עו"ד אביה אלף פרשה לפני כשנתיים מתפקידה כמנהלת המחלקה הכלכלית בפרקליטות בתחושה חמוצה, לאחר שהיועץ המשפטי יהודה וינשטיין סגר את תיק חברות הקש של אביגדור ליברמן שהיה בטיפולה.

בראיונות לתקשורת, וכעת בספר ("אביגדור ליברמן, כתב האישום שלא הוגש") שפרק ממנו פורסם כאן, היא מטיחה האשמות חסרות תקדים ביועץ – ועל הדרך גם בעיתונאים שגויסו כדי להכשיר את הלבבות להחלטת הסגירה.

הנטייה של פורשים לירוק לבאר ששתו ממנה אינה חדשה במקומותינו. פרקליטים, ואפילו שופטים, לוקים בה מדי פעם. השופט שלי טימן אמר בראיון ש"יש שופטים שלא מכירים את המלה זיכוי. ברגע שהם רואים כתב אישום, הם יכולים כבר לכתוב את גזר הדין". היועץ המשפטי לשעבר מני מזוז האשים את פרקליטת המדינה עדנה ארבל ב"סימון מטרות". השופט מישאל חשין ז"ל אמר ל"מוסף הארץ" (ובהמשך התנצל) ש"אהרן ברק מוכן שיתפוצצו 30–50 אנשים, אבל שיהיו זכויות אדם". אפשר להאשים את התקשורת בחטאים רבים, אבל נדמה שמעולם לא העז עיתונאי או פרשן להטיח האשמות כה חמורות כלפי שופטים ופרקליטים.

1.

את הטקסט של אלף אפשר לצרף לרשימה זו. ולא מדובר בסתם יריקה לבאר, אלא בהרעלתה ממש. עד כמה שאלף מבקשת להישאר בתחום הרמיזה, לא צריך לקלף יותר מדי כדי להבין שהיא בעצם מאשימה את וינשטין בשחיתות. "יש צמתים בתולדותיה של מדינה שבהם לא צריך אדם להיות בהכרח מושחת כדי להרים תרומה מכרעת לכינונה של השחיתות השלטונית", היא נותנת לו הנחה. לא מושחת, רק תורם לכינונה של השחיתות. לשיטתה, היועץ נרתם לחילוצו של ליברמן בגלל חשיבותו וקרבתו אז לראש הממשלה נתניהו. ואפשר להוסיף, גם לשר המשפטים יעקב נאמן. השניים מינו את וינשטיין, לפי התיזה הזו, כדי להציל את ליברמן.

טענה זו ראויה לדיון רציני. מאז כהונתם של מאיר שמגר ואהרן ברק, נתלות ציפיות מהסוג הזה בכל יועץ משפטי. לאחר שנכזבה הציפייה מיצחק זמיר לטאטא אל מתחת לשטיח את פרשת קו 300, העתיקו הפוליטיקאים את הציפיות לשלב שלפני המינוי. יוסף חריש מונה כדי לסגור את התיק לאריה דרעי. אליקים רובינשטיין מונה כדי לפוגג את סקנדל בר-און–חברון. בגלל פרשה זו, הופקעה סמכות מינוי היועץ והועברה מהממשלה לוועדת איתור. והנה, הפלא ופלא, גם היועצים שאותרו ונבחרו לאחר סינון הוועדה הגשימו את ציפיות ראש הממשלה; ממני מזוז – לסגור את תיק האי היווני, מווינשטיין – את תיק ליברמן.

"תיק ליברמן" מאת אביה אלף, כריכת הספר

לכן, תיאוריית הקונספירציה אינה מופרכת. אלא שבמקרה וינשטיין-ליברמן יש ראיות ונסיבות שפועלות דווקא לטובת היועץ.

הראשונה, וינשטיין בכל זאת הגיש כתב אישום בתיק אחר, שבו זוכה לבסוף ליברמן – מינוי השגריר בן-אריה. לכן נסתרת טענת ההגנה בכל מחיר על ליברמן. השנייה, להחלטה לסגור את התיק היו שותפים גם חברי הצוות של אלף במחלקה הכלכלית בפרקליטות. השלישית, גם אלף עצמה לא היתה נחרצת בעד הגשת כתב האישום כשנשאלה לדעתה ברגע האמת. נחרצות זו התגבשה מאוחר יותר, בראיונות לתקשורת ובספר הנוכחי.

ולגופו של עניין. גם וינשטיין וגם מזוז נבחרו בגלל תפיסתם התביעתית השונה מזו של פרקליטת המדינה שקדמה להם, עדנה ארבל. לשיטתם, יש להגיש כתבי אישום רק במקרים של סבירות גבוהה להרשעה ולא במקרים גבוליים שבהם מותירים את ההכרעה לבית-המשפט. מזוז הצהיר על האג'נדה הזו לפני מינויו, וטען שיש להעדיף הליכים מינהליים, משמעתיים ואזרחיים על פני פליליים. ואילו וינשטיין, כסניגור במוצאו, הביא אותה מהמשרד. אלף קרובה יותר בתפיסתה לארבל.

