כל מי שפתח את עיתון "הארץ" בשנים האחרונות מכיר את הכותרת הבאה או כזו הדומה לה: "קרע חסר תקדים ביחסי ארה"ב-ישראל", או "שפל חסר תקדים ביחסי אובמה-נתניהו". זו, בווריאציה משתנה, המנגינה שמפזם לנו העיתון לפחות מאז כניסתם לתפקיד של אובמה ונתניהו ב-2009. ציר הכתבים שביט-רביד-שלו משרטט בעקביות את מסלול ההתרחקות בין וושינגטון הליברלית לירושלים השמרנית, את האופן שבו הכיבוש וההתנחלויות מערערים את יחסי הקרבה בין המדינות, ואת הפיכתה של ישראל מנכס לנטל בעיניים אמריקאיות.
זוהי, בקליפת אגוז, התיאוריה הליברלית. התיאוריה גורסת כי ישראל הכובשת, המתנחלת והמשיחית הולכת ומתרחקת מערכי המערב הליברלי והנאור. מרחק אידיאולוגי זה – שבא לידי התגלמות קריקטורית כמעט במפגש בין אובמה הליברל לנתניהו השמרן – ממשיך לגדול, והנה-הנה, ממש תכף, או-טו-טו, משנה מן הקצה אל הקצה את יחסי ארה"ב וישראל.
הבעיה היא שהתיאוריה הזו מתגלה כקשקוש מוחלט אל מול העובדות שחובטות בפרצופה פעם אחר פעם, זה שנים. קיבעון פרדיגמטי הוא מושג עדין לתאר בו את הקו המערכתי של "הארץ" בשנים החולפות. תמיכתה של ארה"ב במדיניות ישראל איתנה כתמיד – בהצבעות באו"ם, וחשוב מכך, בסיוע הבטחוני. עוד לפני חתימת ההסכם הממשמש ובא, גובה הסיוע הבטחוני לישראל נמצא בשיא של כל הזמנים.
הסיוע השוטף, בסך 3.1 מיליארד דולר, זוכה לתוספות מזדמנות לצורכי הביטחון המשותפים של שתי הממשלות, כמו בפיתוח כיפת-ברזל. לפי כל הדיווחים, הממשל האמריקאי עומד לחתום עם ישראל על הסכם שיגדיל משמעותית את גובה הסיוע – לפי עמוס הראל, הסכום יהיה בין 4 ל-5 מיליארד דולר בשנה. שימו לב – זהו אובמה הליברל שמגדיל את הסיוע משמעותית, לממדים חסרי תקדים. הוא עושה זאת בסוף הקדנציה שלו, פטור מהצורך להיבחר מחדש. כלומר, בדיוק מתי שהוא אמור "להגיש את הנקמה קרה" או משהו כזה.
מה קוראי "הארץ" אמורים לעשות עם המידע החדש והמדהים הזה, שסותר לחלוטין את כל מה שסופר להם בטורי הפרשנות ודווח להם בכתבות בנוגע ליחסים עם אמריקה? הנה ארי שביט, לפני שלושה חודשים: "אם ישראל רוצה ברית אמת עם הדמוקרטיה האמריקאית, עליה להוכיח שהיא דמוקרטיה של ממש. חלף העידן שבו השתמשנו בגיבוי אמריקאי בלתי מותנה ובכסף אמריקאי בלתי מוגבל כדי לממש את החזון של גוש-אמונים. התנפצה האשליה שאמריקה תהיה איתנו גם כשערכינו יסתרו את ערכיה". אכן, וההתנפצות כואבת.
חמי שלו, לפני ארבעה חודשים: "היו כבר עימותים חריפים בעבר בין ארה"ב לישראל, אבל שום דבר אינו מתקרב למערכה חסרת התקדים העומדת בשער. האב המייסד בנג'מין פרנקלין אמר שבשעת מלחמה אין משלמים את מחירה: החשבון מגיע רק בסיומה. במערכה שמניעיה חשודים, יעדיה מטושטשים ותוצאותיה מפוקפקות גם במקרה ניצחון, המחיר יהיה גבוה והחשבון כואב ומפתיע". החשבון למשלם המסים האמריקאי, הכוונה.
במלים אחרות, המסגור של "הארץ" את יחסי ארה"ב-ישראל כל-כך הרמטי, התרדמה הדוגמטית של כתביו כה עמוקה, עד שלקוראי העיתון הסבירים אין כל סיכוי לעכל את המידע החדש שמוצג לפתחם ומפריך באופן טוטלי את התיאוריה הליברלית שהכותבים אוחזים בה. הפרכות כאלו מתרחשות כל הזמן: ההגדלה המסיבית של הסיוע היא פשוט מקרה קיצוני, לא יוצא דופן. אין תיאוריות מושלמות, אבל תיאוריה שכושלת שוב ושוב בחיזוי המציאות צריכה להיזרק לפח. אז מדוע ממשיכים ב"הארץ" למסגר את היחסים בצורה הזויה כל-כך?
