מאז השקתו של תהליך אוסלו בשנת 1993, הפרדיגמה השלטת בשיח הישראלי סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני ממקמת את פתרון שתי המדינות לשני העמים בגבולות 1967 כנקודת הייחוס הדומיננטית – לחיוב ולשלילה. חלק הארי של התקשורת, הציבור והמערכת הפוליטית התעצב בהתאם ויצר חלוקה לשני מחנות: המחנה התומך בתהליך השלום במטרה להגיע להסדר שתכליתו הקמת מדינה פלסטינית ("מחנה השלום"), והמחנה שמתנגד לפתרון זה וגורס שאין תוחלת בתהליך ("המחנה הלאומי").

מאמר זה ינסה לבחון שני היבטים משלימים של נושא זה. הראשון והעיקרי הוא ניתוח השיח הדיכוטומי בין התומכים בפתרון שתי המדינות לבין המתנגדים לו, כפי שהוא משתקף במקרה הבוחן של שני העיתונים היומיים הפופולריים הנפוצים בישראל – "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". השני הוא למידה על שיח זה דווקא מהמרכיבים שאינם חלק אינטגרלי ממנו – פרדיגמות, ציבורים והקשרים. הטענה המרכזית המוצעת היא שהדיון בישראל על אודות סוגיית הפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, כפי שהוא מיוצג היטב במושאי המחקר, לוקה בחסר ונעדר ניסיון לקדם חשיבה חדשנית ומעודכנת בהתאם למציאות שהשתנתה וממשיכה להשתנות כל העת.

המאמר בוחן את אופיו של השיח התקשורתי ביחס לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. המחקר נערך בשדה התקשורת הכתובה המודפסת (והמקוונת בחלקה) בישראל, בשני עיתונים הנחשבים לנפוצים בישראל: "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". שני עיתונים אלה נכללים בסוגה המכונה בספרות "עיתונות פופולרית" – עיתונות שמונעת מאוריינטציית הרווח ומביאה את בעלי העיתון ועורכיו לפתח ולטפח אב-טיפוס של עיתון עממי, פלורליסטי, המפרסם מגוון רחב של דעות ופונה לשכבות אוכלוסייה רחבות. שני כלי התקשורת אמנם אינם משקפים את הקשת הרחבה של הזרמים בציבור הישראלי, אך ניתן להקיש מהם על הלכי הרוח בזרמים המרכזיים שבו.

תיקוף המחקר הוא מה-17 במרץ 2015, יום הבחירות הכלליות האחרונות – ועד ה-1 בדצמבר 2015 – כשמונה חודשים בסך-הכל. בתקופה זו תעמולת הבחירות התפוגגה, כלומר המסרים שהועברו לא כוונו לשכנוע הבוחר, אלא לעיצוב דעתו במובן הרחב יותר. זו גם תקופה שבה לא היה עימות בזירה הפלסטינית בסדר גודל של "חומת מגן" או "צוק איתן", אבל הנושא עמד באופן זה או אחר על הפרק – בין אם בשל מגמות בזירה הדיפלומטית-מדינית ובין אם בשל הטרור שהתפרץ בשלהי 2015.

הבדיקה התבצעה ברמה יומיומית; כל הפריטים שעסקו בסוגיה (כ-300 בסך-הכל) נבדקו. הקורפוס המחקרי כלל את עמודי החדשות, המוסף היומי וכן את מוסף השבת. נבדקו כל סוגי הפריטים העיתונאיים – ידיעות חדשותיות, כתבות, מאמרי דעה ומאמרי פרשנות. ניתן דגש מיוחד על מאמרי דעה ופרשנות שפורסמו בעמודים הראשונים (ולא בעמודים האחרונים שמוקדשים לטורי הדעה). משקל מוגבר ניתן גם לכותרות, שכן כותרות הן בעלות חשיבות מיוחדת עבור קורא העיתון, שנחשב ל"צרכן כותרות". הכותרות גם מייצגות נאמנה את עמדת העיתון. חשוב לומר שבעיתונים אין עמדות אחידות לחלוטין, ופסיפס הכותבים מחייב פלורליזם מסוים, ובכל זאת אפשר לספוג הלך רוח חד-משמעי שכל אחד מהם מנסה להנחיל.

