לגואל רצון, תל-אביבי לא צעיר, יש 32 בנות זוג. הוא גר יחד איתן בארבע דירות גדולות, ומגדל עימן את 89 ילדיהם המשותפים. עד כאן העובדות, שהן ממש לא חדשות, משום שפורסמו (למשל) ב"מעריב" באוקטובר 2007. בנובמבר אותה שנה דיווחו נסלי ברדה ושלי טפיירו על הפלא השערורייתי הזה בכתבה ארוכה ב"שישי" בערוץ 10.
והנה, ביום שישי לפני שבועיים (6.2.09) שוב שודרה כתבה של ברדה וטפיירו, שחולקת לא רק אותו נושא, אלא גם כמה מאותם קטעי וידיאו. מה התחדש מאז? כפי הנראה לא כלום, לבד מהעובדה שגואל רצון מוכן היום, אולי על בסיס חוויותיו החיוביות מהפעם שעברה, להיחשף אפילו יותר. אך אין די בזה: ביום חמישי שעבר שודרה בערוץ 10 תוכנית שלמה, ארבעים דקות אורכה, על מר רצון ונשותיו. תוכנית שהכתבה האחרונה היתה לה, מסתבר, רק מעין פרומו ארוך. עתה אולי עלינו לשאול, עם כל-כך הרבה רצון מסביבנו, מדוע בעצם עלינו לראות את כל הגואל הזה?
התוכנית המיוחדת של ברדה וטפיירו הוצגה כ"חשיפה": בפעם הראשונה הציבור הרחב יזכה לראות מה מתרחש בתוך קרביה של משפחת רצון המורחבת. אך חשיפה אינה יכולה להצדיק את עצמה אם האובייקט הנחשף אינו משמעותי. איש לא יתלהב מחשיפה מצולמת (לראשונה!) של ביתי בקריית-אתא, ואכן, אין בו הרבה מה לראות. הבעיה היא שגם פנים בתיו של מר רצון אינו מציג בפני הצופה שום דבר מעניין במיוחד, אף שהתוכנית ניסתה לצעוק ההפך. כי מה יש שם בעצם? מדובר בקהילה פוליגמית, המנוהלת ביד רמה על-ידי זכר אלפא מזדקן ולא מתוחכם במיוחד. זה חומר טוב למדורי רכילות, אבל ספק אם היומרה למלאכה עיתונאית ראויה באה לידי מימוש, גם אם יצר המציצנות הזיע מרוב עבודה.
התוכנית המיוחדת גם ניסתה להציג את רצון כגורו שהנשים הן לו חסידות שוטות, ומתוך כך לקבל הכשר להשתמש במלה מגביהת הרייטינג וזורעת ההיסטריה "כת". אין להכחיש: יש ללא ספק מימד דתי בהערצת הנשים הללו. הן סוגדות לרצון כאל, מפיצות שמועות על "כוחות" שהוא ניחן בהם, ואחת מהן אף מתוודה שלדעתה הוא-הוא משיח צדקנו.
כדי לקבל גושפנקה רשמית שמדובר ב"מסמך נדיר, יוצא דופן, מצמרר" (כדבריה של מיקי חיימוביץ', המגישה), הוזמן לאולפן ד"ר גבי זוהר, חוקר ותיק מאוד של תופעת הכיתות. ד"ר זוהר, למרבה האכזבה, לא עשה דבר כדי לפוגג את הערפל, אלא רק חיזק את אווירת ציד המכשפות ששררה באולפן: הוא השווה את הקהילה של רצון לשתי כיתות שסיימו את סיפורן במוות המוני: כת "מקדש העם" של ג'ים ג'ונס וכת הדווידיאנים של דייוויד כורש, וציין ש"כאשר הגורו הולך, נוצר ואקום וכל דבר יכול לקרות".
מתוך המשדר של ערוץ 10 על גואל רצון (בתמונה למטה: מיקי חיימוביץ')
אבל ההשוואה בין משפחת רצון המורחבת לכיתות ההן (שמנו מאות נשים וגברים) היא מופרכת מעיקרה, כמו גם השימוש הנמהר במלים כמו "אוטוסוגסטיה", "מיינד-קונטרול", "שטיפת מוח" ו"משיחיות". הכתבה של טפיירו וברדה לא הביאה ולו עדות אחת לכך שלקהילה המצולמת יש איזושהי בעיה לבד מהעובדה שקשה לחבריה להכניס את שמותיהם ללוחית ה"כאן גרים בכיף" על הדלת.
גם בלי לפנות להגדרות אקדמיות לגבי הקריטריונים למציאותה של כת, ברור מתוך התוכנית שמשפחתו הפוליגמית של רצון איננה כת, שכן הקשר בין רצון לנשותיו הוא בראש ובראשונה רומנטי. רצון אינו מורה רוחני ובוודאי לא מייסד של זרם יהודי חדש. מדובר בלא יותר מאשר משפחה מורחבת המנהלת אורח חיים לא מקובל. למי שיש ספק בכך, שינסה, כגבר, להתקבל ל"כת" של גואל רצון.
אז מה, באמת גילית את האור?
