בגיליון 46 של "העין השביעית" הופיעו שני מאמרים חשובים שהוקדשו לנושא מקצועי-חברתי: "חורבן הבית השני" ו"מאבדים שליטה". זה היה טיפול ראוי בהיבטים הכואבים מאוד של עיתונאים מפוטרים ועיתונאים עצמאיים המנסים, במציאות הקשה מאוד של עיתונות במשבר, להתקיים בדי עמל מיגיע כתיבתם.

בספרו האוטוביוגרפי "מרטין עדן" מביא הסופר ג'ק לונדון סיפור אמיתי ומשעשע, המתאר כיצד נאלץ פעם לגבות את שכר הסופרים שלו מירחון דל-תפוצה בלוס-אנג'לס: היה עליו להשתמש באגרופיו, ובתום קרב קצר, שזכה לתשבחות מפי בעלי העיתון, הם שילמו לו את שכרו. מאה שנה מאז, דומה כי מצבם של עיתונאים רבים בישראל אינו שונה בהרבה מזה שתיאר הסופר: רובם נאלצים לעתים קרובות לכתוב בתעריף מגוחך כתבות, סקירות ומאמרים, הכל פרי יצירתם המאומצת. כל זאת כאשר בדרך כלל ניצבים מולם מוציאים לאור שלעתים אינם מבינים דבר ואפילו חצי דבר בעיתונות או מנסים להטיל עליהם את מוראם בצורה של סנקציות כספיות אם עבודתם אינה נראית להם.

למצב הזה מתלווית בדרך כלל העובדה שהתשלום תמורת הכתבה או המאמר, לאחר הופעתם בדפוס, מגיע רק לאחר כמה חודשים. אם לא די בכך, חלק מהמוציאים לאור של כתבי-העת מכתירים עצמם כעורכים. לעתים קרובות הם משתמשים בחומרים שנכתבו בעבר על-ידי כותבים עצמאיים בעיתוניהם בלי להודיע להם על כך. במצבים אחרים הם אינם נוטים לתת גיבוי והגנה לכותבים עצמאיים במקרים של תביעות משפטיות על הוצאת לשון הרע. לדידם של עיתונאים עצמאיים רבים, זה מצב בלתי נסבל המזכיר מציאות עיתונאית ברפובליקות בננות, שבהן כתבי-עת נשלטים על-ידי דיקטטורים קפריזיים שכל מעייניהם נתונים לאינטרסים המסחריים שלהם. בין אם כתב-העת שלהם יעסוק בבריאות או בניהול, בתרבות הפנאי או בתעשיות, הם מנתבים את הכתוב בו אך ורק לפי צרכיהם, והכותבים הם לדידם כעין עבדים בשכר או גלדיאטורים לעת מצוא, שלאחר ניצולם בזירה ניתן להיפטר מהם כלאחר יד.

במדינות רבות עיתונאי עצמאי, פרילנסר, הוא שם תואר מכובד לעיתונאי שמעמדו ועבודתו נחשבים. מכך גם נגזר שכרו. בישראל, מבחינת מעמדם והתמורה שהם זוכים לה, עיתונאים עצמאיים נתונים במצב גרוע. מבחינתם, הגיעו מים עד נפש, ואין ספק כי במציאות הזאת עליהם להתאגד לשם שמירה על שמם והגנה על מעמדם וזכויותיהם המקצועיות והכספיות כאחד.

ראובן שבת הוא עיתונאי עצמאי

גיליון 48, ינואר 2004