טרור (1)

"סיקור ממוקד" היא כותרת המוסף "תצפית" של "הפלס": "תחקיר 'הפלס'", נכתב בכותרת המשנה, "האם חלק מסוים מהאירועים הבטחוניים אינו מגיע לציבור, ואם כן – היכן נעצר המידע?". הכתב, ר' לויסון, מתייחס לעובדה שעמדתי עליה כאן לא אחת: רוב אירועי הטרור בישראל כלל אינם מדווחים, בוודאי בימי "שגרה" – שהיא ממילא אשליה תקשורתית ותו לא.

כך נפתחת הכתבה: "הפיגוע שבו נפצע בעל קיוסק מאבנים שהושלכו לעבר רכבו בצומת בית-אומר לא צבע את כותרות כלי התקשורת המרכזיים באדום ולא זכה להתייחסות. כמוהו גם האבן שהושלכה בפעם המי יודע כמה לעבר הרכבת הקלה בירושלים וגרמה לבהלה בקרב הנוסעים ולהתנפצות שמשת הרכבת; וכמו האירוע שבו מחבלים תקפו בשישה בקבוקי תבערה אוטובוס שחלף ליד מעלה-חבר בהר חברון. המשותף לכל האירועים הללו, ולאירועים נוספים דומים להם, שהתרחשו בזמן האחרון, הוא ההתעלמות התקשורתית והעדר הודעת דוברות של מנגנוני הביטחון".

ד"ר ציפי ישראלי, מהמכון הלאומי למחקרי ביטחון, מוסרת לכתב כי יש "ארבעה מצבים שבהם התקשורת תסקר אירוע בטחוני ביתר הרחבה": "אובדן חיי אדם בהקשר לא שגרתי", "ריבוי יחסי של אירועים בזמן קצר", "אירוע המתרחש מחוץ ליו"ש" ו"כאשר מדובר באנשי צבא". "בארבעה מצבים אלה מדובר בסיקור נקודתי, הנמשך יום עד יומיים בלבד", אומרת עוד ישראלי. "חשוב מכך, הסיקור בדרך כלל נטול הקשר פוליטי ומתמקד ברוב רובם של המקרים ברמה הבטחונית-טקטית. כך, התקשורת מדלגת מאירוע לאירוע ללא דיון מעמיק וממושך באירוע עצמו ובהקשרו לתופעה שמשמעויותיה, הן הבטחוניות והן הפוליטיות, רחבות היקף".

לפחות שניים מהמרכיבים הללו מתקיימים באירועי אתמול, שמגיעים לכותרות הראשיות של כל העיתונים. "היום הקטלני ביותר בגל הטרור: חמישה הרוגים בשני פיגועים בתל-אביב ובגוש עציון", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "בפיגועים נרצחו שלושה אזרחים ישראלים, אמריקאי ופלסטיני; שישה בני-אדם נפצעו. בתל-אביב דקר מחבל מתפללים בבית-כנסת; לדוקר היה אישור עבודה בישראל. ליד אלון-שבות ירה פלסטיני על מכוניות שעמדו בפקק. שני המפגעים נתפסו ונלקחו לחקירה".

"הפיגועים, אחרי כמה ימים שקטים למדי, משקפים את פני העימות הנוכחי. גם כשישנה הפוגה קצרה, אולי כתוצאה של מזג האוויר החורפי ששרר בתחילת השבוע, היא לא מלמדת בהכרח על תפנית במהלך האירועים. האלימות אינה שומרת על מתכונת אחידה, אלא לובשת ופושטת צורה. משתלבים בה פיגועי דריסה ודקירה ובאחרונה גם יותר פיגועי ירי, בזמן שבהפגנות הגדולות בגדה מסתמנת דעיכה", כותב עמוס הראל ב"הארץ".

"בשבועיים האחרונים אירעו בגדה לפחות שש תקריות ירי, שבהן נרצחו חמישה אזרחים. אך ככל הידוע, גם מרבית המחבלים שמעורבים בפיגועים הללו פעלו לבדם, בלא שעמדה מאחוריהם תשתית ארגונית מסודרת. לכן, מטבע הדברים, קשה יותר לצה"ל ולשב"כ לעמוד מראש על כוונותיהם. ברוב המכריע של המקרים מעידים המחבלים שיצאו בחיים אחרי פיגוע כי קיבלו את ההחלטה שעות אחדות, או לכל היותר יממה או שתיים, לפני שפעלו".

טרור (2)

"מי שלא ילמד את הלקח מול העוצמה שאנחנו מפעילים כעת, ישלם מחיר כבד יותר" (בנימין נתניהו בכותרת המשנה לידיעה בעמ' 3 של "ידיעות אחרונות").