יצירת התודעה

העיסוק העיתונאי בנושא נחלק לשתי צורות התייחסות שונות – חדשותית ופובליציסטית. בפרק הזמן הנחקר, גם ב"ידיעות אחרונות" וגם ב"ישראל היום" כמעט שאין עיסוק חדשותי בפתרון הסכסוך בין העמים. ניתן להסביר זאת בהעדר התפתחויות בנושא, שכן בחודשים הראשונים שלאחר הבחירות ולמעשה עד דצמבר 2015 לא חלה התקדמות כלשהי ולא סופקו הצהרות משמעותיות מצד מנהיגים. למעשה הנושא לא עלה בהקשר פוליטי מאז פיצוץ השיחות באפריל 2014, ובהתאם לא עלה גם במערכת הבחירות של 2015 ואף לא בנאום הניצחון של ראש הממשלה הנבחר נתניהו.

מחקרי תקשורת מראים כי לפחות בנושאים פוליטיים-בטחוניים-מדיניים, השיח נוצר תחילה בממסד, ואילו התקשורת רק נגררת בתגובה. כלומר, אין יוזמה תקשורתית לעורר דיון בעמודי החדשות. גם ההסלמה שהחלה באוקטובר 2015 לא הביאה לשינוי במצב זה, כשפיגועי הטרור כמעט שאינם מקושרים לפתרונו של הסכסוך בידיעות החדשותיות.

לעומת זאת, ברמה הפובליציסטית סוגיית פתרון הסכסוך זכתה לביטוי במאמרים מכל הסוגים. שני העיתונים נותנים ביטוי לסוגיה במאמרים – אם כי מדובר בפער מאוד גדול מבחינה כמותית בין שני העיתונים: "ידיעות אחרונות" עוסק בסוגיה יותר, בפער ניכר, מ"ישראל היום" (210 פריטים לעומת 90). הבדל מהותי נמצא גם ביחס למסגור הסכסוך ולפתרונו: ב"ידיעות אחרונות" עוסקים בנושא ישירות, ואילו ב"ישראל היום" באופן עקיף – לא קוראים לילד בשמו.

הבדל נוסף, לכאורה סמנטי, אך מעיד על זרמי מחשבה עמוקים, הוא בכינוי שבו בוחרים העיתונים להגדיר את מושא הכתיבה. "ידיעות אחרונות" בוחרים במונח המתורגם מערבית "פלסטינים", ואילו "ישראל היום" מעדיפים את השם העברי "פלשתינים".

הבסיס התודעתי של שני העיתונים חולק נקודת מוצא דומה שממנה מתפצלות דרכיהם. הבסיס הוא ההכרה בצדקתה של מדינה יהודית דמוקרטית שמאוימת כל העת על-ידי אויביה, ושלעוצמתה הצבאית והאתוס הבטחוני שלה מקום מרכזי כגורם מלכד לציבור היהודי שבה. מעבר לכך, ההבדלים בגישות ניכרים בשני ממדים – פנימי וחיצוני.

במימד הפנימי, "ידיעות אחרונות" מתאפיין בגישה ביקורתית כלפי מדיניות ישראל וכלפי התנהלותה בכל הקשור לחתירה לפתרון הסכסוך. כך למשל, לאחר ההסלמה במצב הבטחוני בחגי תשרי 2015, התמונה המצטיירת היא שהאחריות על המצב נחלקת בין שני הצדדים, הישראלים והפלסטינים. "צריך שניים לטנגו", כפי שקראה כותרת של מאמר דעה של אריאלה רינגל-הופמן בעיתון ב-17.9.15. פרשן מדיני בכיר של העיתון, שמעון שיפר, היטיב לבטא זאת באמירתו כי "האחריות להידרדרות בשטח מוטלת על שני הצדדים" (14.10.15). מאמרים רבים אחרים נכתבו ברוח זו. "ישראל היום" נוקט עמדה אחרת וכמעט שאינו עוסק בצד הישראלי, למעט אמירות שמרמזות על צדקת דרכן של המדינה והממשלה.

אולם, ההיבט הבולט יותר בשני העיתונים, ובפרט ב"ישראל היום", הוא העיסוק במימד החיצוני. ב"ידיעות אחרונות" מובא סיקור שמחד גיסא נותן במה לצד הפלסטיני ולעמדותיו בבחינת מתן לגיטימציה ועידוד לרשות הפלסטינית, ומאידך גיסא מבקר בתקיפות את יושב-ראש הרשות מחמוד עבאס על התנהלותו, כפי שהומחש היטב בפרשת האשמת השווא שלו כאילו ישראל רצחה את הנער בן ה-13 שדקר יהודים בירושלים. היחס במימד החיצוני, כמו בזה הפנימי, הוא אמביוולנטי וממוסגר תחת מסר כפול כלפי הרשות הפלסטינית ועבאס, כ"מרגיע ומבעיר".

