ארגון העיתונאים בישראל סיים את שנת 2015 בטעם חמוץ-מתוק. מצד אחד נחתם לראשונה הסכם קיבוצי נרחב בעיתון "גלובס", ומנגד נחתם הסכם הבראה שבעקבותיו יפרשו מהעיתון כ-30 מאנשי המערכת. יאיר טרצ'יצקי, יו"ר ארגון העיתונים, שוחח עם אורן פרסיקו ונמרוד הלברטל על ההסכם בתוכנית "קול העין".
"נראה לי שההגדרה 'חמוץ-מתוק' מתארת את כל ארגון העיתונאים מאז הקמתו", אומר טרצ'יצקי בפתח הראיון.
בוא נדבר קצת על החמוץ לפני שנגיע למתוק. הפצתם את ההסכם הקיבוצי הרחב במייל, אבל לא ראיתי את הסכם ההבראה. מה כתוב בו?
"ההסכם של הפיטורים מדבר על המכסה שההנהלה יכולה לפטר. יש הסדרה של תנאי הפרישה. כמו שאנחנו עושים כמעט בכל מקום שבו יש תהליך של התייעלות, אנחנו דורשים מההנהלות לעשות קודם כל תהליך של פרישה מרצון. דבר ראשון נותנים לאנשים כמה ימים לפרוש. ההיגיון מאחורי זה הוא שעדיף שמי שרוצה ללכת הביתה ילך, ורק אחר-כך, אם יש צורך עדיין לפטר, יפטרו. אני לא יכול להגיד באופן מדויק כמה אנשים כבר הגישו בקשה לפרוש, אבל לא מעט אנשים ביקשו, וזה יצמצם את מספר המפוטרים בסופו של דבר וגם ייתן למי שילך הביתה סדר גודל של חודש וחצי עד חודשיים וחצי נוספים של שכר".
אבל צריך להגיע ל-28 עובדים, זה דומה למה שההנהלה דרשה מלכתחילה.
"ההנהלה דיברה בהתחלה על 30 עיתונאים, המספרים ירדו קצת. הדיון היה גם על צמצום המספרים, אבל גם על להשיג תוכנית פרישה מרצון ותנאים משופרים גם לפורשים וגם למפוטרים".
וגם למי שנשאר בעיתון. הגעתם למשבר הזה בישורת האחרונה בדרך להסכם קיבוצי רחב. אלו היו בעצם כיפופי ידיים בין ההנהלה לארגון?
"אני לא יודע אם הייתי קורה לזה כיפופי ידיים. אנחנו מנהלים משא-ומתן קרוב לשנה על הסכם קיבוצי רחב. כבר בתחילת המשא-ומתן הנהלת 'גלובס' ציינה שהיא רוצה במסגרת החתימה על ההסכם אישור לפיטורים של עיתונאים. הדרישה המקורית היתה לפיטורים מדורגים של עשרה עיתונאים לשנה בשלוש השנים הקרובות. לפני כשבועיים המספר נשאר 30, אבל זה פתאום הפך להיות במכה אחת, וזה שינה את האופי והקצב של המשא-ומתן".
בהסכם יש סעיפים יפים, אבל יש גם כמה סעיפים שמעלים תהיות. למשל שכר המינימום לעיתונאים. הגעתם לסכומים שאמורים להיות משכורת ברוטו מינימלית, אבל הסכומים מאוד נמוכים, כמעט מגיעים לשכר מינימום.
"יש טעות במה שאתה אומר. זה לא השכר ברוטו, זה שכר היסוד ועליו משולמות גם בחלק גדול מהמקרים תוספת שעות נוספות גלובליות, כך שצריך להעלות את הסכום בפועל בערך ב-20%. שנית, טבלת שכר המינימום הזו היא אחד ההישגים המשמעותיים שהיו בהסכם. צריך להבין שכיום, על פניו, כל עיתונאי שנקלט לכל מקום עבודה אחר שהוא לא מאוגד ואין בו את הסעיף הזה בהסכם, על פניו אפשר להעסיק אותו בשכר מינימום על-פי חוק, שעומד היום לדעתי על 4,650 שקל. ההסכם הזה לא אומר שבסכומים האלה צריך לבוא ולהעסיק אותם עיתונאים, הוא רק אומר שאסור להעסיק בסכומים נמוכים יותר".
אבל ברגע שקובעים סכום, אתה מצפה מההנהלה שתשלם יותר?
"כן, הטיעון הזה שפסיכולוגית תמיד ייצמדו לשכר המינימום, לפי מה שאתה אומר, עד היום האינטרס של הנהלת 'גלובס' היה להעסיק את כל העובדים ב-4,650, וזה לא היה ככה. הרף התחתון כבר היה קיים, אנחנו לא המצאנו רף תחתון, יש רף תחתון שקיים בחוק, אנחנו פשוט העלינו אותו באופן דרמטי. והכנסנו גם אמירה נוספת שלדעתנו אם יש איזה רף תחתון שאנחנו קוראים לו, נגיד, רצפת ההגינות של העסקת עיתונאים ב'גלובס', אנחנו חושבים שרצפת ההגינות הזו צריכה לעלות עם הוותק. אנחנו מייצרים פה סטנדרט חדש שהוא סטנדרט מינימלי, ומטבע הדברים, ברגע שהצלחנו להכניס את העניין העקרוני הזה, אנחנו רוצים לדחוף אותו כלפי מעלה, זה סוג של רגל בדלת".
