אחרי שבאוגוסט האחרון מתח בית-המשפט ביקורת חריפה על ה"פזיזות" שבה החליטה הנהלת חברה ציבורית בשליטת נוחי דנקנר לרכוש את העיתון המפסיד "מעריב", מגיעה לבית-המשפט תביעה נוספת, הטוענת להתנהלות מופקרת סביב הזרמת כספים לעיתון בתקופה מוקדמת יותר. בעל מניות מיעוט בבנק הפועלים הגיש השבוע בקשה לאישור תביעה נגזרת נגד הבנק, נושאי משרה וחברי הדירקטוריון שלו בהווה ובעבר, בגין החלטות להעמיד הלוואות לעיתון "מעריב" בשלהי תקופת הבעלות של עופר נמרודי. דבר התביעה פורסם לראשונה באתר News1 על-ידי יצחק דנון. טרם הוגשו כתב הגנה והתנגדות לאישור התביעה כנגזרת.

התביעה הנוכחית טוענת כי בנק הפועלים הזרים עשרות מיליוני שקלים לעיתון המפסיד על אף שלא עמד בתנאים הנדרשים על-ידי הבנק עצמו. התביעה הנגזרת הקודמת, שבית-המשפט אישר את הגשתה, טענה כי דסק"ש שבשליטת נוחי דנקנר רכשה את "מעריב" המתמוטט מסיבות שלא היו עסקיות. שתי התביעות, כמו גם גילויים עיתונאיים בנוגע להתנהלות סביב "מעריב" באותן שנים, מציירות תמונה של עיתון המונשם בכסף ציבורי משיקולים זרים ופסולים.

התובע, יונתן הרפז, טוען באמצעות עו"ד שחר ולר כי החלטת הבנק להעמיד בשנים 2008–2009 הלוואות לחברת מעריב הוצאת מודיעין בע"מ ולחברת הכשרת-היישוב בע"מ היו בחזקת "התרשלות", שכן "לא שיקפו שיקול דעת עסקי סביר". בתביעה שהגיש למחלקה לעניינים כלכליים בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב טוען הרפז כי ההחלטות "גרמו לכך שהבנק העמיד למעריב הלוואה בהיקף של עשרות מיליוני שקלים כאשר היה ברור מראש שסיכויי ההחזר קלושים". אי-הפירעון של ההלוואות הסב לבנק הפסדים של לפחות 64 מיליון שקל נכון לשנת 2011, טוען הרפז, במהלך שהוא מגדיר "כרוניקה ידועה מראש".

לפי כתב התביעה, אפשר שיחסים אישיים בין ציון קינן, אז הממונה על חטיבת הבנקאות העסקית בבנק הפועלים וכיום מנכ"ל הבנק, לבין בעל השליטה ב"מעריב" דאז, עופר נמרודי (באמצעות חברת הכשרת-היישוב), הם שהביאו להחלטות הרשלניות. "הבנק ידע שבין הנתבע 2 [קינן] לבין מר עופר נמרודי שוררים יחסי ידידות. יחסים כאלה מחייבים בדיקה במשנה זהירות של החלטות שקיבל הנתבע 2 ואשר נגעו בעסקיו של מר נמרודי", נכתב בכתב התביעה. "ההחלטות האמורות נבחנו גם על-ידי בנק ישראל, וזה קבע שהן לא שיקפו טיפול ראוי באשראי בסיכון גבוה וחלקן התקבל בחריגה מסמכות".

הרפז נסמך בתביעתו על שורה של מסמכים פנימיים של הבנק, כמו גם על טיוטת דו"ח של בנק ישראל שבחן בשנת 2009 את מתן האשראי לעיתון. אותה בדיקה של בנק ישראל, שנחשפה בכתבה מאת גידי וייץ ויורם גביזון ב"הארץ" והיא שהולידה את התביעה, מצאה כי ההחלטות להעמיד אשראי לחברות מעריב והכשרת-היישוב היו "נגועות בליקויים קשים". אף על פי כן, מאז ועד היום לא ננקטו צעדים משפטיים נגד מקבלי ההחלטות הלקויות בבנק. את זאת מבקש התובע לתקן.