"ישראל היום" שם את כובד משקלו על סיקור וניתוח הגופים שישראל מתמודדת עימם, בעיקר הפלסטינים, אך גם ארצות-הברית והאיחוד-האירופי. בשיח מובלטים כמה מסרים. הראשון שבהם הוא הצבת האמיתה שלפיה לישראל "אין פרטנר" לתהליך מדיני. זו מגובה בהדגשת עוולותיהם של עבאס ובכירי הרשות הפלסטינית כמכשילי הסיכוי לשיפור המצב וכמי שמנהלים מסע דה-לגיטימציה שקרי נגד ישראל.

המסר השני הוא חידוד קמפיין ההסתה הפרוע שהרשות הפלסטינית מנהלת נגד ישראל – "מכונת ההסתה שמפעיל עבאס". מסר זה משקף את הצבת נושא ההסתה בחזית כמכשיל כל סיכוי להגיע להבנות בעתיד הקרוב או הרחוק עם הפלסטינים, וזוכה לסיקור נרחב בהתאם. מסר נוסף הוא שלילת האובייקטיביות של הקהילה הבינלאומית בנושא הסכסוך, תוך אזכור אנטישמיות ושנאת ישראל והחלת האמירה "כל העולם נגדנו" כעטיפה של הנושא.

פתרונות קוטביים

התודעה ב"ידיעות אחרונות" גורסת שהמצב הנוכחי הוא בלתי אפשרי, וכי המציאות מחייבת לעשות משהו כדי להיחלץ מהתסבוכת, בעוד שהתודעה ב"ישראל היום" היא כי המצב הוא נתון ולא תלוי בהתנהלותה של ישראל, ומכאן שאין הרבה מה לעשות בנדון. השלב הבא בדיון, לאחר הנחת היסודות שעליהם מתבססת התודעה, הוא שרטוט פתרונות והצעות להתמודדות עם האתגרים הקיימים. בנקודה הזו מתחדדים ההבדלים עוד יותר ויוצרים דיכוטומיה של ממש עם שתי עמדות קוטביות של שני העיתונים, שלא רק שאין ביניהן תחום אפור, גם אין בלתן: פתרון שתי מדינות לשני עמים שמיוצג ב"ידיעות אחרונות", וניהול הסכסוך שמיוצג ב"ישראל היום".

שני העיתונים, חרף ירידה כוללת בעיסוק בפתרונות מסוג כלשהו לסכסוך – על אחת כמה וכמה מאז שחלה הסלמה בטרור הפלסטיני – משמיעים קול כמעט אחיד שמקדם את תפיסות העולם המנוגדות הללו, בלי להשאיר כמעט מקום לתפיסות חלופיות.

"ידיעות אחרונות" נותן במה לשורה של מאמרים שקוראים לחידוש התהליך המדיני ולניסיון להתקדם לעבר פתרון. שתי המדינות לא תמיד מוזכרות כפתרון בר-קיימא, דבר שניתן לייחס לכשלונות המשאים-ומתנים מאז הסכם אוסלו, אבל ההקשר מאוד ברור ולא קיים ספק שנקודת הייחוס היא תהליך מדיני שתכליתו מדינה פלסטינית שתוקם לצד מדינת ישראל. מאמר בולט הוא של הסופר דויד גרוסמן, שקרא ל"שינוי ביחסינו עם הפלסטינים באמצעות התנעה של משא-ומתן".

גם כותביו הקבועים של העיתון נוקטים קו זה, באמצעות הצגת מצוקות הפלסטינים כגורם לטרור ("הייאוש מהכיבוש") ובאמצעות חזרה על החשיבות שבפתרון (הפרדה) על פני סטטוס-קוו. יש לציין שהכורח להיפרד ולהתנתק תופס מקום בקדמת הבמה בפרדיגמה זו. זהו רצון עז שחוזר על עצמו שוב ושוב כאבן יסוד ברעיון שתי המדינות.

פן נוסף שזוכה גם הוא להתייחסות מרכזית הוא קידום פתרונות בטחוניים לצד הפתרון המדיני, ובתוך כך יצירת משוואה התואמת את אמרתו הידועה של ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין: "נילחם בטרור כאילו אין שלום, ונעשה שלום כאילו אין טרור".

