בעמוד המאמרים ב"הארץ" פורסם באחרונה מאמר מאת יובל דרור, תחת הכותרת "הקולוסיאום החדש" ("הארץ", 21 ביולי 2003). המאמר עסק ב"טוקבקים", תגובות הגולשים לכתבות באינטרנט. מקור הכותרת בדימוי שבו תיאר דרור את אתר האינטרנט Ynet כ"קולוסיאום של העולם החדש, שבו הקהל מריע לכותבים או מורה להוציאם להורג". בהמשך דן המאמר ביחסים הבעייתיים הנרקמים בין הכותבים לקוראיהם באינטרנט הישראלי, וטען כי בשיחות אישיות מכנים עיתונאים את המגיבים ב"שמות קשים". את מאמרו חתם דרור במשפט: "כעת, נסו לדמיין מה היה קורה, אם את הרשימה הזאת היה מלווה טוקבק".
הטקסט, שנכתב במקור לעמוד הדעות של העיתון המודפס, עשה את דרכו גם לאתרי האינטרנט הקשורים לרשת שוקן: אתר עיתון "הארץ" עצמו, האתר הכלכלי "דה מרקר" ופורטל "וואלה!". באתר "הארץ" אין טוקבקים, וכותרות הכתבות והמאמרים זהות לאלו שבעיתון המודפס. באתרים האחרים אין הדבר כך: עורכי האתרים האלה משנים מדי פעם כותרות ראשיות, כותרות משנה ותמונות בכתבות, כדי להתאים אותם לאתר. ב"דה מרקר" פורסם המאמר של דרור תחת הכותרת "חופש השיסוי" (השאובה מהמאמר עצמו) יחד עם טוקבק; גם בפורטל "וואלה!" פורסם המאמר עם טוקבק, תחת הכותרת: "הגולשים מתבקשים לסתום את הפה!".
קשה למצוא קשר בין הטקסט שכתב דרור לבין הכותרת שניתנה לו ב"וואלה!". המאמר לא קרא לסתימת פיות, אפילו לא לביטול מוסד הטוקבק הישראלי, ולא נקט את הלשון החריפה של הכותרת ב"וואלה!". תגובות הגולשים לא איחרו לבוא בטוקבק שהועמד לרשותם. הן כללו הערכות קיצוניות על מידת הבושה שדרור ממיט על העיתונות העברית, ניחושים על השתייכותו הפוליטית, וכן המלצות שיסתום בעצמו את הפה. למעשה, ליובל דרור קרה בדיוק הדבר שמפניו התריע: הוא הושלך על-ידי עורכי "וואלה!" אל הקולוסיאום החדש, וספג מטחי עלבונות מן הקהל.
איור: רות גוילי
יובל דרור הוא המחשה לתופעה מתפשטת: עיתונאים מאבדים את השליטה על זכויות היוצרים שלהם ומוצאים את עצמם חשופים להחלטות שרירותיות של המו"לים שלהם. רוב העיתונאים אינם יודעים זאת, אבל החוק היה עומד לצדם לו טרחו להיאבק על קניינם הרוחני. בניגוד למה שניתן לחשוב, זכות היוצרים אין פירושה "הזכות להתפרנס מהיצירה": לא רק על פרנסתו של היוצר היא באה להגן אלא במידה רבה על היצירתיות והמקוריות שלו. בעצם מדובר ביותר מאשר זכות אחת: היוצר הוא האדם היחיד שיכול לפרסם את היצירה, לתת לה פרסום חוזר, לתרגם אותה לשפות אחרות, להעתיק אותה, לבצע אותה בפומבי, להעביר אותה למדיום אחר ועוד. בישראל עדיין תקף חוק זכויות היוצרים שנחקק בבריטניה בשנת 1911, ובעת המנדט הבריטי הוחל גם על ארץ-ישראל. למעט שינויים קטנים שנועדו להתאים אותו לרוח הזמן, נשאר החוק כמעט באותו הנוסח. לפי החוק, הבעלים הטבעי של זכות היוצרים הוא היוצר עצמו, למעט בשני מקרים: כאשר מדובר בסרטי צילום או בגלופות שנוצרו בעקבות הזמנה - בעל זכויות היוצרים הוא הלקוח המזמין וכאשר היצירה נעשית במסגרת עבודה אצל מעביד - במקרה זה, אלא אם כן קיים הסכם המורה אחרת, זכות היוצרים היא של המעביד.
