העיתונות בשפה הערבית בישראל היתה, כמוה כמו העיתונות בשפה העברית, אחת הבמות החשובות שעליהן התנהל מסע הפרסום והתעמולה של המפלגות לקראת הבחירות לכנסת ה-16. לצדה של מערכת התעמולה התנהל שיח עיתונאי מרתק על שלושה נושאים שנגעו למערכת הבחירות: השתתפות האזרחים הערבים בבחירות או אי השתתפותם, פסילת מועמדים או רשימות, ותוצאות הבחירות והשלכותיהן על הפעילות הפוליטית בקרב האוכלוסייה הערבית ועל יחסיה עם אוכלוסיית הרוב ועם מוסדות המדינה.

יש להבחין בין שתי קבוצות עיתונים בערבית היוצאים היום לאור: הראשונה היא הבטאונים של המפלגות והתנועות הפוליטיות (כולל הנספחים והעלונים המיוחדים שהופיעו מטעמן לרגל הבחירות) והשנייה היא העיתונים העצמאיים-מסחריים אשר ניתן להניח שהשתתפותם במערכת נבעה בעיקר משיקולים מסחריים. עם הקבוצה הראשונה נמנים העיתונים "אלאתחאד" (יומון, חיפה, בטאון חד"ש), "פצל אלמקאל" (שבועון, נצרת, בטאון בל"ד), "צות אלחק ואלחרייה" (שבועון, אום-אלפחם, בטאון הפלג החוץ פרלמנטרי של התנועה האסלאמית) ו"אלמית'אק" (שבועון, נצרת, בטאון הפלג הפרלמנטרי של התנועה האסלאמית). עם הקבוצה השנייה אפשר למנות את "א-צנארה" (שבועון, נצרת), "כל אלערב" (שבועון, נצרת), "פאנוראמא" (שבועון, טייבה) ו"אלאהאלי" (מופיע שלוש פעמים בשבוע, סח'נין).

איור: מירה פרידמן

אחדים מהעיתונים הצהירו על כוונותיהם ואסטרטגיות הפרסום שלהם כבר בראשית מסע הבחירות. כך עשה, למשל, סמיח אלקאסם, עורך "כל אלערב", במאמר מערכת (22.11.2002) שכותרתו "הקדמה המונעת אי הבנות", ובו אמר: "העיתון 'כל אלערב' הציג את עצמו כבמה חופשית ועצמאית שאינה מזדהה עם צד על חשבונו של צד אחר, או עם מפלגה על חשבונה של מפלגה אחרת, או עם חבר-כנסת או ראש רשות מקומית על חשבונם של אחרים. הרי אנו היינו מטרה של מעשי הכשה ועקיצה אשר חזרו על עצמם ללא הצדקה ...עמדתנו היא עמדה עקרונית ועקבית שאינה נושא למשא-ומתן - יהיו היחסים הפרטיים או האישיים שלנו אשר יהיו עם אח זה או אחר. ...אנו ב'כל אלערב' נאחז בשליחות של הבמה החופשית והפלורליזם הרעיוני הפתוח לרווחה כנגד השבטיות הפוליטית, העדתיות הרעיונית והרגשות האגוצנטריים". גם לוטפי משעור, עורך "א-צנארה", היה מודע למורכבות תפקודו של העיתון בתקופה רגישה של בחירות ולהיותו מטרה להשמצות ולהאשמות בחוסר אובייקטיביות ובהטיות. במאמר מערכת שנשא את הכותרת "ענייני הבחירות ... האיומים, מוגות הלב ותגובתנו” (24.1.03) תקף את משמיצי הקו שנקט עיתונו וכתב: "לא, לא שכחתי להתייחס לקללות, למעשי הפרחחים ולאיומים, כי אין בכוונתי להזניח את האיומים. אמנם לעת עתה אני מזניח את המאיימים, המוכרים לנו היטב, אך מחר, לאחר סיום הבחירות, אנו נטפל בשולחיהם בפומבי ובתקשורת ולאחר מכן נפנה לחוק".

יש להדגיש שהשבועונים המסחריים-עצמאיים ניסו להקצות שטחי פרסום ותעמולה כמעט לכל המפלגות הפעילות במגזר הערבי (בין היתר גם למר"צ ולמפלגת העבודה) וכנראה בלי סייגים והגבלות (להוציא את המקרה שבו העיתון "א-צנארה" לא פרסם מודעות תעמולה מטעם בל"ד, כנראה בשל אי רצונם של אנשי בל"ד לפרסם בעיתון; לוטפי משעור מספר שעיתונו פנה לאנשי בל"ד והציע להם להציג את עמדתם מעל דפי עיתונו אך לא נענה. "כל אלערב", לעומת זאת, התנהג כעיתון מסחרי לכל דבר: הוא הלך לאורך כל הדרך לפי המדיניות של מתן הזדמנות שווה (תמורת תשלום כמובן) לכולם. בעת מערכת הבחירות הקפידו אנשי העיתון לראיין את ראשי ארבע הרשימות הערביות המתמודדות וניכר היה מאמץ להעניק להם הזדמנות שווה גם בסיקור החדשותי (להוציא מקרים אחדים של העדפת רשימת הברית המתקדמת של האשם מחאמיד).