"ישראל היום", מהעבר השני, מקדם את סדר היום שלו דווקא באופן פסיבי, הווה אומר, העדר עיסוק בתוחלת מדינית כלשהי למצב. בחירה זו כמו באה לומר שאין טעם להציע פתרונות מדיניים, וכי המציאות מכתיבה התמודדות עם הסכסוך כמצב נתון וניהולו בצורה שתיטיב עם ישראל. רעיון שתי המדינות נשלל כמעט לחלוטין ומתואר כחזון חסר אחיזה במציאות, שמימושו יביא על עצם קיומה של ישראל סכנות ממשיות. הדבר היחיד שנרמז הוא רעיון ההידברות עם מדינות ערב, אך זה אינו זוכה לקונקרטיזציה.

בתוך השיח על הפתרונות הרצויים מתבלט נושא שהוא במידה רבה ליבת הדיון ומנקז לתוכו את תמצית המורכבות של הסכסוך: ירושלים. מה שהעלה את ירושלים לראש סדר היום היה פרוץ האלימות בה בסתיו 2015, מה שהציף את מכלול הבעיות שניצבות בפני מקבלי ההחלטות בנושא זה. זאת, לאחר שעד לאותה נקודה הנושא כמעט שלא זכה לעיסוק מקיף בעיתונים.

לגופו של עניין, רובם המכריע של כותבי "ידיעות אחרונות" קוראים בתקיפות לוותר על חזון ירושלים המאוחדת ולהכיר במציאות של עיר מחולקת. נקודת המוצא היא שהעיר מחולקת דה-פקטו, ומוטב לחצותה כדי להציל את זהותה היהודית של ירושלים המערבית כבירת ישראל. השקפה זו היא דגם מוקטן של הנחת היסוד מאחורי רעיון שתי המדינות, והיא שמוטב להתנתק מהפלסטינים בטרם יהפכו לרוב וישנו את אופייה היהודי של מדינת ישראל. לפיכך מוצעות נוסחאות שונות לחלוקת העיר בשורה ארוכה של מאמרים. "ישראל היום" מציג תמונה הפוכה, עם מוטיב מרכזי של ציטוט ראש הממשלה נתניהו בהקשר זה. עיר הקודש נמצאת גבוה בסדר העדיפויות, כאשר המסר המוביל הוא ש"ירושלים לא תחולק".

אחדות ירושלים מנומקת בטיעונים דתיים, לאומיים ובטחוניים. השיטה היא צעדים אקטיביים – "את ירושלים צריך להמשיך לבנות" – לצד התנגדות לוויתורים כלשהם: "ירושלים בירת העם היהודי בלבד". גם כאן אין יומרה לפתרון הבעיות, אלא הכרה בצורך לנהל את הסכסוך תוך מזעור נזקים.

את מי מייצגת העיתונות?

הדיון המתואר בשני העיתונים הגדולים בישראל מציג מחלוקת אידיאולוגית דיכוטומית, שמציעה שתי דרכים להתמודדות עם הסכסוך: פתרונו באמצעות שתי מדינות או ניהולו. חלופות להצעות אלה לא נדונות כמעט בכלל, וגם קשה לאתר גישור בין עמדות אלה.

בנקודה הזו חשוב לבחון אם הדיון המתואר אכן מבטא את השיח הציבורי בישראל, ואם ניתן להסיק ממנו מה הציבור חושב וכיצד הוא מנתח את הסיטואציה הנדונה.

עיון בסקרי דעת קהל מאז החלו הסכמי אוסלו מלמד שרוב הציבור היהודי במדינת ישראל, 70%–90% לאורך התקופה, מעוניין באחד משני הפתרונות הללו. רובם, 50%–70%, בעד שתי מדינות לשני עמים, כאשר 27%–30% מהם בעד שימור הסטטוס-קוו. דהיינו, בלי קשר להתפלגות בין שני הרעיונות, עצם ההתייחסות לשניהם כפרדיגמות חסרות תחליף תואמת את האופן שבו שני העיתונים מציגים את הנושא.

ניתן לומר שהעיתונות משקפת את דעת הקהל ומייצגת את הזרמים המובילים, אך אין עוררין שהמסלול הוא דו-כיווני: השיח המתקיים בעיתונות משחק תפקיד מרכזי בקביעת סדר היום של הציבור.