לצד זכויות היוצרים החומריות - לפרסם, להעתיק, לתרגם, לשדר וכו’ - החוק בישראל שומר ליוצרים זכות נוספת: "הזכות המוסרית". לזכות הזו אין קשר להבחנות בין "טוב" ל"רע" השימוש שנעשה כאן במונח "מוסר" נועד להבחין בין הזכויות החומריות לבין זכות שהיא בעלת אופי אחר. הזכות המוסרית מורכבת משני יסודות: הראשון - זכות המחבר ששמו ייקרא על יצירתו "בהיקף ובמידה המקובלים" השני - "שלא ייעשה ביצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה". ההוראה הזו אינה מתקיימת במקרים רבים בהעברת טקסטים עיתונאיים מאכסניה אחת לשנייה.
עידו אמין, עיתונאי ותיק שעובד כבר שנים באופן עצמאי בעיתונים וכתבי-עת, מספר שלא פעם הופתע מאוד כשקרא את הטקסט שהתפרסם תחת שמו: "היו כמה פעמים שפתחתי את העיתון וגיליתי שנעשו שינויים, ושאלתי את עצמי אם זה היה מה שכתבתי. בדרך-כלל לא היה מדובר בשינויים של שחור ולבן, אבל ניואנסים השתנו ולעתים זה לא היה לרוחי. לעתים נוספו או הוסרו מלים כדי לחדד או להחליש היבט מסוים. עדיין לא קרה לי שהגעתי למסקנה שבוצעה הפרה של זכותי המוסרית, אבל זה יכול היה לקרות - ובמקרים מסוימים הגיע קרוב מאוד לכך".
יחסי האמון בין העיתונאי לעורך מבוססים, בין השאר, גם על ההנחה שאין לעורך עניין לשלול מהעיתונאי את זכותו להיות מזוהה עם יצירתו, וכן שאין לו תועלת בהפחתת הערך של הטקסט או בסילופו או בסילוף רוחו הכללית. המקרה של יובל דרור מראה כי לעתים יש פוטנציאל להפרה של הזכות המוסרית דווקא מצד גורמים אחרים, כמו המו"ל, החותם על הסכמי סינדיקציה עם כלי תקשורת אחרים, או עורכים בכלי תקשורת המקבלים תכנים עיתונאיים מכוח הסכמים בין בעלי שליטה.
עיתונאים טוענים כי מתן אפשרות לכלי תקשורת אחר לעשות שימוש ביצירתם עלול לגרום ל"הפחתת ערכה". ניתן לטעון כי אם עיתונאי כותב לעיתון הנהנה מיוקרה, ובעלי העיתון מעבירים את הטקסט, מכוח הסכמים עסקיים, לעיתון אחר שמעמדו נחות יותר, עצם ההעברה עלולה להשפיע על ערך היצירה. דוגמה שנותנת עו"ד שרה פרזנטי בספרה "דיני זכויות יוצרים": כאשר רשות מקומית מציבה אנדרטת זיכרון של פסל מסוים בתוך גן ציבורי שבו מסתובבים "טיפוסים מפוקפקים", בהחלט ניתן לטעון להפחתת ערך היצירה.
מלבד "הארץ" ו"וואלה!" יש דוגמאות נוספות לשותפויות תוכן בין ארגוני תקשורת שונים: אתר Ynet נעזר בתכני "ידיעות אחרונות" בעיקר בפובליציסטיקה, מפרסם את תכני מגזין "מנטה" ועושה שימוש באינדקס האתרים של אתר "נענע"; "נענע" מפרסם תכנים מתוך המגזין "הזמן הוורוד"; "מעריב" מפרסם באתרו כתבות מתוך העיתון המודפס ומרשת המקומונים שלו; כתבות מתוך מקומונים מתפרסמות בסינדיקציה באחיהם לרשת; באתר MSN אין תוכן מקורי כלל: החדשות הן של גלי-צה"ל או של אתר "חדשות מחלקה ראשונה", וכתבות לאתר מגיעות ממגזינים שונים, מודפסים או אינטרנטיים. אפילו מאמרים נבחרים מ"העין השביעית" מתפרסמים באתר "דה מרקר".
