אדוני ראש הממשלה,
כפי שהתבטאת פעמים רבות בשיחות עם יועציך, זירת המאבק על תמיכת הציבור בך וכן על עתידך הפוליטי אינה יותר במרכז המפלגה ואף לא בכנסת. הזירה המרכזית כיום היא מערכת התקשורת הארצית.
הערוץ הראשון וקול-ישראל, שהם הגזרה החשובה של התקשורת האלקטרונית כיום, הפכו בשנים האחרונות לבמות להתקפות קשות על תפקודך ותפקוד ממשלתך. הכתבים של רשות-השידור מקדישים את רב זמנם ומרצם, ואת המשאבים של הציבור, לחיפוש והבלטה של ליקוייך כמנהיג וחשיפת מחדליך בכל התחומים. הציבור מוצף ללא הרף בכתבות העוסקות בכשלונותיך במינויים בכירים, באי התאמת האנשים לתפקידיהם, במחדלי הממשלה בתחומי הביטחון, המשא-ומתן עם הפלסטינים, המדיניות הכלכלית, מדיניות הבריאות ועוד. כמו כן, עוסקים כתבים אלה באופן אובססיבי בחיפוש פגמים ומעשי שחיתות בקרב הפוליטיקאים והפקידים הפועלים בממשלתך. כל אלה מביאים באופן מצטבר לפגיעה קשה ומתמשכת בגאוות הציבור הישראלי במדינה ובראשיה. במקום להרים את המורל הציבורי ולעודד את הציבור לקראת שנת היובל להקמת המדינה, התחרו העיתונאים האלה זה בזה מי יקלקל יותר את המסיבה, מי יפגע יותר בהישגיך ובהישגי ממשלתך בהגנה על האינטרסים הישראלים ובטיפוח כל תחומי החיים בישראל.
לאור כל זאת ברור שלא יכולה להיות לך מטרה פוליטית חשובה ודחופה יותר מאשר חיסול השידור הציבורי המתנכל לך, על שתי זרועותיו העיקריות – הערוץ הראשון וקול-ישראל.
▪ ▪ ▪
מלכתחילה עמדו לרשותך ארבע גישות עיקריות לערעור או עיקור השידור הציבורי כדלקמן:
א. הפרטה גורפת של הטלוויזיה וקול-ישראל ומכירתם למשקיעים פרטיים נאמנים (כלומר שיש להם מחויבות לערכים ציוניים). גישה זו כרוכה בביטול האגרה ובהחלפת המימון הציבורי של הערוץ הראשון וקול-ישראל במימון פרטי ובמימון מפרסומת.
ב. אם אין אפשרות לשנות את בסיס המימון של הערוץ הראשון וקול-ישראל, יש לשנותם לערוצי בידור וספורט תוך הפיכת תוכניות החדשות והיומנים לשוליות. על מטרה זו ניתן יהיה להגן בטענה שיש להגדיל את הרייטינג של הערוץ הראשון וכי שידורי חדשות ואקטואליה לא מושכים צופים (כזכור גם מלך צרפת העדיף לסמם את ההמונים הלא משכילים בשעשועים. זו שיטה בדוקה עם היסטוריה מכובדת).
ג. אם מנהלי השידור הציבורי ייכשלו במאמץ להופכו לערוץ בידורי, יש לעבור לגישה השלישית שעיקרה "להשמים את המסך". אלטרנטיבה יעילה להסטת תשומת הלב של הציבור מפוליטיקה וענייני אקטואליה לבידור בטלוויזיה הציבורית ובקול-ישראל היא להכשיל את השידור הציבורי בתחרות על צפיית הציבור בערוצים המסחריים. לימור לבנת כבר מכינה תשתית לגישה זו בפתיחת ערוצי חדשות במימון פרטי בטלוויזיה הרב-ערוצית, מתוך ידיעה ברורה שתוכניות חדשות כאלה נוטות למסמס חדשות רעות השנואות, בדרך-כלל, על הציבור ומבריחות מפרסמים (בלשון מקצועית קוראים לזה אינפורטיינמנט, כלומר צירוף של אינפורמציה ובידור).
ד. הגישה הרביעית היא הקצרה אך גם היקרה ביותר מבחינה פוליטית. עיקרה - מינוי מנכ"ל שיהפוך את השידור הציבורי לסניף של דובר לשכת ראש הממשלה.
הגישה הזאת מבטיחה שידור ממלכתי עקבי שיספק לציבור תמונה מהימנה של המציאות, מבלי לפגוע במעמד ראש הממשלה ובכושר תפקודו. במסגרת כזו העיתונאים נאלצים בדרך-כלל לרסן את עצמם ולנקוט צנזורה עצמית, המצמצמת את הצורך בפיקוח שוטף מלמעלה.
