתונאות באוניברסיטה העברית