מעמד הזכות המוסרית מוגדר בחוק כנפרד מהזכויות החומריות: "זכותו (המוסרית א"ב) של מחבר... לא תהיה תלויה בזכותו החומרית באותה יצירה, והיא תעמוד לו אף לאחר שזכות זו, כולה או מקצתה, הועברה לאחר". קרי: גם אם חתם המחבר על חוזה, המעביר את הבעלות על זכויות היוצרים לאדם או תאגיד כלשהו, הרי שהזכות המוסרית עדיין עומדת לו. יש מו"לים המחתימים עיתונאים על חוזים שבהם הם מסכימים לוותר גם על הזכות המוסרית. אין הסכמה בין משפטנים ויוצרים אם ניתן בכלל לוותר על הזכות המוסרית. בגלל ההפרדה בין הזכות המוסרית לזכויות החומריות, נפוצה ההנחה כי הזכות המוסרית תעמוד למחבר תמיד, גם כאשר יוותר עליה במפורש, בדומה, למשל, לזכויות מתחום דיני העבודה. עידו אמין מספר כי במקרה אחד הוא התבקש לחתום על חוזה התקשרות עם מו"ל שנכלל בו סעיף שבו נאמר בפירוש כי הוא מוותר על זכותו המוסרית. "כשזה קרה, לא היתה לי בעיה לחתום על הסעיף ההוא, כיוון שלפי דעתי הוא בלתי ניתן לאכיפה ועל כן לא שווה את הנייר שעליו הוא כתוב. בסופו של דבר, המו"ל נסוג". לכותב שורות אלה ידוע לפחות על מקרה נוסף שבו נכלל ניסוח כזה בחוזה העסקה.
עו"ד דורון שרצקי, המתמחה בדיני קניין רוחני וזכויות יוצרים, מבהיר: "במקומות שבהם מדובר על זכויות שאין אפשרות לוותר עליהן, החוק אומר זאת במפורש. הזכות המוסרית נשארת אצל היוצר לעולם ועד, גם כאשר הוא מוותר על הזכויות האחרות. כל עוד לא נכתב בבירור שהיוצר מוותר על הזכות המוסרית - אפשר לתבוע אותה. אבל בהחלט ניתן לוותר עליה, ומשוויתר היוצר עליה - כבר אינו יכול לתבוע בגינה".
עמוס שוקן: לבדוק מחדש
"ההסכמים בין ’הארץ’ ל’וואלה!’ מאפשרים שינויים בכותרות, לא בתכנים עצמם", אומר עמוס שוקן. "באירוע הנדון, הייתי יכול לחיות עם הכותרת, אם כי אני לא חושב שהיא מוצלחת, או שהיא משקפת את תוכן המאמר. יובל דרור שלח אלי העתק של מכתב ששלח בעניין לעורך ’וואלה!’, יורם דילמני, וביקשתי מהשניים להגיע לפתרון בעצמם. אני לא רואה באירוע הזה פגיעה בכבודו של יובל דרור, כי זה לא חרג מגבולות השיח הישראלי המקובל. אני מכיר את חוק זכויות היוצרים, אבל ייתכן שאנחנו צריכים לבדוק שוב מבחינה משפטית את עניין הזכות המוסרית".
▪ יובל דרור ומערכת "וואלה!" סירבו להתראיין או לענות לשאלות על נושא הכתבה.
איתי בנר הוא חבר מערכת "נענע" וכותב באופן עצמאי ב"הארץ" ובקבוצת SBC. היה ראש צוות תוכן בפורטל IOL עד מיזוגו עם "וואלה!" ב-2001
גיליון 46, ספטמבר 2003