נוסף לניתוח ההיבטים הבולטים בשני העיתונים הנבדקים ובסקרי דעת הקהל, חשוב לאתר דווקא את הדברים שמוצנעים בהם: ציבורים ורעיונות. יש ציבורים שלמים שמודרים מהשיח ודעתם אינה מיוצגת. הציבור הערבי בישראל אינו זוכה לחשיפה גבוהה בשני העיתונים, ודעתו נבלעת בין הציבורים שמקבלים במה גדולה יותר.

כך גם הציבור החרדי, שברוב המקרים אינו חלק מעולם התקשורת החילונית בכללותו. שני ציבורים אלו הם כ-30% מאוכלוסיית מדינת ישראל. זאת ועוד: בשני העיתונים אין ייצוג כמעט לכותבים בנושא הסכסוך המשתייכים רעיונית לזרם המנוגד להם. ב"ידיעות אחרונות" למשל, ציבור המתנחלים זוכה לייצוג זניח שאינו מורגש כמעט ביחס לשדרה המרכזית של הכותבים. "ישראל היום" מקיים אותה משואה מהצד השני, כשבין כותביו שהתבטאו בנושא פתרון הסכסוך ומשתייכים לשמאל ניתן למנות רק אדם אחד. כך, באמצעות היצמדות להשקפה מאוד מסוימת, השטחת הדיון לרובד מסוים והדרת ציבורים גדולים, נוצר שיח שאינו משקף בהכרח את מנעד הדעות והרעיונות בחברה בישראל.

נוסף על אי-ייצוג לציבורים, מצוי גם מרחב רעיוני שלם שכתוצאה מהדבקות בשתי פרדיגמות בלבד אינו זוכה לדיון מעמיק. השתלשלות האירועים מאז הושק תהליך אוסלו קיבעה את המחשבה בישראל בנוגע לתהליך המדיני. מחד, תבנית שתי המדינות לשני העמים בגבולות 1967 היתה הבסיס לכל המשאים-ומתנים שהתקיימו מאז והיא נקודת הייחוס היחידה. מאידך, האינתיפאדה השנייה והמערכות בעזה התייצבו מנגד כדי להציע שאין פתרון מדיני באופק ולא נותר אלא לנהל את הסכסוך.

השיח נותר מותאם לשתי ההנחות הללו, אך נדמה שבלי לבחון בקפידה אם הן עדיין תקפות ואם יש להן חלופות. גם הקיפאון המדיני וההסלמה הבטחונית, שהביאו לאובדן עצות ברמות השונות, לא גרמו לתקשורת – ולשני העיתונים הגדולים כמקרה בוחן – להעריך את המצב מחדש ולהציע פרשנויות שמתכתבות עם המתרחש.

כדי להבין מדוע לא נפתח צוהר לרעיונות אחרים בזרם המרכזי, יש לנסות לנתח את יסודות התפיסות הקיימות. השקפת העולם המיוצגת ב"ידיעות אחרונות", האוהדת את פתרון שתי המדינות, נשענת על המצע הרעיוני שמנחה את השמאל בישראל מאז 1967, ובמיוחד מאז 1993. התמצית שלו היא שהצורך החיוני ביותר עבור מדינת ישראל, למען שימור זהותה היהודית והדמוקרטית, הוא התנתקות מהפלסטינים ללא דיחוי.

נקודת המוצא היא שישראל מסוגלת לשמר את צביונה הייחודי במרחב המזרח-תיכוני, תוך השפעה מינימלית של המרחב הערבי-מוסלמי, אך זאת רק באמצעות התנתקות והסתגרות בגבולותיה – מוסכמה שקיבלה תוקף בעקבות הטלטלה האזורית שטרם הסתיימה ושהדגישה את הצורך להישמר ממנה.

אולם, מבט מפוכח על העובדות עשוי לשמוט את הקרקע מתחת לפרדיגמה הזו. כברת הארץ שבין הירדן לים מאכלסת כיום מספר כמעט שווה של יהודים ופלסטינים, המעורבבים זה בזה וחיים זה לצד זה יותר מאשר בכל נקודת זמן אחרת בעבר, בתוך הקו הירוק ומחוצה לו. הפרדיגמה גורסת שפינוי חלק גדול מההתנחלויות בכוחו לאפשר הקמת מדינה פלסטינית בגבולות מוסכמים. אם מניחים בצד את שאלת היתכנותו של פינוי ההתנחלויות, נשאלת השאלה אם פינוים יביא לפתרון המיוחל.

