אחד משיאני השכר במשק הוא אלי יונס, מנכ"ל בנק טפחות, שהשתכר במהלך השנה החולפת 18.6 מיליון שקל. יונס היה דמות מרכזית בעיסוק התקשורתי בשבועות האחרונים בשכרם של בכירי המשק, שהגיע לשיאו בסיקור הצעת החוק של שלי יחימוביץ' וחיים כץ להגבלת שכר בחברות הציבוריות. כשיעקב פרי, יו"ר הדירקטוריון של הבנק, הציג את הדו"חות השנתיים במסיבת עיתונאים, הוא נדרש לסוגיה ואמר כי "מנהלים טובים צריכים להיות מתוגמלים היטב", ואף הוסיף שניסיון להתערב בשכר הוא בבחינת "סוציאליזם מיושן".
פרי, שלא נכלל בצמרת רשימת ה"מתוגמלים היטב" (עלות ההעסקה שלו ב-2009 עמדה על כ-2.3 מיליון שקל), אינו לבד במערכה. מאז עלו לכותרות תנאי השכר של בכירי המשק, עם תחילת עונת הדו"חות, נשמעות טענות על כך שהעיתונות אינה מציגה את הנתונים כהווייתם; המשכורות, כך נטען, מוצגות בצורה מגמתית ולעתים אף שגויה. מטרתה של כתבה זו היא לבחון כיצד התקשורת מסקרת את שכר הבכירים ולבדוק אם יש ממש בטענות המגיעות מכיוונם.
את הביקורות הנשמעות נגד שכר הבכירים אפשר לחלק לשניים: ביקורת המגיעה מנקודת מבט ערכית, הגורסת ששכר גבוה בהרבה מעבר לממוצע אינו ראוי. סוג כזה של טענות מגיע לרוב מאישי ציבור ופוליטיקאים שדוגלים בתפיסה של שוויון חברתי וצמצום פערים.
ביקורת אחרת מגיעה מזווית כלכלית, ולפיה השכר הגבוה אינו מוצדק משום שהוא אינו משקף את תרומת המנהל לחברה, ואף מבטא מערכת תמריצים שגויה שבעלי החברות מעניקים למנהלים. חשוב לציין בהקשר הזה שהביקורת הכלכלית מגיעה בעיקר מארצות-הברית, בייחוד לאור חשבון הנפש שנעשה שם בעקבות המשבר האחרון.
הנתונים העיתונאיים תואמים את דו"חות החברות
בשלב הראשון ניגשנו לבדוק את אמיתות הנתונים שפורסמו בכלי התקשורת הישראליים, והתמקדנו בטבלאות השכר שהופיעו ב"דה-מרקר", "כלכליסט" ו-ynet. השווינו את הטבלאות לדו"חות הכספיים של 12 החברות שהופיעו בראש כל רשימה, כאשר הבדיקה התייחסה לכלל מרכיבי השכר שמופיעים בדו"חות: שכר הבסיס, מענקים, חבילת אופציות (המכונה "תשלום מבוסס מניות") ותשלומים אחרים.
נציין כי שלוש הרשימות שונות זו מזו משום שכל אחד מכלי התקשורת בחר להציג את הנתונים בדרך שונה, ועל כך יורחב בהמשך. כמו כן, יש להדגיש כי חישוב כלל התשלומים לבכירי החברות עשוי להיות משימה מסובכת, משום שלא פעם מופיעים סעיפים קטנים, הערות שוליים ארוכות והפניות למקומות שונים בדו"ח, שעשויים לערפל את תמונת המצב החותרת להציג את השכר הכולל.
תוצאות הבדיקה מצביעות על כך שברמה המצרפית אין הטיה לכאן או לכאן בדיווחי התקשורת, ומתקבל הרושם שהשכר המדווח דומה ברוב המקרים לשכר שפורסם בדו"חות הכספיים. חישובי השכר ב-ynet היו המדויקים ביותר, כאשר בהשוואה שנתית הפער בין החישוב שלנו לנתונים שהוצגו ב-ynet היה בסך של כמה אלפי שקלים בלבד.
נתוני השכר ב"דה-מרקר" נטו להיות מדויקים פחות. לדוגמה, לפי "דה-מרקר", השכר החודשי של דורי סגל מגזית-גלוב הוא 1.2 מיליון שקל, ואילו הבדיקה שלנו מצאה ששכרו היה 840 אלף שקל לחודש. עם זאת, שכרו החודשי של דוד אבנר מפרטנר היה בשנת 2009 כ-1.5 מיליון שקל, אך לפי החישובים שלנו הוא כשני מיליון שקל. מכאן שאין הטיה מגמתית בנתונים.