זה מזג האוויר, טמבל

נדמה שהאפקט התקשורתי המשמעותי ביותר של הפיגועים המוסלמיים הקטלניים בפריז – למעט כמובן הסיקור החדשותי עצמו – הוא ההד שעוררו דבריה של שרת החוץ השבדית, שקישרה כביכול בין היחס הישראלי לפלסטינים לבין הטרור הרצחני של דאע"ש. במלים אחרות: מאחר שלא נמצאו ישראלים בין ההרוגים בפריז, התקשורת ונבחרי הציבור שלנו מצאו את הנקודה הישראלית בשטוקהולם.

לעצם העניין, מה שמרגוט וולסטרום הציפה היה ההסבר הליברלי לטרור המוסלמי. בעוד שההסבר הזה – מצוקה כלכלית ודיכוי זכויות – מתקבל בדרך כלל כהגיוני לביאור תופעת הפליטות וההגירה מארצות מוסלמיות לנוצריות (ויהודיות), הרי שהוא שנוי במחלוקת ואף מעורר זעם כשמשתמשים בו כדי לפרש את תופעת הטרור הדתי והלאומני של תושבי (ומהגרי) אותן ארצות.

כך למשל: "מה הם ציפו, הצרפתים?", נכתב בציטוט מודגש (של "תושב הרובע") מתוך כתבה של יניב חלילי ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" על שכונת מהגרים מוסלמית בלונדון. "הם לכאורה מקבלים פליטים מוסלמים לשטחם, אבל זורקים אותם בשכונות עוני, מתייחסים לכל המוסלמים כמו לזבל ועוזרים לארה"ב בכיבוש של אפגניסטן ועיראק. אז עכשיו שיקבלו את מה שמגיע להם. אם בריטניה לא תלמד להתייחס יפה יותר לאזרחיה המוסלמים, היא עלולה להיות הבאה בתור".

ומנגד: "פיגועי הדמים בפאריס הפילו את האסימון של האירופאים: השבוע הבינו כי האסלאם הקיצוני הכריז עליהם מלחמה, ושום מדינה אינה חסינה", נכתב בכותרת המשנה על שער "ישראל השבוע" של "ישראל היום". "השבוע הבינו שאי-אפשר להימלט מההיסטוריה: שבעיני האסלאמיסטים, הם עדיין הצלבנים, ונקמת האסלאם מגיעה, אחרי כמעט אלף שנה. העולם מתחיל להבין כי את הטרור חייבים לנצח, ואת דאע"ש ודומיו – להשמיד".

במוסף "כלכליסט" המצוין מציעה כתבת השער הסבר דומה, אך רחב יריעה הרבה יותר, בכתבה מאלפת כתמיד של אורי פסובסקי, שמראיין הפעם היסטוריון (ועוד סביבתי) ולא כלכלן. פרופ' רוני אלנבלום מסביר כיצד שינויים אקלימיים אחראיים לתהפוכות היסטוריות עצומות. לדבריו, אלה גורמים למחסור שמייצר גלי הגירה ותסיסה חברתית: "אקלים משפיע על ציביליזציות בעיקר באמצעות זמינות המזון. אי-אפשר לייצר מזון בלי מים, ועד היום, מים בקנה-המידה שהאנושות צורכת מגיעים מגשמים. ובכל פעם שיש בצורת ואין מספיק מזון, מתחילה תסיסה. מה שנקרא, מהומות מזון.

"בתקופות שאני מדבר עליהן [המאה ה-11], אנשים אכלו בעיקר את מה שגידלו בעצמם. ופתאום אין. והמחירים עולים. וכשאי-אפשר יותר להשיג מזון, מתחיל תהליך דומינו: מהומות מזון, הקצנה ורדיפת מיעוטים. למשל רדיפת נוצרים. אחד האירועים הכי מפורסמים היה כשאל-חאכם באמר אללה, הח'ליף של קהיר, הרס את כנסיית הקבר בשנת 1009 לספירה. אף אחד לא הבחין שזו היתה השנה השלישית של בצורת בנילוס. שריפת מנזרים, רצח נזירים במצרים, יש לי כמה טקסטים שאתה רוצה שמתארים את זה. התסיסה הזאת גם תמיד התבטאה בהאשמת השלטון והעשירים בשחיתות. התחושה שהמחירים עולים כי מישהו מנסה לעשות עלינו קופה תמיד היתה, זה תמיד נכון, גם ב-2011 בתל-אביב וגם ב-1065 במצרים.