מכל ארבע הגישות הנ"ל רק הראשונה, שעיקרה הפרטה גורפת של הרשות הראשונה, נגוזה לדאבון הלב בעקבות ההפתעה הלא נעימה שהכינה לנו ועדת צוקרמן. אף שזו היתה הגישה הנוחה ביותר לראש הממשלה, ועדת צוקרמן, שמונתה על-ידך, אכזבה כאשר במקום להמליץ על הפרטה גורפת המליצה על הפרטה חלקית וצרה בתחום ההפקות בלבד. ועדת צוקרמן תמכה גם בשמירת המימון של השידור הציבורי על-ידי תשלומי האגרה, והוסיפה חטא על פשע בהמלצתה הנחרצת לבטל את תפקיד המנכ"ל של הרשות, לבזר את האחריות לשידורים, ולעגן בחוק את עצמאות השידור הציבורי מול הממשלה. קבלת המלצות ועדת צוקרמן היתה נוטלת מראש הממשלה את הכלים להשפיע על כיוון השידורים באמצעות מינויים פוליטיים לתפקיד המנכ"ל ושל חברי המליאה והוועד המנהל.
אני שמח שאדוני קיבל בזמנו את המלצתי לגנוז את המלצות ועדת צוקרמן, לפרסם הודעה מטעם ראש הממשלה שהוא תומך בהמלצות ולמנות, בניגוד להמלצת הוועדה, מנכ"ל נאמן שיוכל לעודד את הריסון והצנזורה העצמית של הכתבים בטלוויזיה ובקול-ישראל.
▪ ▪ ▪
למעשה ניתן עתה לשלב באמצעות המנכ"ל את הגישה השנייה (חיזוק מרכיב הבידור והספורט), הגישה השלישית (השממת המסך בנושאי חדשות ופוליטיקה) והגישה הרביעית (שינוי בתוכניות השידור תוך סילוק עיתונאים ועורכים שאינם מבינים את תפקידם, כמו משה נגבי, שלי יחימוביץ' ורפיק חלבי). פורת מבין שצמצום קיצוני בכמות המידע הפוליטי המופץ וירידה בצריכת החדשות מצד הציבור יגדילו את חופש הפעולה של ראש הממשלה. די להזכיר את היעילות של סרטי המתח בריתוק הציבור בזמן מלחמת המפרץ ואת השחרור מתוכניות חדשות ואקטואליה שהרגשת בתקופת שידורי המונדיאל. במצב הנוכחי, ניכרת התקדמות גדולה בכיוון המומלץ בקול-ישראל בשל גישתו של אמנון נדב, המגלה הבנה עמוקה לתפקידו כמנהל הרדיו.
גם הכשרת מעמדו של ערוץ 7 אמורה לעזור לך להקהות את נטייתו של קול-ישראל לשמש במה לביקורת פוליטית מזיקה, שכן פילוח שידורי הרדיו לקבוצות פוליטיות-אתניות יקעקע בסופו של דבר את קול-ישראל כמקום מפגש משותף למאזינים מכל המגזרים. במקום קול-ישראל יבואו בעתיד הקרוב קול-החרדים, קול-המתנחלים, קול-הרוסים וכו', וקול-ישראל יזוהה יותר ויותר רק עם קולו של ראש הממשלה, כפי שהבחירה הישירה של ראש הממשלה על-ידי העם מחייבת.
לעומת ההתקדמות הקיימת והצפויה בתחום שידורי הרדיו, יש תקלות בלתי צפויות במימוש התוכנית בתחום הטלוויזיה. אורי פורת הוא, כמובן, איש נאמן ואמין בתפקיד מנכ"ל הרשות. הוא מפעיל את שלוש הגישות של פיקוח וניהול תקיף, חיזוק מרכיב הבידור והשממת שידורי החדשות והאקטואליה. הרעיון להחזיר את חיים יבין ולסלק את גאולה אבן תואם גישה זו ושווה כל דולר מהעסקה. הרי תרומתה של אבן להעלאת הרייטינג של "מבט", בערוץ שחשף את פרשת בר-און, סותרת את מטרתך. אך למרבית הצער מתברר שאורי פורת נוקט את המהלכים הנכונים בצורה דרמטית, מתגרה ושקופה מדי.
העובדה שהוא חושף את האסטרטגיה של ראש הממשלה ביחס לשידור הציבורי מביאה נזק רב. גם אישיותו חמורת הסבר וגישתו הבוטה של פורת לעובדים ולעיתונות גורמות נזק פוליטי רב לראש הממשלה.
עכשיו ברור שבמקרים כאלה, במקום למנות תליין עם פנים של תליין עדיף היה למנות תליין עם פנים של ספרן. אפשר ללמוד מאמנון נדב איך לעשות את הדברים הנכונים בסגנון רך וקביל יותר. מובן שאינני ממליץ עכשיו להחליף את אורי פורת; המחיר של החלפתו בעיתוי זה יהיה, כנראה, גבוה מדי. אך ניתן אולי לתדרך אותו ולהנחות אותו בצורה צמודה יותר. לא ייתכן שהחזית החשובה ביותר להישרדותך הפוליטית, ולסיכויי נצחונך בבחירות הבאות, תיפול קורבן לאנשים לא מתוחכמים דיים שכוונתם אמנם טובה אך ידם גסה.
בברכה,
ירון אזרחי (על-פי ניקולו מקיאבלי)
ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה
גיליון 16, ספטמבר 1998