לפי בדיקתנו, נתוני השכר המופיעים בתקשורת משקפים בדיוק יחסי את הכתוב בדו"חות הכספיים, וייתכן כי כמה מההבדלים נובעים מהצורה הלא נהירה שבה המידע מופיע בדו"חות.
יש לציין כי כמה מהעיתונאים בחרו לדווח על השכר השנתי ואחרים על השכר החודשי. ב-ynet הוצג השכר השנתי הכולל, ב"דה-מרקר" נערכה הרשימה לפי השכר החודשי, וב"כלכליסט" הוצגו הנתונים בשתי הדרכים, כאשר סדר הרשימה נקבע לפי השכר החודשי. השכר החודשי עשוי להיות מדויק יותר משום שכמה מהמנהלים הבכירים הועסקו לתקופה של פחות משנה.
כך, לדוגמה, אם שני מנהלים השתכרו בשנה אחת 10 מיליון שקל, אך אחד מהם עבד במשך 12 חודשים והשני במשך שישה חודשים, ברור ששכרו של השני גבוה יותר. אחת הטענות נגד השימוש בשכר השנתי היא שדרך הצגה כזו מנפחת את הנתונים, משום שאנשים רבים נוהגים לחשוב על שכרם במונחים חודשיים.
טענות הבכירים אינן נכונות
כשפנינו לקבל את תגובותיהם של אלה המופיעים בראש טבלת השכר, נתקלנו בחזית אחידה: כולם ללא יוצא מן הכלל סירבו להגיב לציטוט. עם זאת, דברים שהושמעו באוזנינו משקפים שתי טענות מרכזיות על האופן שבו התקשורת מסקרת את שכרם של המנהלים הבכירים במשק:
הטענה הראשונה היא כי טבלאות השכר השנתי שגויות משום שהן מציינות לעתים תשלומים שטרם הועברו למנהל. פער זה נוצר משום שלפי כללי החשבונאות יש לדווח על הוצאה עתידית לא לפי זמן התשלום, אלא לפי מועד קבלת ההחלטה. כך, למשל, שכרו של מיכאל בר-חיים, המנכ"ל לשעבר של גזית-גלוב, כולל את התשלומים שיינתנו לו עד 2011. הטענה השנייה היא כי התקשורת אינה עורכת הפרדה בין מרכיב השכר החודשי ובין המענקים והאופציות שמשולמות למנהל, ובכך היא "מנפחת" את השכר האמיתי ומטעה את הציבור.
לדעתנו, שתי הטענות אינן נכונות. בכלכלה המודרנית נהוג להתייחס אל הכנסה עתידית מובטחת כאל יכולת צריכה בהווה. אדם היודע בוודאות שיקבל תשלומים בעתיד, יכול ללוות כנגדם היום, ולצרוך אותה הכנסה (בניכוי ריבית).
כמו כן, מבדיקה שערכנו ניתן לראות כי לא מעט מהמופיעים ברשימה של שנת 2009 הופיעו במקומות גבוהים גם בשנה הקודמת. שישה מתוך עשרת המנהלים הראשונים ברשימת שיאני השכר הופיעו ברשימה של שנת 2008 ב-50 המקומות הראשונים. נתון זה מעיד לדעתנו על כך שהמופיעים בראש הטבלה מקבלים באופן עקבי שכר גבוה, וכנראה רמת המענקים אינה משתנה באופן משמעותי משנה לשנה.
גם הטענה בדבר הצורך להפריד בין השכר החודשי למענקים והבונוסים אינה נכונה לדעתנו. במרבית החברות שבדקנו, המרכיב העיקרי של התשלומים לבכירים טמון בבונוסים ובאופציות ולא בשכר החודשי. נושא המשרה הבכירה אף יכול באופן עקרוני לרשום לזכותו שכר זעום ולגרוף תשלום עתק בבונוסים.