"[...] המחשבה שנוכל לפתור הכל, או שאלינו זה לא יגיע, זו יוהרה מוטעית. כמו בתקופות קדומות, משברי מזון בעולם גורמים להגירות מסיביות לאזורים שבעים יותר. זה קרה בתקופת הוונדלים באמצע האלף הראשון, זה קרה במאה ה-11 וזה קורה היום. ההבדל הוא שהיום יש כל-כך הרבה יותר אנשים, שהדברים לא ייפתרו מאליהם ברגע שיירד גשם. מדובר במיליוני אנשים שהיגרו מעיראק, סוריה, אפגניסטן ואפריקה. באתיופיה שוררת כיום הבצורת הכי גרועה שהיתה. החל מעוד שנה נתחיל לראות באירופה גם פליטים מאתיופיה".

"קריסת רומא, לפי אלנבלום, לא התרחשה בגלל התפוצצות אוכלוסין מלתוסיאנית", כותב פסובסקי ומצטט: "זה קרה מדברים דומים למה שקורה היום. פתאום מופיעים מעבר להרי החושך אנשים שבכלל לא היו אויבים שלך קודם, שאתה לא יודע מאיפה הם באו. זה מתחיל בהונים שפולשים לאירופה ודוחקים דרומה את הגותים, הוונדלים, הוויזיגוטים והאוסטרו-גותים. פתאום כולם מתחילים להידחף לתוך רומא, ולא כדי להרוס אותה, אלא פשוט כסוף של שרשרת תגובות שהחלו במשבר אקלים במרכז אסיה ובצפון אירופה, משבר שחוקרי האקלים קוראים לו 'המינימום (תקופת הקור) הוונדלי'. זאת אומרת שכדי לצלוח משברים שהם מעבר למשבר פוליטי מקומי, ציביליזציות מפותחות צריכות להבין גם את מקור המשבר, ולהבין איך לפתור את הבעיות שם, במקור, ולא רק את הבעיות אצלך.

"אני לא רואה את אסד ולא את פוטין בונים מערכות התפלה גדולות ממדים בלטקיה, זה לא יקרה. גם אירופה, אם הם ימכרו משהו לתושבים, הם ימכרו נשק. יכול להיות שיש חוסר הבנה של מה שקורה כאן, חוסר הבנה של המקורות. לא תגמור את דאע"ש בהפצצה, עם זה שתהרוג איזה אבו-באכר אל-בגדאדי אחד. מדובר בסנטימנט יותר מדי חזק, של אנשים שיודעים מחסור. זה לא ייגמר בדרך הזאת".

טרור (2.1)

יש גם המשך לכותרת המשנה על שער "ישראל השבוע", שטוען כי "אנחנו", הווה אומר בנימין נתניהו, הצלחנו לעצור את הטרור. כן כן. ב"ישראל היום" מדווחים בשער על עוד חמישה הרוגים בפיגועים ובשער המוסף מכריזים על ניצחון: "אחרי הטבח והדם בפאריס, במערב מתחילים להודות שעליהם ללכת בעקבות הדוגמה הישראלית: מחבלים לא ייצאו בחיים ואת המטיפים לטרור חייבים להוציא אל מחוץ לחוק. עכשיו הם מול טרור המתאבדים, מול נשים נושאות חגורות נפץ, ומחר – אולי גם מול ילדים מחבלים. סליחה שצדקנו, שוב". אה, ויש גם תמונה של בועז ביסמוט.

שחיתות

החלפתו של גיא רולניק בסמי פרץ בעל הסגנון היבש והמכופתר כעורך הראשי של "דה-מרקר" עוררה בזמנו תהייה: האם מדובר בחילופי גברי ענייניים או של"הארץ" נמאס מהקמפיינים הבוטים שהוביל הגיבור העתידי של "מגש הכסף" נגד מוקדי הכוח במדינה. גליון שישי של "דה-מרקר" מציע היום חומרים שאפשר להניח שלא היו מתפרסמים באותה צורה באף עיתון אחר, ושמוכיחים שוב שהרוח הלוחמנית לא עזבה את העיתון גם אחרי חילופי העורכים לפני שנתיים.

"אגמוניה" היא כותרת המוסף, מתחת לדיוקנו של עו"ד צבי אגמון, המשמש שמש ללוויינים בדמות פרצופיהם של "בכירי המשק". "מייצג המונופולים שנהפך למונופול בעצמו" היא כותרת הכתבה של שרון שפורר ורותם שטרקמן: "במשרד האוצר הוא מרגיש כמו בבית, עם יצחק תשובה יש לו קשרים ממושכים וקרובים וכך גם עם צדיק בינו, את ציון קינן הוא ייצג, ועם דן וליאורה מרידור זה כבר עסק משפחתי. עו"ד צבי אגמון, שביסס את מעמדו כעורך-הדין המוביל של המונופולים והקרטלים בישראל, מצליח למגר כל ביטוי לתחרות במשק, תוך דאגה ללקוחותיו בלבד" – היא כותרת המשנה החד-משמעית.