יאיר טרצ'יצקי, יו"ר ארגון העיתונאים בישראל (צילום: "העין השביעית")
סעיף נוסף שיש בהסכם: במקרה של הפסקת עבודה, הכתב צריך להעביר לעיתון את כל החומרים שהוא אסף, תמונות ורשמים. זה אומר שהוא צריך להסגיר גם את המקורות שלו?
"הכוונה היא לא להתחיל להעביר את הפנקסים עם ההערות. אין פה שום פגיעה בחסיון מקורות. לפעמים כתבים משתפים את העורכים שלהם בזהות המקור במסגרת החיסיון, אבל זו לא הכוונה בכל מקרה".
יש פרק שלם בהסכם על סיום עבודה במקרה של אי-התאמה או תפקוד לקוי. יש כמה וכמה סעיפים שמגדירים איך זה אמור להתנהל, אבל בסופו של דבר ההחלטה היא של ההנהלה בלבד.
"צריך להשוות את זה למצב הקיים כיום. היום בכל מקום במשק שלא מאוגד, עובד שצריך לפטר צריך להזמין אותו לשימוע לפני פיטורים, להגיד לו את הסיבה, יש לו זכות לטעון, ואחרי כמה ימים ההנהלה מקבלת החלטה שהיא בדרך כלל לפטר. אנחנו באים ואומרים שעובדים צריכים לקבל הזדמנות להשתפר, ואנחנו מעגנים בהסכם הזה, כמו שעיגנו בהסכמים אחרים, תקופת מבחן או תקופת השתפרות. נניח שעובד מאחר לעבודה, שלא יהיה שבגלל שפעם אחת איחר או פעמיים או שלוש, יזמינו אותו לשימוע ויפטרו אותו.
"חשוב להדגיש שבמקרה של עיתונאים זה לא פחות חשוב גם בהקשר של חופש עיתונות. ידוע לנו שיש לא מעט עיתונאים שנוטים לצנזר את עצמם מחשש שהם יכתבו משהו שהמו"ל לא יאהב ואז יפטרו אותם בגלל שבמקרה הם פעם אחת איחרו או פעם אחת התחצפו. למעשה זה יוצר שקיפות בהליך הפיטורים, שמקשה לבוא ולטפול על עיתונאי משהו מקרי שעשה ולפטר אותו, כשבפועל כולם יודעים שזה בגלל התחקיר החטטני מדי".
עד כמה בכלל יש טעם בהתאגדות בתעשייה שהיא מרוסקת ובכלי תקשורת שמפסיד באופן קבוע? על מה נאבקים פה בעצם?
"זה מצחיק. מי שלא אוהב עבודה מאורגנת יגיד כשהמצב קשה שזה לא יעזור וכשהמצב מצוין שלא צריך להתאגד. בסופו של דבר התאגדות היא קודם כל אמונה ותפיסה שביחד אפשר להשיג יותר. כשהמצב הכלכלי הוא טוב, זו דרך טובה יותר לוודא שהמצב הטוב מתחלק באופן שהוא צודק ולא הולך רק לטאלנטים שנוסעים בג'יפים. אני עבדתי בעיתונים שכשהמצב היה מעולה, רק כמה מהאנשים נהנו ממנו. אני עבדתי ב'מעריב' כעורך צעיר, על פניו דיברו על מצב מצוין, ואנחנו כעורכים קיבלנו שכר מינימום וזה לא היה ראוי. את 'מעריב' ליוויתי במסגרת תפקידי בארגון העיתונאים גם במשבר מאוד קשה, ואני חושב שגם במשבר המאוד קשה ההתאגדות הוכיחה את עצמה. כי היה קול ברור והיתה הנהגה ברורה".
אבל העיתון התרסק.
"זה לא נכון. כשהעיתון התרסק בתקופת דנקנר והיו כל מיני רוכשים, זה הבדל כשיושבת נציגות של עובדים מול כל רוכש ושומעת מה התוכניות שלו ודורשת ממנו לחתום על הסכם קיבוצי ולתת התחייבויות...".
וזה הגיע לבן-צבי וראינו מה שווה ההסכם.
"תמיד עדיף הסכם מאשר בלי הסכם. זה שבסופו של דבר מי שחתם על ההסכם הודה שהוא בכלל לא התכוון לקיים אותו, בסדר, אבל הוא גם שילם מחיר מאוד גדול על ההסכם שחתם. כשהוא רצה לפטר את האנשים, הוא נאלץ לעשות את זה בהסכמה איתנו. ב'גלובס' המצב הכלכלי קשה, אבל עצם זה שהעיתונאים היו מאוגדים, אז במקום שההנהלה תחליט יום אחד שיש מפוטרים כי זה מה שהחלטנו, הם ישבו, ניהלו משא-ומתן, נתנו תנאי פרישה משופרים לפורשים, דאגו להבטיח משהו למי נשאר. נכון שאין אדם שיותר כואב עליו מאדם שמפוטר, אבל גם אנשים שעובדים כבר 10 או 12 שנה בלי שום התקדמות בשכר, לפעמים אפילו הולכים אחורה, גם להם צריך לדאוג".
את התוכנית המלאה ניתן להוריד כאן
"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. את התוכנית מפיקה רתם שרעבי, סטודנטית בבית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס 106FM מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית".