לפני כמה שנים, כשראש מערך ההסברה בהתאחדות לכדורגל שלומי ברזל עדיין ערך וכתב ב"הארץ", היה לי איתו ויכוח על גבולות חופש הביטוי – או הביזוי – במגרשי הכדורגל. ברזל טען שאין להתערב בחופש של האוהדים לטנף ככל העולה על רוחם. אני סברתי שמותר לנקוט צעדים שמטרתם לשפר את חוויית הצפייה במגרשים. למשל, עבור אוהדים שמבקשים למנוע מבני משפחותיהם להיחשף לבריונות המילולית המבחילה שמשתוללת בטריבונות.

והנה כעת מבקשת מינהלת הליגה להטיל, באמצעות המכרז למכירת משחקי ליגת-העל, הגבלות על החופש הזה. לא על אוהדים, אלא על עיתונאים. הסעיף – "סעיף הפח" בשמו העממי – נתפר למידותיו הגדולות של רון קופמן.

מלה על קופמן. בעיני מדובר בסוג של דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד. ברצותו, הוא פובליציסט הספורט הטוב ביותר כאן. ידען, דעתן, חריף, שנון, שמשלב אג'נדה ערכית עם טיימינג קומי קורע. ברצותו, הוא מתנפל, מעליב, מגדף ומשפיל בעוצמות שגורמות אפילו למירי רגב להצהיב מקנאה. ה"איזה זבל!" שבו כיבדה שרת התרבות את היועץ המשפטי לממשלה הוא רק החימום אצל קופמן כשהוא מתלבש על מישהו או משהו.

אלון עידן כתב ביום שישי ב"הארץ" נגד הסעיף. תפקידה של המינהלת, לטעמו, "אינו לצנזר, ולא להיות שומרי כשרות של השפה. זכותו של כל אדם – יהיה עיתונאי, פרשן, אוהד, קופאי בסופר – להשתמש באילו מלים שהוא רוצה, כל עוד לא מדובר בהוצאת דיבה או לשון הרע".

עידן, כמו ברזל לפניו, תומך בחופש הביטוי/ביזוי כל עוד אין מדובר ב"הוצאת דיבה או לשון הרע", שזה אותו הדבר בדיוק. ואני מניח שהוא גם נגד ביטויי גזענות, שאסורים בחוק. הרעיון הנאצל והחוקתי הוא שכל מה שלא נאסר – מותר. ועתה מבקשת המינהלת להטיל, ועוד על עיתונאים, מגבלות שהן מעבר לאיסורי החוק. מבקשת לאכוף תרבות אחרת בשיח התקשורתי.

אני מוצא את המטרה הזו לגיטימית ואף מבורכת. כאשר אתה (המינהלת) מעביר נכס (שידורי הכדורגל) לטיפולו של אחר (ערוץ משדר), מותר לדרוש ממנו שלא לטנף ולזהם את הנכס. לשמור על ערכו, מעמדו ודימויו. צריך לדייק: אין מדובר באיסור על ביקורת, נוקבת וחריפה ככל שתהיה, אלא בטינוף וזיהום.

ויאמרו האומרים, הכדורגל אינו שייך למינהלת, אלא לאוהדים, ומדובר בגוף דו-מהותי שממומן בכספי ציבור. התשובה היא שיש גם ציבור שקץ ובוחל בסגנון האלים שהשתלט על רוב תוכניות המלל ברדיו ובטלוויזיה. ואולי זו השאלה ולא התשובה.

אלון עידן בערוץ הספורט (צילום מסך)

ברזל בגלגולו הקודם ועידן מסכימים שמותר להיאבק, אבל רק בביטויים שאסורים בחוק. המשפט, כבודו במקומו, אינו מסוגל באמת לטפל במבול הזה, שהולך ומתעבה בנאצות וגידופים על כל מה שזז. והמבול הזה, בינינו, לא נועד להגשים חופש ביטוי, אלא לרדוף רייטינג בכל מחיר. מי שמכשיר אותו בשם חופש הביטוי נושא את שמו לשווא. חופש ביטוי נועד להגן על הזכות להביע רעיונות נוקבים ואפילו חתרניים, על היצירה והמחקר, על חופש המחאה וההפגנה, על ליבת הדמוקרטיה. נכון, הוא מאפשר גם להעליב ולקלל, אבל אלה "ערכים" שאינם ראויים להגנה המרבית ומותר להיאבק בהם למען יצירת סביבה נקייה יותר. ולכאן בדיוק נכנס "סעיף הפח" במכרז.

נניח שהסעיף הזה יובא למבחן משפטי. המינהלת תביא כראיה כמה דגימות רדיופוניות בבחינת "הדבר מדבר בעד עצמו", והשופט יחליט אם התנאי לגיטימי ומשרת את האיזון שבין התכלית שמבקשים להשיג לבין המגבלה על חופש הביטוי. ויצוצו קשיים נוספים. המגבלה תחול רק על הזוכה במכרז – אז מה הטעם בה כשכל האחרים משוחררים ממנה? וגם, הכדורגל כאן כל-כך גרוע, שלעתים תהיה זו בגידה בשליחות העיתונאית להתייחס אליו בביטויים מרוסנים מדי. וכמובן, מהו המנגנון שיקבע אם חרג הקופמן התורן מתנאי ההגבלה במכרז?

לדברים האלה יש פתרונות, שגם הם ייצרו מן הסתם מחלוקות וקשיים. ועם זאת, בשורה התחתונה אני סבור שיש בסיס מוסרי, וגם משפטי, לשאיפה להוריד במקצת את מפלס הנאצות בתקשורת ואת הדיון הספורטיבי לווליום נסבל יותר.

בזמנו זכה הכדורסלן שמעון אמסלם לפיצוי בסך 150 אלף שקל בתביעת דיבה שהגיש נגד עיתון "העיר" בגין כותרת מבודחת, "אמסלם לא לבד", שרימזה לכינוי שאוהדי מכבי שרו לו בלחן של "מעל פסגת הר הצופים". פרקליט העיתון טען במהלך הדיון שאמסלם לא תבע את האוהדים ששרים את השיר הזה ללא הפסקה, והעיתון רק הידהד את השיר. השופטת שרה דותן השיבה לו שעיתון איננו טריבונה, והכללים ביחס אליו שונים. היום, כך נדמה, ההבדלים הולכים ומיטשטשים, וזה בסדר גמור שההתאחדות מבקשת להשיבם על כנם.

וזה גם בסדר גמור אם התוצאה תהיה שנקבל את קופמן הידען, הדעתן, החריף והשנון, וניפטר מקופמן המקלל, המעליב והמשפיל.