"הקהילה העסקית, המשפטית והשלטונית בישראל מכירה היטב את אגמון – אבל הציבור לא. בניגוד לעורכי-דין כמו פיני רובין ('הון-שלטון נהפך לביטוי גנאי – ולא בצדק') ורם כספי, האדריכל של שיטת השקשוקה ('קשרי הון-שלטון זה מבורך'), שלא רק מייצגים את בעלי ההון בישראל, אלא נהפכו לשכפ"ץ שלהם בתקשורת, אגמון אוהב להישאר מאחורי הקלעים, ומעדיף לבשל את השקשוקה שלו הרחק ממצלמות הטלוויזיה", כותבים שפורר ושטרקמן.

"זה לא הופך אותה לפחות חריפה. להפך: בשנים האחרונות נהפך אגמון לאחד מעורכי-הדין המשפיעים והמקושרים במדינה, ולא רק משום שהוא מנהל את אחת המלחמות הכלכליות הגדולות שידע המשק הישראלי – הקרב על הגז. במשך השנים צבר אגמון עוד כוח ועוד לקוחות גדולים, פרטיים וציבוריים. עם הגופים שמופיעים ברשימה הזאת נמנים בנק לאומי, בנק הפועלים, החטיבה-להתיישבות, ההסתדרות, משרד האוצר, רכבת ישראל ונמל אשדוד. כמומחה להגבלים עסקיים, מאז שנות ה-90 ייצג אגמון חשודים בכמעט כל קרטל אפשרי: בקרטל חברות הביטוח, בקרטל חברות הכבלים, בקרטל חברות הגז, בקרטל מדי המים ובקרטל ספרי הלימוד.

"'אני לא רוצה לריב עם השומר, אני רוצה לאכול את הענבים', נוהג לומר אגמון, שעיקר כוחו הוא בכושר השכנוע שלו, לעורכי-הדין שעובדים תחתיו. גם ברשות ההגבלים מעדיפים שלא להתמודד מולו בבית-המשפט. 'אגמון הצליח להפחיד הרבה אנשים ברשות', אומר בכיר בענף. 'הכרתי ממונים שממש פחדו ממנו. כשאתה צבי אגמון ואתה מופיע בבית-משפט בלי הפסקה, עם כל הפתוס שלך, ואז אתה במאבק מול ממונה שלא רגיל להופיע הרבה בבית-משפט, ואתה מסביר לו שאין לו תיק – זה מפחיד אותו, והוא מוותר על הקרב המשפטי. אני יכול להבין את זה'.

"מומחה בכיר בתחום ההגבלים העסקיים מספק תובנה קיצונית אף יותר: 'אני מכיר את משרדי עורכי-הדין הגדולים ביותר שמייצגים לקוחות מול המדינה, אבל לא נתקלתי במשרד עם מוטת שליטה כה גדולה. התרשמתי מכך שהמשרד יצר מאזן אימה מול הרשות להגבלים עסקיים, והוא מצליח לקבל מהרשות דברים שערורייתיים שאף אחד אחר לא היה מקבל מהם. אני לא יודע מה ההסבר לזה. כך אגמון השיג בשנים האחרונות הסכם אי-אכיפה על ההחלטה להכריז על נובל ודלק כפועלות תחת הסדר כובל בכל הנוגע לייצוא הגז. אני לא מכיר כזה דבר של הממונה שנקרא אי-אכיפה. אגמון ביקש פטור, אז במקום לתת לו פטור או לדחות את הפטור, הממונה נתן לו צווי אי-אכיפה בלי להסביר למה ובלי לתת גילוי כמו שצריך לציבור. אגב, ברשות החליטו לתת צווי אי-אכיפה להסדר הכובל רק בנושא הייצוא ולא בנושא השוק המקומי, כדי שהייצוא לא יתעכב בגלל הדיונים בנושא ההחלטה'".

הנה קישור לקריאת הכתבה במלואה (וקישור גם לכתבה של גור מגידו ב"גלובס", ששפורר ושטרקמן שואלים ממנה ציטוט של אגמון).

שטרקמן גם מראיין בפתח המוסף את שיר נוסצקי, מפעילות המחאה החברתית שלא הורידו את הרגל מהגז. כותרת הראיון בעיתון היא זו: "המחאה החברתית נכשלה? כן, בהשגת יעדים קונקרטיים. קל להיות מרוצים מ'שינוי השיח' ו'התודעה החדשה', אבל זה לא מספיק". אבל הציטוט של נוסצקי שנבחר ככותרת לטור באתר האינטרנט של "דה-מרקר" מתאים יותר, גם אם משמעותו הפוכה: "יצחק תשובה הוא כיום שם גנאי ברוב הבתים בישראל".

בראיון המומלץ לקריאה עומדת נוסצקי על פן חשוב באופן שבו התקשורת מסכלת נסיונות התעוררות חברתיים (אפשר לקרוא לזה "תופעת הסטריפ", כלומר, כשב"ידיעות אחרונות" לא מתעלמים כליל מהפגנה אזרחית, אלא מדווחים עליה ברצועה צרה בתחתית העמוד). "הדרך להרוס את המחאה היא לתת לה מקום קטן וצנוע. הדבר שהכי תרם למסר של הסרט 'שיטת השקשוקה' היה כשלא רצו לשדר אותו. הבחירה הזאת של ערוצי הטלוויזיה מדכאת את המחאה יותר מאשר אם לא היו מתייחסים אליה בכלל. זה משדר לציבור מסר שמדובר בנושא אזוטרי ולא רלבנטי, פחות חשוב ממזג האוויר. ועוד מדובר בהפגנה הגדולה ביותר מאז המחאה".

האיור על שער "דה-מרקר" (הצילום: תומר אפלבאום)

בהמשך המוסף מראיינים אמיר טייג ואמיתי זיו את אבי ברגר, מנכ"ל משרד התקשורת, שהוביל את הרפורמה נגד כוחה המונופוליסטי של בזק ופוטר על-ידי שר התקשורת הנכנס בנימין נתניהו. הפיטורים דווחו בכמה מכלי התקשורת בצירוף תיאוריית קשר: נתניהו מתגמל את הטייקון שאול אלוביץ', הבעלים של בזק, בעצירת הרפורמה, תמורת סיקור אוהד באתר "וואלה", שגם הוא בבעלותו, והקמתו של ערוץ חדשות חדש שיספק שירותים דומים. ברגר נזהר מלאשר, אך מציע ברמז עבה אפשרות נוספת (שנידונה בזמנו גם היא), ולפיה פוטר משום שסירב להיענות לדרישת נתניהו להשית על ערוץ 10 חוב של מיליונים שיסכל את קבלת הרישיון המיוחל (וכך יגאל אותו מהתלות הקבועה בפוליטיקאים).

"מאז פיטוריו עברה כבר חצי שנה, שבמהלכה שינה משרד התקשורת את גישתו והתאים אותה לרוחו של הבוס החדש. אם בתקופת שרי התקשורת הקודמים, גלעד ארדן ומשה כחלון, ניהל המשרד מאבקים קשים מול חברות וכפה עליהן חוקי משחק שמטרתם להגביר את התחרות, כיום גישתו של המשרד מתונה הרבה יותר. הכל נעשה בתיאום ובהסכמה עם החברות, והתחרות היא כבר לא המטרה. המנכ"ל החדש, פילבר, משמיע לא אחת עמדות התואמות במדויק את עמדת החברות, ובאחרונה אף טען כי מחירי הסלולר בישראל נמוכים מדי, ויש לאשר לגולן טלקום להתמזג עם סלקום".

סמי פרץ משלים את התמונה עם ניתוח שכולו לשון המעטה, המזכיר את האסון המתרקם במשרד התקשורת: "סביר להניח שאם היה שר תקשורת במשרה מלאה, הוא היה מנסה לעשות את מה שהתחילו קודמיו ולא השלימו: להסדיר את שוק התקשורת ולפתוח אותו לתחרות מלאה בכל מקטעיו. משה כחלון עשה מזה קריירה כשפתח את שוק הסלולר לתחרות, וגלעד ארדן המשיך בדרכו כשפתח לתחרות את שוק האינטרנט (על תשתיות בזק). אבל העבודה שלהם לא הושלמה. בשוק הסלולר התברר שמחולל התחרות העיקרי, גולן-טלקום, לא הגיע לכאן עם אסטרטגיה ארוכת טווח להישאר בשוק, אלא לעשות סיבוב; ואילו בשוק האינטרנט לא נוצרה עדיין תחרות ממשית משום שתנאי הפתיחה של סלקום ופרטנר לא מאפשרים להן לתת פייט של ממש למונופול של בזק.

"המצב הנוכחי הוא של חוסר שיווי משקל בשוק הסלולר ובשוק הקווי, וזה מחייב רגולטור ענייני ומקצועי שיטפח את התחרות בשני השווקים בו־זמנית. כחלון וארדן בנו את עצמם במשרד התקשורת כשרים מקצועיים שפועלים למען הציבור. שר התקשורת הנוכחי, בנימין נתניהו, לא צריך לבנות את עצמו – הוא רק צריך לתחזק את מעמדו. ואין כמו שליטה בתקשורת ובגורלם של גופי מדיה כדי לעשות זאת. זאת נקודת פתיחה מדאיגה כשבוחנים את ההתפתחויות האחרונות בשוק התקשורת".