העיתונים המפלגתיים, לעומת זאת, לא חתרו ליישם את עקרון הפלורליזם הרעיוני והיו במה בלעדית למסע התעמולה של המפלגות שהם מייצגים. המפלגות הללו לא הסתפקו בעיתונים שבבעלותן אלא פנו גם לעיתונים המסחריים. העיתונים "אלאתחאד" ו"פצל אלמקאל" הם דוגמאות לאסטרטגיה תעמולתית שונה. "פצל אלמקאל" התרכז בעיקר בהסברת עמדות מפלגתו (בל"ד) ובהדגשת סמליה, ואילו "אלאתחאד" בחר לבסס את קמפיין הבחירות שלו על התקפה חזיתית על יריבי מפלגתו, במיוחד על בל"ד ומנהיגה ח"כ עזמי בשארה. המגמה הזו קיבלה תנופה וממדים גדולים אחרי החלטת בג"ץ לבטל את פסילת בל"ד וחברי-הכנסת בשארה וטיבי. מוסף הבחירות המיוחד של העיתון, שהופיע למחרת החלטת בג"ץ (10.1.03) יוחד ברובו להצגת הבדלים לכאורה בין העמדות שהציג לפני הבחירות לבין הדברים שהצהיר בפני ועדת הבחירות ובג"ץ. במיוחד הדגיש העיתון את הכרזתו: "אני נכנע". אנשי חד"ש-תע"ל דאגו גם לפרסם ב"אלאתחאד" ובעיתונים אחרים ("א-צנארה" למשל) מודעה של אנשים שהתלבטו, כביכול, בבחירה בין חד"ש ובל"ד, אך כששמעו את עדותו של בשארה בפני בג"ץ ואת המשפט "אני נכנע", החליטו להצביע חד"ש-תע"ל ("א-צנארה", 24.1.03).

השיח העיתונאי בתקופת הבחירות נסוב על שלוש סוגיות עיקריות:
1. הצבעה או החרמה: אחרי ההחרמה הגורפת של הקלפיות בבחירות לראשות הממשלה, הטיפו תנועות אחדות (בני-הכפר וחוגים אחרים) להמשיך בה גם בבחירות לכנסת. לעומתם הכריז הפלג החוץ פרלמנטרי של התנועה האסלאמית על מתן חופש בחירה לחבריו, כשהוא נוקט גישה של "נייטרליות חיובית" שהתבטאה היטב בתכניו של הביטאון "צות אלחק ואלחריה". העיתון פרסם סדרת מאמרים מאת מנהיג התנועה, השיח' ראאד סלאח, תחת הכותרת "אנחנו והבחירות", שמהם ניתן היה להבין שאין שום הצדקה להמולה שמחוללים המצדדים והשוללים את ההשתתפות בבחירות משום שממילא הן לא ישנו דבר. שאר העיתונים נטו בדרך-כלל לתמוך בהליכה לקלפיות וכך גם מאמרי המערכת בעיתונות העצמאית-מסחרית, אם כי בעמודי הדעות הופיעו גם מאמרים שצידדו בהחרמה.

2. פסילת המועמדים: זו היתה אחת הסוגיות הבודדות שזכתה לקונסנזוס בשיח העיתונאי בערבית, אך לא לאורך זמן. בתקופה שבין הפסילה של בל"ד וחברי-הכנסת בשארה וטיבי ועד פסיקת בג"ץ שמרו הכותבים בעיתונים על רוח אחדות בהתנגדותם לפסילה, אך מיד עם החלטת בג"ץ חודשו המריבות וההתקפות בעיתונות המפלגתית. "פצל אלמקאל" חגג את פסיקת בג"ץ בכותרת: "הניצחון על היועץ (אליקים רובינשטיין; כ"מ): אנו בוחרים את נציגינו והמדינה לכל אזרחיה". "אלאתחאד", לעומת זאת, תקף את בל"ד והאשים את מנהיגה בכפל לשון. גם עורך "א-צנארה" לגלג במאמר מערכת, באופן מרומז, על חגיגות בל"ד והביע תמיהה על טענותיה בדבר נצחון הרעיון של "מדינת כל אזרחיה" ("א-צנארה", 10.1.03).

3. תוצאות הבחירות: ההערכות שפורסמו על משמעות תוצאות הבחירות ביטאו אכזבה, על אף צהלות הניצחון שהשמיעו בטאוני בל"ד וחד"ש-תע"ל בימים הראשונים אחרי הבחירות. עורך "א-צנארה" מצדו קרא במאמר מערכת לערוך חשבון נפש ולהעריך את הנסיבות שהובילו לתוצאות הבלתי מחמיאות.

ד"ר מצטפא כבהא הוא מרצה באוניברסיטה הפתוחה

גיליון 43, מרץ 2003