במלים אחרות, האם פתרון שתי המדינות המוצע על סמך מתווי העבר (קמפ-דייוויד, טאבה, אנאפוליס) הוא בכלל דבר שהנהגה פלסטינית יכולה לעמוד מאחוריו באופן מלא ובלתי מסויג? דיון בשאלה הזו, גם אם אין חבויה בו תשובת קסם, חייב להתקיים כדי להפרות את השיח ולקרבו לפני הדברים כיום.

הצורך לדיון מחודש נדרש גם ב"ישראל היום" ובקרב תומכי פרדיגמת ניהול הסכסוך שהוא מייצג. העברת המסר שלפיו לא ניתן לעשות דבר נוכח הסכסוך אולי מבוססת על טענות מוצקות, אך מחנכת את ציבור הקוראים להעדר חשיבה ביקורתית ולהפסקת החיפוש אחר פתרון שישפר את המצב הנוכחי. הפחד מעיסוק בחלופות למצב הקיים מונע מהקוראים לפתח חשיבה מורכבת בנושאים הללו.

גם מבחינה עניינית, פרדיגמת ניהול הסכסוך – בין אם צודקת ובין אם לאו – אינה מציעה תכלית בסופה ואינה מתמודדת עם תרחישים שעשויים להתנגש עימה בעתיד, מהטעם הפשוט שעיקרה הוא התנגדות ושלילת האלטרנטיבה של המחנה השני.

מסקנות

מאמר זה עסק בנושא פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני כפי שהוא מיוצג בשני העיתונים המודפסים המובילים בישראל. זו אינה תמונה תקשורתית כוללת ונפקד מקומם של גופים חשובים אחרים, מה גם שהנתונים המוצגים אינם מתחשבים באינטרסים מגוונים שמכתיבים את סדר היום של העיתונים. בכל זאת, אפשר ורצוי להפיק כמה תובנות.

ניתוח הטקסטים מציג מציאות ברורה ומשכנעת שלפיה בישראל יש שני מחנות רעיוניים שעומדים מאחורי שתי פרדיגמות. "ידיעות אחרונות" בשם פרדיגמת שתי מדינות לשני עמים ו"ישראל היום" בשם פרדיגמת ניהול הסכסוך מקבעים באמצעות עמודי החדשות ומאמרי הדעה שלהם דיון ציבורי שאינו חורג מגבולות השיח הזה, ונשאב למאבק עם שתי פנים: בעד או נגד שתי מדינות.

סקרי דעת קהל תומכים בכיוון זה של תיחום הדיון. עם זאת, צמצומו של הדיון למסגרת המוגבלת הזו מתעלם מקיומם של ציבורים ורעיונות אחרים שאינם זוכים לחשיפה. למשל סקרי דעת הקהל מלמדים שכ-30% מהציבור היהודי בישראל תומכים בפתרון של מדינה דו-לאומית. אמנם אין מדובר ברוב, אך זהו נתח משמעותי שלא ניתן להתעלם מקיומו.

אין בכוונת מחקר זה להציע את כינונה של מדינה דו-לאומית בין הירדן לים, או לתמוך במובהק בכל פתרון מוגדר אחר כגון פדרציה, קונפדרציה או מתווה אחר. אולם ההיאחזות המתמשכת בפרדיגמת שתי מדינות לשני עמים מחד גיסא ובניהול הסכסוך מאידך גיסא מחייבת חשיבה מחודשת. ייתכן מאוד כי המציאות כיום אינה מאפשרת למי מהן להתגשם.

מורכבותו של המצב אינה מאפשרת פתרון אידיאלי (נראה שכל רעיון חדש יהיה לכל היותר פחות גרוע מהאלטרנטיבות), אבל יש קשת רחבה מימין, משמאל ובין שתי מדינות לסטטוס-קוו, שבתוכה ניתן לאתר מתווה יצירתי שיתמודד עם הבעיות היסודיות ויאפשר קיום נורמטיבי של שני העמים. על התקשורת, כמכתיבת סדר היום, להציע דיון רחב ופתוח שיפרה את דעת הקהל ולא יתקבע לפרדיגמות שאינן מותאמות להתפתחויות המדיניות, הבטחוניות והחברתיות בישראל ובאזור כולו.

ד"ר ציפי ישראלי היא חוקרת במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ומרצה באוניברסיטת תל-אביב. עומר עינב הוא חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ודוקטורנט באוניברסיטת תל-אביב