שניים מהחתומים על הכתבות האמורות, שרון שפורר ואמיר טייג, עוזבים את העיתון. שפורר לערוץ 10 ("המקור") וטייג החוצה מעולם העיתונות. שפורר היתה התחקירנית הבולטת של העיתון, לצד אבי בר-אלי ושוקי שדה, וטייג היה העורך שהזניק את תחומי הסיקור המשמעותיים של עולם התקשורת והמדיה. יש לקוות שבעיתון ימצאו להם תחליף הולם. בסופו של דבר, עם כל החשיבות לאופי וליכולת העמידה בלחצים ואיומים של מי שיושב בכיסא המרופד במשרד הפינתי – צריך את העיתונאים המתאימים שעבודתם תזמין אותם לחצים ואיומים.

ולסיכום: "בזק דיווחה על עלייה של 16% בהכנסות – ל-2.6 מיליארד שקל ברבעון השלישי", מדווח אמיתי זיו במדור החדשות של הגיליון.

מלה ליוג'ין

מכירה את פרופ' יוג'ין קנדל?

"בטח, יוג'ין היה אחד האויבים המרכזיים של המחאה".

בראיון שהתפרסם ב"Markerweek" בשבוע שעבר הוא אמר שלא נותנים לממשלה ולפקידיה לעבוד כי לא מאמינים להם ולא סומכים שהם יפעלו לטובת הציבור.

"הוא צודק".

את מסכימה עם קנדל?

"כן, בצדק לא מאמינים להם. לממשלה היה מספיק זמן, והיא פישלה. פתאום התברר שמתחת לכל אבן שמרימים מוצאים שחיתות ואימפוטנטיות וחוסר מסוגלות ואינטרסים זרים. גם אם הציבור רצה להאמין לה, הוא פתאום הבין שעובדים עליו".

(מתוך הראיון עם נוצסקי)

טרור (2.2)

"להסיר את הכפפות" (כותרת טור של חנוך דאום בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" המוקדשת לפיגועים אתמול).

חִברות

מתוך הטורים האישיים הפותחים את מוסף הדגל של "ידיעות אחרונות", "7 ימים":

"כבר מזמן היה ברור שדאע"ש מרחיב את אופקיו ועיסוקיו הטרוריסטיים ברחבי אירופה וכבר מזמן היה ברור שאירופה חסרת אונים" (הזמר שהחליף את יאיר לפיד).

"בנעורי טענתי שאני סוציאליסט, כי נשמע לי יפה הרעיון שכולם יהיו שווים. אך השנים לימדוני שהמין האנושי הוא זן שחייב לשלוט ולהישלט. [...] היום אני כבר מבין שתכלס – אין על קפיטליזם" (הטור של "המזרחי").

"עשרה דברים שלא ידעתם על חתולים" (חנוך דאום).

"ביום שישי בערב, החל ד' חבר שלי לדווח לנו בקול רם שמתרחש אירוע אלים בפריז. 'נו, די', לחשתי אליו בחוסר סבלנות [...] בבוקר, כשירד לי האסימון, ביקשתי מד' היקר סליחה חברית (בווטסאפ) על שלא הייתי סבלני וערני מספיק לגודל הזוועה האנושית שקרתה. ובעיקר, על שהתעקשתי לדבוק בארוחה המטופשת, כלומר בחיים ולא במוות" (עוד משלמה ארצי).

ועוד אחד מ"7 ימים": "מה זה בא לי שיהיה לי כסף. כבר לא מגניב ורומנטי להיות עני" (כותרת לראיון של רז שכניק עם שחקנית).

המהפך של שרה נתניהו

"איך דווקא הטעם השמרני והלא מעודכן של רינגלר סלל לפניה את הדרך חזרה אל תוכנית האם שלה ובעיקר אל לבה של אשת ראש הממשלה?", נכתב בסופה של כותרת המשנה לכתבת השער של "גלריה", המוקדשת למלהקת הבגדים והאיפור של רעיית ראש הממשלה. כתב האופנה של המוסף, שחר אטואן, מתחקה אחר פועלה של סנדרה רינגלר מימיה בתוכנית "מהפך" (2001) ועד כיכובה בתוכנית "מהפך" (2015), כל הדרך מהיותה "בוקרית" ועד הגעתה למעמד של "סטייליסטית".

אטואן מציין את הרווח התדמיתי והממוני של רינגלר מהחיבור לנתניהו, ומסכם את דעתם של מבקרי הטלוויזיה על תוכנית הטלוויזיה בהגשתה: "'לרדת על 'המהפך 2016' זה כמו להתנקש ביונה. מה אפשר לומר על תוכנית לא ממש ערוכה, שמשלבת דלות, עילגות וקונפורמיזם ממלכתי מופרע כמעט', כתבה רוית הכט, שבדיעבד התגלתה כמעודנת לעומת עמיתיה. 'אפילו יחסית לסדרה 'שומר מסך', שמשובצת בשעה הנוחה של שישי אחר הצהריים, 'המהפך' כושלת', כתבה סמדר השילוני ב-Ynet, תחת הכותרת ''המהפך': יש את זה ביותר סתום?'. ב-nrg קבעה דנה שמש כי ''המהפך' צריכה מייקאובר בעצמה', ואילו ב'וואלה' סיכם זאת אביעד קדרון כך: ''המהפך 2016' היא התוכנית הכי מגוחכת, הכי צעקנית, הכי ריקנית, הכי חלולה, הכי עילגת, הכי רדודה, הכי אלימה והכי מיותרת שהגיעה לטלוויזיה בשנה האחרונה'".