ולדימיר גוסינסקי (צילום מסך)

פרשת ההלוואות לבנק שאליה מתייחס הרפז בתביעתו החלה בשנת 2008. ולדימיר גוסינסקי, ששמונה שנים קודם לכן רכש 27% ממניות העיתון, ביקש להיפטר ממניותיו ופתח בהליך משפטי נגד עופר נמרודי. כבר במסגרת אותו הליך תהה גוסינסקי מדוע האריך הבנק את האשראי לעיתון, ואף השיב על כך במלים "עיתון זה כלי מאוד משפיע", כפי שנחשף כאן באתר "העין השביעית".

כדי לממן את הסדר הפשרה עם גוסינסקי, כך טוען הרפז, העמיד הבנק לנמרודי הלוואה בסך עשרה מיליון דולר. "הלווה הוגדר באורח מלאכותי כמר גוסינסקי למרות שהיה ברור כי מדובר בהלוואה להכשרת-היישוב לצורך תשלום למר גוסינסקי", נטען בכתב התביעה, ובהמשך מוסיף התובע וטוען כי "ועדת האשראי אישרה ללא כל טעם טוב הסדר מלאכותי עם הכשרה על מנת לשרת את עניינה של משפחת נמרודי".

כדי להשיג מסמכים פנימיים של בנק הפועלים הקשורים לתביעתו פנה הרפז כבר לפני שנתיים לבית-המשפט המחוזי בבקשה לגילוי מסמכים. בית-המשפט המחוזי קיבל את בקשתו במלואה, וערעור שהגיש הבנק לבית-המשפט העליון נדחה ברובו. בעקבות זאת קיבל לידיו הרפז, בין היתר, פרוטוקולים של הישיבות שבהן הוחלט על אישור ההסדר עם גוסינסקי והזרמת עשרות מיליוני שקלים ל"מעריב" ההפסדי של נמרודי.

לפי פרוטוקול ועדת האשראי שאישרה את הסדר הפשרה עם גוסינסקי, דני דנקנר, לימים יו"ר הבנק שהודח והורשע בפלילים, הצדיק את אישור ההסדר כך: "אין ספק שתביעה של גוסינסקי נגד הבנק רק תזיק לבנק, ויש גם סיכוי שמהלך כזה יארך שנים. בנוסף מצב העיתון במקרה כזה ילך וייעשה יותר גרוע, דבר שלדעתו יפגע בבנק מהותית. כמו כן, ניתן לומר על מר גוסינסקי שהוא לקוח רע או טוב, אבל עד היום הוא התנהג עם הבנק בסדר".

"כל בר-דעת מבין שמדובר בהנמקות משוללות היגיון", טוען הרפז בתביעתו. "[...] לא ברור מדוע ייפגע העיתון אם הבנק ישתמש בזכותו כלפי מר גוסינסקי ויעמיד את מניותיו למכירה". מעבר לזאת, כותב הרפז, "כיצד ניתן לטעון כלפי לווה שאינו פורע הלוואה על סך של 20 מיליון דולר שהוא 'התנהג עם הבנק בסדר'?".

דני דנקנר, לשעבר יו"ר בנק הפועלים (צילום: פלאש90)

במקביל לאישור הפשרה מול גוסינסקי ביקש העיתון מהבנק הסדר חוב והעמדת אשראי בסך 50 מיליון שקל, זאת חרף העובדה שכבר היה חייב לבנק 70 מיליון שקל, והמשיך להפסיד עשרות מיליוני שקלים מדי רבעון.

"בעת הגשת הבקשה היה מצבו של העיתון בכי רע ולא היה קושי לקבוע שסיכויי החזר ההלוואה הם קלושים", נכתב בתביעה. "אף לא היה בכוחו של מעריב ליתן בטוחה ראויה להשבת ההלוואה. אף על פי כן, ועדת האשראי של הדירקטוריון קיבלה את הבקשה להעמיד אשראי נוסף בשיעור של 50 מיליון שקל. זו היתה החלטה בלתי סבירה על פניה. מכל מקום, החלטת ועדת האשראי התנתה את העמדת ההלוואה בפועל בכמה תנאים. והנה, למרות שתנאים אלה לא התקיימו, אישר 'צוות אשראי הנהלה' (בראשותו של המשיב 2 [קינן]) להעביר למעריב סך של 20 מיליון שקל(!)".

לפי כתב התביעה, מפרוטוקול ישיבת ועדת האשראי של הדירקטוריון שבה הוחלט על אישור בקשת "מעריב" להגדלת האשראי שלו ב-50 מיליון שקל עולה כי לחברי הוועדה היה ברור שהעיתון לא יצליח להחזיר את הכסף, אלא אם כן יימכר. הדירקטור עידו דיסנצ'יק (בעברו עורך "מעריב") העריך כי הסיכוי של העיתון לשרוד קלוש. דירקטורים אחרים ציינו שהמטרה העיקרית של העמדת האשראי היא לאפשר מכירה של העיתון, ולא שיקומו. היחיד שהתנגד היה הדירקטור משה קורן, שטען כי מוטב שבעלי המניות בעיתון יזרימו לו כספים ממקורותיהם וינסו למכור אותו בלי להטיל חבויות נוספות על הבנק.

בית "מעריב", 26.5.05 (צילום: דוד שי, רישיון CC BY-SA 3.0)

כשנשאל קינן כיצד היענות לבקשת העיתון תשפר את מצבו של הבנק השיב: "השיפור הוא בראש וראשונה לעומת האלטרנטיבה", זאת בלי להסביר מהי האלטרנטיבה. בסופה של ישיבה נוסחו כמה תנאים שבלעדיהם לא יוזרם הכסף לעיתון. "עד שלא יומצאו הנתונים הנ"ל, לא תועמד מסגרת האשראי הנוספת בסך של 50 מיליון ש"ח למעריב", סוכם בישיבת המשך שדנה בבקשת העיתון.

למרות זאת, כמה שבועות אחר-כך, ובלי שהתנאים שנקבעו מולאו, הוחלט ב"צוות האשראי" של הבנק להעביר 20 מיליון שקל מתוך הסכום אל "מעריב". אחד התנאים להעברת הכספים היה אמור להיות תוכנית עסקית לשנים 2009–2010 שתהיה "לשביעות רצונו של הבנק". במועד אישור הזרמת 20 מיליון השקלים לא היתה לבנק כל תוכנית עסקית לשנים 2009–2010.

כמה חודשים אחר-כך, באפריל 2009, אושרה העברת 5 מיליון שקלים נוספים. גם החלטה זו, טוען הרפז, היתה רשלנית, בין היתר בשל העובדה שבשנת 2008 הפסיד העיתון כ-132 מיליון שקל, ההפסד הגדול בתולדותיו.

התובע הרפז נסמך בין היתר על החלטה שניתנה בתביעה הנגזרת שהוגשה נגד דסק"ש (בשליטת נוחי דנקנר), שהחזיקה ב"מעריב" זמן קצר אחרי תקופת נמרודי. גם החלטה זו ניתנה בקשר להזרמת כספים ל"מעריב", בתקופת שליטתו של נוחי דנקנר על העיתון. לפי ההחלטה, במועד שבו נמכר "מעריב" לדנקנר נאלץ הבנק למחוק את חובות העיתון, שעמדו על 106 מיליון שקל, ולהסתפק בתשלום בסך 42 מיליון שקל בלבד. מכאן מגיע הרפז למסקנה כי הבנק הפסיד 64 מיליון שקל בשל התנהלות בכיריו בפרשה זו. את הסכום הזה תובע כעת הרפז מהדירקטורים של הפועלים, כפיצוי שיינתן לבנק בגין החלטותיהם הרשלניות.

17542-11-15