פוליטיקה זה לא "משחקי הכס"
המסגור המופרך מורכב מכמה כשלים: פרסונליזציה, אידיאולוגיזציה ומשאלת לב, שסוד כוחה בכך שמרבית קוראי העיתון שותפים לה. הכשל הפרסונלי מטיל משקל אדיר ומשולל יסוד על הכימיה האישית בין אובמה לנתניהו. הם לא מחבבים זה את זה – אז מה? יחסים בין מעצמות גרעיניות הם לא דייט בחשכה. נראה כאילו הכתבים הפוליטיים של העיתון לא ביקרו כבר כמה עשורים בפקולטה למדעי החברה. חבר'ה, פוליטיקה זה לא "משחקי הכס". ליחסים אישיים בין מנהיגים משקל רב בביוגרפיות צבעוניות ובשיווק רבי-מכר על ישראל ליהודים אמריקאים, אבל מקומם בפוליטיקה בין-מדינית הוא שולי. אופי היחסים בין ארה"ב לישראל קשור למאפיינים מוסדיים – אינטרסים צבאיים וכלכליים וקשרים חברתיים ותרבותיים – ולא למידת החיבה בין מנהיגיה.
הכשל העמוק יותר שבבסיס התיאוריה הליברלית הוא המחשבה שאידיאולוגיה מכתיבה את היחסים בין שתי המדינות. "כשזה נוגע לאובמה ולישראל, מחלוקות לחוד וכסף לחוד" – כך לפי כותרת הכתבה שבה בישר הראל לקוראיו שהעיתון שבו הוא עובד מטעה אותם זה שנים. רק טשטוש פוליטי מתקדם יכול ליצור כותרת מוזרה כל-כך. בפוליטיקה, לכתוב ש"מחלוקות לחוד וכסף לחוד" זה כמו לכתוב "חורף לחוד ושלג לחוד". כסף זה פוליטיקה; פוליטיקה היא התהליך שבו מחלקים משאבים ונאבקים עליהם.
אבל מי שקורא על ארה"ב ב"הארץ" מקבל בעיקר מידע מהימן ועשיר על כך שבעיני אמריקאים, "האור המוסרי בעינינו כבה" (אבוקה מוסרית שכמובן בערה באור יקרות במשך עשרים שנות הממשל הצבאי על ערבים, מבצע "get behind the darkies" בעיירות הפיתוח, וכמובן הנכבה. אבל באמת, איזה גן-עדן שוויוני ושוחר שלום שישראל היתה, הלב נצבט מגעגועים). כל הלהג הזה על האור המוסרי מסתיר את המימד החומרי ואת מערך האינטרסים שעומדים בבסיסם של יחסים בין שחקנים פוליטיים. ארה"ב מושקעת בישראל כי יש לה אינטרס, לא כי מנהיגיה צפו ב"אקסודוס". מה האינטרס הזה? תהיו עיתונאים ותגלו.
אבל עיתונאי "הארץ" לא ממש מעוניינים להיות עיתונאים בנוגע לסיקור היחסים עם המעצמה המועדפת. הם מעדיפים להיות הוגים, רואים למרחוק, נביאי זעם. והם גם מאוד נרתעים מ"הסברים קונספירטיביים" (הדרך של ליברלים לא להתמודד עם טענות משמאל). ההסבר על הלובי היהודי נראה להם אנטישמי. ההסבר על הסבסוד העוקף של תעשיית הנשק נראה להם מרקסיסטי. אבל במקום להציע הסבר חלופי, הם חיים להם בלה-לה-לנד שמשרת, ראו זה פלא, את השקפת עולמם הפוליטית: הכיבוש צריך להיפסק כדי לשמור על יחסינו עם "העולם".
גם אני מאוד רוצה שהכיבוש ייפסק. אבל הלעטה עצמית בתמונת מציאות שגויה לא תסיים את הכיבוש (רמז: הדילר לא נוהג לפתור את בעיות הסמים של לקוחותיו). "הארץ", מונופול שלא בטובתו בשוק העיתונות הלא-כלכלית, מספק לאליטה הישראלית מסגור שגוי והרסני להבנת היחסים עם ארה"ב בפרט, ולהבנה של פוליטיקה בכלל. בפרפרזה על דבריה של סוזן סונטאג, יכול להיות שנתבונן בפרספקטיבה על השנים האחרונות ונגלה שקוראי "ישראל היום" קיבלו מידע מהימן יותר על היחסים עם ארה"ב מאשר קוראי "הארץ".
טל אלסטר הוא מתכנן עירוני