אגב, אטואן קובע כי רינגלר מעניקה לנתניהו מראה שמרני ולא מעודכן, אבל בשנה שעברה שיתף פעולה – כמו עיתונאים רבים אחרים – עם "המהפך" של נתניהו ורינגלר. "נדמה כי היא מעניקה את הופעת חייה", "השמלה השחורה הקטנה שהיא לובשת, תמצית האלגנטיות המודרנית של האופנה העילית, מבליטה את קימורי גופה במתינות, והתכשיטים שהיא עונדת מדודים. בכללותו, זה דימוי ממורק של אגביות", "אפשר להרחיב את הדיבור על הדקויות שבהופעתה החדשה של נתניהו", כתב אטואן בפברואר 2014 לצד התצלומים של נתניהו שצילם הספר ז'אן ("התותח") כהן – תצלומים שעל כמותם הוא כותב כעת שבהכנתם נעשה "שימוש נדיב בתוכנות עיבוד דיגיטליות (הצרו היקפים, החליקו משטחים והעלימו פגמים), וכך הופיעה נתניהו על שער 'את' כאילו היתה אחת הדוגמניות שבעמודים שבפנים".

עוד נרטיב

פרק מסדרת הקומיקס של המוסף לילדים של היומון החרדי "הפלס".

עולמו של פלוצקר

סבר פלוצקר מגלה סימני סדיקה. בניגוד למסורת ב"ידיעות אחרונות" שלא להתייחס לעולם באופן ישיר ליריבים, אלא ליזום התקפות עקיפות (מחוץ לעיתון, כמו הצעות חוק למשל) או נטולות הקשר (תת-סיקור או "כתבות חיסול", בעגה העממית) – הפרשן הכלכלי הבכיר והיחיד של העיתון מקדיש חלק גדול מטורו השבועי למתקפה על עיתונאים כמו קרן נויבך, שאול אמסטרדמסקי וגיא רולניק ופעילים חברתיים כמו אלו הנאבקים במתווה הגז. פלוצקר חושף כך את בטנו הרכה, שכן הוא נאלץ לסכם את משנתו ולחשוף אותה כך במלוא הדרה: לפי פלוצקר, מעמדו של מעמד הביניים הישראלי איתן, מצבה של הכלכלה הישראלית הוא מצוין, יוקר המחיה לא קיים והכלכלנים העוסקים במאבקים כלכליים הם מושחתים שהיו צריכים להוביל את המאבק למען שלום אזורי.

זו תפיסת עולם שאפשר היה לצפות לשכמותה מצד עיתונאי שנאבק דרך קבע ברפורמות כלכליות, שמשמש פעם אחר פעם פרזנטור של מיזמי תוכן שיווקי, שמשרת את האינטרסים של בעלי כוח כמו ראשי הבנקים, שבעיתונו משוטטים בעולם על חשבון מושאי הסיקור. ובכל זאת, מאלף לצפות בפלוצקר, שאחרי שנים של כתיבה מהקן המוגן, נאלץ להתמודד עם ביקורת חותכת ולהציג את השקפת העולם שלו – תוך שהוא עומד במגבלות הצנזורה העצמית הנהוגות בעיתונו.

סבר פלוצקר מככב ב"שיתוף פעולה" של קבוצת "ידיעות אחרונות" ובנק הפועלים (צילום מסך מתוך ynet)

כך למשל, בעולמו של פלוצקר, מתווה הגז הוא חלום והגז הוא בכלל סוגיה שולית. "צרכנות לוחמנית ורגולציה תאגידית" הם כינויי גנאי (וזה במוסף שחרת על דגלו את הנושא הצרכני, שפעם אפשר היה לעסוק בו בלי לעצבן באמת אף בעל הון). הבעיה האמיתית היא העוני. יש לו גם נתונים: מול הררי העובדות שמוטחות בפניו של פלוצקר כל יום, הוא מעמיד את העובדה (לטענתו) שלפיה "תרומת הממשלה לצמצום האי-שוויון" (מה זה בדיוק?) ירדה ב-7% ב-15 שנה. על הנתון האמורפי הזה הוא בונה פרשנות עמומה שבסופה אפס הצעות לסדר. רק המלים "עניים" ו"עוני", שחוזרות שוב ושוב. את המלה "שלום", לעומת זאת, ושאר מלים "שמאלניות", פלוצקר בעל העבר הסוציאליסטי מפחד אפילו להזכיר. הוא רק רומז.