ההבדל הזה יכול להסביר את ההחלטה, אבל ההסבר העיקרי הוא בהיררכיה. הסמכות והאחריות הן של וינשטיין. הפעלתה לטובת ליברמן אינה פשוטה ואינה קלה. גם משום שכולם בטוחים שהוא נבחר לתפקיד כדי לסגור את התיק, וגם כי מדובר בליברמן, שכולם בטוחים שהוא מאפיונר רוסי. לא בית-המשפט קבע זאת, אלא התקשורת. ואולי אפילו בצדק.

2.

גיוס התקשורת לסגירת תיק הוא החריג. המקרה הנפוץ הוא דווקא גיוסה לטובת הגשת כתב אישום כדי להקדים את בית-המשפט בהרשעת הנחקר או החשוד. הריטואל הקבוע הזה מלווה כמעט כל חקירה בעלת עניין ציבורי. חומרי חקירה מודלפים לתקשורת כבר בשלב מוקדם, כדי להשריש את דימויו המושחת של הנחקר. כפי שכתב שופט בית-המשפט העליון המנוח אדמונד לוי: "עוד קודם שעזב מסמך משפטי את שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה, נפרש הוא באותיות של קידוש לבנה מעל דפי העיתון היומי. פרטים מוכמנים מחדרי חקירות נמסרים במהדורות הערב. ראיות, שמקומן בתיקי חקירה, נחשפות בידי כתבים בשמם של 'מקורות יודעי דבר'".

מהברית הזו שבין התקשורת לגורמי האכיפה כולם מרוויחים (חוץ מהחשוד): העיתונאים מקבלים סיפורים עסיסיים, וגורמי האכיפה מקבלים בתמורה את השבחים על נחישותם במלחמה על ביעור הרע מקרבנו. שילוב אינטרסים זה, המחוזק ברוח הגבית של זכות הציבור לדעת, רומס בדרך כמה ערכים חשובים לא פחות – כמו החוק, כבוד האדם, חזקת החפות שלו. אבל הברית הזו מנצחת מפני שהדלפות אינן נחקרות בישראל. חוץ מאחת, הדלפה של הפרקליטה ליאורה גלאט-ברקוביץ' לברוך קרא על חקירת ראש הממשלה שרון בפרשת סיריל קרן. במקרה אחר קבע בית-המשפט העליון שהמשטרה הדליפה פרטים מחקירות אביגדור ליברמן, אך חקירת הנושא מוסמסה.

היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין (מימין) ושר המשפטים יעקב נאמן. ירושלים, 24.2.10 (צילום: דוד ועקנין)

אלף מצטטת את רביב דרוקר ש"המחיז" בבלוג שלו שיחה דמיונית בין היועץ המשפטי לממשלה לבין יועץ תקשורת מדומיין. השניים דנים כיצד לשווק את סגירת תיק ליברמן. אפשר להמחיז משהו דומה גם מהכיוון ההפוך, פתיחת תיק, לא חשוב נגד מי. הנה לדוגמה:

"התיק קצת חלש", אומר התובע ליועץ התקשורת, "איך אני מעצים אותו?". "בוא ניקח כמה מהראיות הטובות יותר", עונה היועץ, "ונדליף לעיתון. למשל, את השיחה שהוקלטה בהאזנת הסתר הזו". "חשבתי שעדיף לתת להם דווקא את המסמך הזה", אומר התובע. "אתה צודק", משיב היועץ, "את המסמך ניתן לעיתון, ואת ההקלטה לטלוויזיה, שיהיה אפשר גם להשמיע את הקולות".

אביגדור ליברמן, גם לאחר הזיכוי בתיק השגריר וגם לאחר סגירת תיק חברות הקש, נחשב לאחד הפוליטיקאים המושחתים ביותר בישראל. כאמור – אולי אפילו בצדק. ייתכן שווינשטיין טעה בהחלטתו לסגור את התיק; ייתכן שהראיות שנאספו לא סיפקו את הרף שלו להגשת כתב אישום; ייתכן שליברמן היה חכם וחמקמק מדי; ייתכן שהעדה דניאלה מורצי קיבלה איומים כדי שתחזור בה, ואולי משרד רואי-החשבון שלה נרמז שכל מיני רוסים עשירים יפסיקו לעבוד איתו אם תעיד. באמת שאינני יודע, אבל אלף בחרה בהסבר אחר, החמור מכולם: וינשטיין סגר את התיק מסיבות מושחתות ועל הדרך, רחמנא ליצלן, גייס את התקשורת.

ועם זאת, אין לשכוח שבלי התקשורת הזו, ליברמן לא היה מתקבע כגדול המושחתים-שלא-הורשעו בפוליטיקה הישראלית. וגם זה משהו.

אפילוג

בתגובת משרד המשפטים לא חסך וינשטיין הערה מרושעת הנוגעת ליכולותיה המקצועיות של אביה אלף: "גב' אלף היתה פרקליטה צנועה במשך שנות עבודתה בפרקליטות, ויש לה סיבות מצוינות להישאר כזו גם היום". ולנוכח חילופי הדברים, נותר רק לתהות, האם ליברמן נחלץ מתיק עמותות הקש משום שווינשטין מושחת, או בגלל מיעוט כישוריה של גברת אלף.