אז אם לא מדובר בכת ושום מידע חדש לא הוצג בפני הצופים, מה היתה ההצדקה לשידור הכתבה? לא צריך להיות מישל פוקו כדי להבין שהדרך שבה אנו מסווגים את החריגים שבינינו משמשת גם לבניית הדימוי העצמי שלנו. כאשר עדשות המצלמה חודרות אל תוך הפריק-שואו של קומונת רצון, הן למעשה מאפשרות לנו להרגיש נורמליים. "תראו את הסוטים/המשוגעים הללו!", אומרות לנו המצלמות, ואנו מהנהנים ברוגע (ומלקקים שפתיים). כל תחושה שמא מדי פעם אנחנו חורגים מהתלם מושקטת תחת פריצת הגבולות הגרוטסקית של רצון.
הבעיה היא שכאשר העיתונות משתמשת בסיקור היוצאים מן הכלל שבחברה לצורך המציצני-תרפויטי בלבד, היא חוטאת לייעודה, שהוא, בין השאר, דיווח על סכנות אמיתיות לשלומו של הציבור. נדיר שעיתונות שמוקדשת לעיסוי האגו של צרכניה משמשת גם להתריע בפניהם על האתגרים שלפניהם הם עומדים. רק בתחום המצומצם של העיסוק בכיתות וזרמים רוחניים למיניהם ניתן למצוא לא מעט דוגמאות.
אכן, לעומת הנון-סטורי של התוכנית של ברדה וטפיירו, לפעמים דווקא יש סיפור, אבל התקשורת משום מה בוחרת לא לטפל בו, ותחת זאת עסוקה כולה, שוב, בחנפנות, בין אם לצופה ובין אם למושא סיקורה. דוגמה מובהקת לכך היא הכתבה השטחית שהכין רוני קובן ל"עובדה" (וששודרה ב- 22.12.08) על תנועת הקבלה בני-ברוך בראשות מיכאל לייטמן (את הכתבה כולה ניתן למצוא באתר התנועה, מה שיכול לרמז על מידת נשכנותה).
מתוך כתבת "עובדה" על "קבלה לעם" (בתמונה למעלה: מיכאל לייטמן. בתמונה למטה: רוני קובן)
על בני-ברוך ניתן ללמוד דברים רבים משיטוט פשוט באינטרנט (גילוי נאות: גם מרשימות שכתב הח"מ): ניתן ללמוד שמדובר בתנועה בעלת השקפת עולם משיחית קיצונית, המתנגדת לכל הסדר מדיני ומצפה לביאת המשיח בקרוב ולבניין בית-המקדש; ניתן ללמוד שלייטמן מציג את תורתו כ"מדע", בעוד היא איננה עומדת בשום סטנדרט מדעי מינימלי; ניתן ללמוד שחזון אחרית הימים, לדעת לייטמן, כולל שלטון דיקטטורי של מקובלים שההמונים הם "עפר לרגליהם"; ניתן אף ללמוד שלייטמן עצמו כלל אינו רב, למרות שכך הוא מציג עצמו.
לכל אלה לא היה זכר בכתבתו של קובן, שהיתה לא יותר מאשר עיסה ניו-ז'ורנליסטית מביכה, כאשר קובן מתנחמד אל חברי הקהילה בשאלות בסגנון "אז מה, באמת גילית את האור?" ומתבונן בפניו של לייטמן כמעט כפי שנשותיו של רצון מתבוננות באהובן. היכן שמתבקש תחקיר נוקב, מסתפק קובן בהצגת שאלה ללייטמן אם אכן בארגונו אין מאבקי אגו כמו שיש "אצלנו", לא מפקפק לרגע כאשר משה איבגי אומר שהמהות של התנועה היא "חוכמת הקבלה האותנטית", ושואל את לייטמן, שאותו הוא מכנה "רב", האם הוא אכן "מאושר כל הזמן" (התשובה היא כן, למי שתהה).
דווקא בכתבה זו המלה "כת" אינה מוזכרת, אף שלפי כל הסימנים זה בדיוק המבנה הארגוני שלפנינו, ואילנה דיין מסתפקת בציטוט עמדה זו מפי המרכז הישראלי לנפגעי כיתות אחרי שהכתבה כבר מסתיימת. המחדל העיתונאי כאן הוא גדול, מפני שכיום בני-ברוך היא כפי הנראה הכת הגדולה בישראל, ולמרותו של לייטמן סרים כמה רבבות אוהדים בארץ ובעולם (הם טוענים לשני מיליון תלמידים). על כן ודאי שיש בהתרחשות זו עניין רב לציבור.
בין גואל רצון למיכאל לייטמן, אם כן, עובר קו ישר אחד של עיתונאות שטחית, שבין אם היא מפריזה בערך החדשותי של מושא סיקורה ובין אם היא איננה מודעת לו, ברור (אם נניח שלא מדובר בכוונה רעה) שאיכות הסיקור נובעת מרמה בלתי מספקת של ידע הנוגע לתופעה החברתית שעליה מדווח העיתונאי.
ראוי לסקר את ההצלחה המרשימה של התנועה, אבל צריך כמובן גם להביא בפני הצופה את כל הפרטים הרלבנטיים, ולא פחות חשוב, לשאול ולחקור מדוע היא מצליחה כל-כך, למרות הסחורה המפוקפקת שהיא מציעה. כתבה שכזאת היתה מעשירה אותנו לא רק במידע חשוב על התנועה, אלא גם בניסיון ראשון להבין את התרבות הדתית, שלא לומר היהודית, החדשה והמעניינת שצומחת תחת רגלינו.