באופן מעניין, הפרשן של "ידיעות אחרונות" משחזר את הסיסמה שהיתה לבדיחה של אחד, בנימין נתניהו, ש"לא שוכח את החיים עצמם" ("כשאנחנו מדברים על מחירי הדיור, על יוקר המחיה, אני לרגע לא שוכח את החיים עצמם. האתגר הגדול ביותר לחיינו כעת הוא התחמשות איראן בנשק גרעיני"). כך פלוצקר משתמש בסגנון דומה כשהוא כותב בערגה על הכלכלנים שהנהיגו לכאורה בעבר את שלום-עכשיו: "הם לא היססו להכריז מה קודם למה: המחיה קודמת ליוקר המחיה ולא להפך". אצל נתניהו הגרעין האיראני, או הטרור, או שניהם גם יחד, משמשים מגן בפני דיון ציבורי בבעיות האקוטיות של החברה הישראלית. פלוצקר, יש להודות, מגוון יותר: הוא משתמש לא רק בערבים, אלא גם בעניים. למרבה האירוניה, וכנהוג אצל דמגוגים מקצועיים, כותרת הטור היא "אסקפיזם כלכלי".

ענייני תקשורת

הנעלמים. מוסף "G" של "גלובס" מציע כתבה מעניינת ודרושה של חן שליטא על היעלמותם של עשירי ארצנו מהרדאר התקשורתי. כלומר – זה שהם עצמם שולטים בו.

מתוך מוסף "G" של "גלובס"

לופ גרעיני. טור מצוין של ניר גונטז' במוסף "הארץ".

הצנזורים של פייסבוק. נטע אלכסנדר כותבת במוסף "הארץ" על שני אמנים שהתחקו אחר תושבי העולם השלישי שתאגידי האינטרנט האמריקאיים מעסיקים כדי לסנן את הזוהמה מהרשת. "בתור אמני רשת שפועלים מאז שנות התשעים במרחב הווירטואלי, פיתחנו רגישות מיוחדת לשאלות של צנזורה. לכן אנחנו תמיד מנסים לשאול מה אי-אפשר למצוא ברשת, מה נותר בחוץ? כשהתחלנו להשתמש ברשתות חברתיות לפני כמה שנים שמנו לב שהתכנים סטריליים באופן מחשיד: לאן נעלמו כל הניאו-נאצים, הגזענים, הסוטים או האלימים? יש לנו חברים ממקומות שונים ומקבוצות אוכלוסייה שונות, אבל התכנים שראינו היו מאוד דומים.

"יש לכך שני הסברים אפשריים: או שאין אף קבוצה ניאו-נאצית שמנסה להשתמש ברשתות חברתיות – טענה שנשמעה לנו לא סבירה, או שהקבוצות הללו מנסות להשתמש באינטרנט, אבל התכנים שלהן לא מצליחים להגיע לגולשים. התחלנו לחקור את העניין הזה באופן יותר מעמיק, וכך בעצם גילינו שיש תעשייה שלמה של 'ממתני תכנים', שנועדה 'לנקות' את האינטרנט מתכנים שעלולים להבריח גולשים. אלו בעצם עובדים בשכר רעב שמתפקדים כפילטרים אנושיים ומסננים החוצה את כל האשפה הווירטואלית".

שת"פ. נמשך שיתוף הפעולה של "ידיעות אחרונות" עם מירי רגב: רז שכניק, הבלדר הנצחי, חתום על עוד טקסט המקדם את הקמפיין היחצני הנוכחי שלה – נגד הפלייליסט האשכנזי של גלגלצ – מלחמה לטובת המקופחים והנדכאים, שהם במקרה גם הזמרים המצליחים והעשירים בישראל (תמונותיהם של איל גולן, שרית חדד ומשה פרץ מעטרות את הידיעה לצד דיוקנה של רגב).

להגן על שלטון החוק. "תיקון טעות", נכתב בקצה תחתיתו של עמ' 21 ב"ישראל היום": "מערכת 'ישראל היום' מבקשת להתנצל על טעות שנפלה בידיעה שפורסמה אתמול, ועניינה האזכרה הממלכתית לדוד בן-גוריון. נשיאת בית-המשפט העליון היא השופטת מרים נאור, ולא כפי שנכתב בידיעה. אנו מתנצלים בפני השופטת נאור ובפני הקוראים".

וב"ידיעות אחרונות" לא חיכו לעיתון של מחר:

מתוך דף הפייסבוק של "ידיעות אחרונות", היום