קמפיין מחאה נגד רשת סטארבאקס בארצות-הברית
(צילום: Brave New Films, רשיון cc-by)
כך לדוגמה, ה"אקונומיסט" מחודש מרץ מדווח שהווארד שולץ, המנכ"ל של חברת סטארבאקס האמריקאית, ויתר כמעט לחלוטין על שכרו הבסיסי בשנת 2008 עקב הלחץ הציבורי, אך קיבל בסוף השנה בונוס בשווי 12 מיליון דולר. שנית, ההפרדה בין השכר החודשי של המנהל למענקים והאופציות מתעלמת מהתיאוריה הכלכלית שלפיה תשלומים נוסף לשכר החודשי הם חלק ממבנה התמריצים של המנהל. כדי להבין אבחנה זו טוב יותר, נרחיב מעט על אודות מה שמכונה בתיאוריה הכלכלית "בעיית הסוכן".
בעיית הסוכן (Principal-Agent Problem) היא בעיה מרכזית של תמריצים כלכליים, והיא דנה בשאלה כיצד ניתן לתגמל עובד כך שרצונותיו יחפפו את מטרות המעסיק (המקביל במקרה שלנו למנהל החברה ולבעלי המניות שלה). בבסיס התיאוריה עומדת ההנחה שכל אחד מהצדדים מעוניין למקסם את התועלת האישית שלו; מנהל החברה מעוניין לקבל מקסימום שכר עבור מינימום עבודה, ובעלי החברה רוצים לשלם מינימום שכר עבור מקסימום עבודה.
בעיה זו מתעוררת בעיקר בדרגי הניהול, כאשר פעולות העובד אינן ניתנות לבחינה מתמדת. שלא כמו בעבודה בפס ייצור, שבו המעסיק יכול לצפות בעבודת הפועל, עבודות ניהול בדרגים בכירים מאופיינות בחופש רב, שמאלץ את בעלי החברות למצוא דרך שתבטיח כי העובד יפעל לפי האינטרס שלהם. הענקת חלק מרווחי החברה למנהל, לדוגמה, תביא לכך ששני הצדדים ישאפו למקסם את הרווח של החברה. אפשרות נוספת היא להעניק למנהל בעלות חלקית על החברה (באמצעות מניות), ובכך להפוך אותו גם למקבל השכר וגם למשלם השכר.
שני מחקרים אמריקאיים מהעת האחרונה מצאו כי יש קשר חיובי בין העובדה שהמנכ"ל מחזיק במניות החברה ובין ביצועיו כמנהל. באותה נשימה נזכיר כי אחת הבעיות שהתעוררו במשבר הסאב-פריים בארה"ב נבעה מכך שמודל התמריצים עודד מנהלים לקחת סיכונים גדולים במטרה להגדיל את שכרם. אחד הלקחים הוא לגבש מבנה תמריצים לטווח ארוך, כך שמנהל ירוויח רק אם ביצועי החברה ישתפרו לאורך זמן.
אם מבינים את ההיגיון העומד מאחורי שיטת התמריצים הקיימת, ברור מדוע אין מקום להפריד בין השכר החודשי לבין המרכיבים האחרים, ומדוע השכר המוצג בתקשורת צריך לכלול את סך כל התשלומים שהחברה משלמת למנהליה.
המספרים אינם חזות הכל
לסיכום, מהבדיקה שערכנו עולה כי הנתונים הנוגעים לשכר הבכירים במשק, המדווחים בתקשורת, מדויקים יחסית ושיטת הצגתם הוגנת.
עם זאת, לעניות דעתנו אי-אפשר לנתק את הדיון הכלכלי מהוויכוח הנורמטיבי-ערכי בנוגע למשכורות הגבוהות, על אודות דמותה של החברה שבה אנחנו רוצים לחיות וזהות מושאי ההערצה של הציבור. דרג מקבלי ההחלטות אינו יכול להתעלם מנושאים אלה כשהוא ניגש לטפל בשכר הבכירים.
כלכלנים יכולים לכל היותר להצביע על השלכות כלכליות של מהלך או להציע לשוק מנגנונים לעבוד לפיהם (כמו מבנה התמריצים), אך בקביעות ערכיות אין להם עדיפות על הציבור הרחב. בהקשר הזה אפשר להזכיר את אמירתו של הכלכלן הבריטי החשוב אנגוס מדיסון, שהלך לעולמו לפני פחות מחודש. "אדם נבון", הוא אמר, "לא יטען שמספרים יכולים לספר את כל הסיפור".
טל וולפסון הוא סטודנט לכלכלה ולפילוסופיה באוניברסיטה העברית
פיליפ איחלזון הוא סטודנט לכלכלה ולמינהל עסקים באוניברסיטה העברית