התגובות לדו"ח ועדת פלד, או בשמה המלא והמדויק, "הוועדה להרחבה ולארגון מחדש של מערך השידורים לציבור", מעוררות תהיות קשות על תרבות השיג-ושיח הציבורי בישראל, לא רק בשל הסגנון הרווח כיום ("פופוליטיקה"), אלא בעיקר בשל רדידות התוכן, ולא רק בשל טיעונים מתלהמים של לאומנים קנאים, אלא בעיקר בשל מנהגם של שוחרי פתיחות ודמוקרטיה באקדמיה ובתקשורת להקדים דעה לידיעה.
כמי שהיה אחראי על כתיבת כל טיוטות הדו"ח ועל עריכת נוסחו הסופי אני מבקש לקבוע, כאן ועכשיו, כי איש מבין המגיבים, בעל-פה ובכתב, על דו"ח ועדת פלד לא עיין בו, ואולי אף לא החזיקו בין ידיו. אני יודע שזו אמירה קשה, בעיקר כלפי כמה מידידי האישיים ועמיתי למקצוע. אבל צר לי להביכם בעובדות, אף שדעתם על הדו"ח נחרצה עוד בטרם פורסם.
בגיליון האחרון של "העין השביעית" (יוני 1997) נדרשו גם ארנון צוקרמן וירון אזרחי להמלצות ועדת פלד. ידידי ארנון צוקרמן טוען ברשימתו כי "שידור אינו סתם סחורה", ואי-אפשר שלא להסכים איתו; אלא שבקריאה רצופה של דו"ח הוועדה – המבחין בין עקרונות של מדיניות ובין "תקופת הסדרה" של חמש שנים, הנחוצה למעבר נכון מן המצב הנוכחי למצב הרצוי (לדעת הוועדה) – היה ארנון צוקרמן מסכים עימי שאין בדו"ח שום סתירה פנימית וכי לרוב הבחנותיו ניתן מענה ברור בהמלצות.
פרופ' ירון אזרחי מבקש לומר אמירה פוליטית כלשהי, הנתלית משום-מה בדו"ח ועדת פלד ("חיסול רשות הרבים"), ועל כן הוא פוסק ש"בטווח הארוך ייתכן שלמפת התקשורת מבית-מדרשם של נתניהו, לבנת ופלד תהיה השפעה לא פחות מכרעת על דמותה של ישראל ממפת ההסדר הסופי עם הפלסטינים". איך אפשר להתווכח עם טענה מלומדת ומנומקת כל-כך? אכן דלנו מאוד, כמאמר המשורר.
פרופ' אזרחי אינו מכיר אותי, אבל עמיתי למקצוע מכירים אותי יותר מ-35 שנה. הם יודעים שלא באתי "מבית-מדרשם של נתניהו ולימור לבנת", לא מבחינה פוליטית ולא מכל בחינה אחרת. איש לא הנחה אותי, או את חברי לוועדה, לכאן או לשם, לפני או אחרי. ועדת פלד הכינה היטב את שיעורי הבית שלה. לא כך עשו כמה מן המגיבים על הדו"ח.
דו"ח ועדת פלד הוא ניסיון ראשון שנעשה מאז ומעולם בישראל להציג ראייה כוללת של מפת התקשורת העתידית. 12 ועדות ציבוריות קדמו לוועדה זו, מאז 1965, וכולן עסקו בסוגיות, או במקטעים מסוימים של התקשורת האלקטרונית, בלי שום זיקה לצורך המובהק, המוכר בכל מדינה מתוקנת, להציג תפיסה כוללת של מדיניות תקשורת, העומדת לוויכוח ציבורי.
הרי זה אתגר אדיר לאקדמיה שלנו. מדוע לא הופיע עד כה חיבור שכזה על מדף הספרים הישראלי? אני עוקב מקרוב אחר פרסומי האקדמיה בתחום התקשורת, ומשום-מה הם מזכירים לי את הנושאים והז'אנרים האזוטריים של הפקות הקולנוע הישראלי. כמעט שום דבר אינו מעודן בשאלות שבמהות, בחיים עצמם, בעבר הייחודי העשיר של חיינו בארץ הזאת, בהווה הסבוך כל-כך ובעתיד, המציב לנו סימני שאלה כה רבים.
אימתי הציעה לנו האקדמיה, לפחות זו העוסקת בתקשורת, "ניתוח של הקשרים הדינמיים הסבוכים בין תקשורת, תרבות, חברה ודמוקרטיה", כדבריו של פרופ' אזרחי? כדאי להשוות בין הביבליוגרפיה העולמית בתחום התקשורת ובין ארון הספרים הישראלי, ולא מבחינה כמותית דווקא (כשם שכדאי היה להשוות, פעם, בין הנושאים שהם לחם חוקה של הספרות והמחזאות המקורית בישראל ובין הנושאים שבהם עוסק הקולנוע הישראלי, או מה שקרוי אצלנו "דרמה" טלוויזיונית).
תרבות הוויכוח הישראלית מתאפיינת בהתבכיינות ובאגרסיביות ("יורים ובוכים"), גם כשהיא מתכסה באצטלה של למדנות, משופעת במטאפורות, כמו "משרד התקשורת גנב להם את העם". מאז שניטלה הנבואה מישראל בטל גם הצורך לבסס אמירה, זו או אחרת, על מסכת של עובדות או על שורת ההיגיון. לעתים די באפוריזם שנון ונחרץ כדי להציג עמדה, ואם אפשר, כדאי תמיד להתקשט בדימויים שהתנתקו זה מכבר משורש צמיחתם, כמו לוויין דומם שסיים את חייו בחלל (זו תרומתי לשיח המטאפורי).
כך, למשל, נדרש ארנון צוקרמן, כדרך אגב, ל"כפר הגלובלי" של מרשל מקלוהאן. יותר מ-35 שנים חלפו מאז טבע מקלוהאן את המושג, ועדיין רודפת המטאפורה אחר המציאות המשתנה. מקלוהאן לא חווה, ואף לא חזה בשעתו, את תקשורת הלוויינים, את נפלאות האינטרנט ואת השידור-לפי-דרישה, במתכונת של מו"לות אלקטרונית; דימוי של הגלובוס המתכווץ לממדים של כפר שבטי באפריקה נכון כיום רק מבחינה טכנולוגית ולא מבחינת התוכן ה"אוניברסלי" שאליו התכוון בשעתו "הנביא" מקלוהאן.
מה שקרה בשלושת העשורים האחרונים בתחום התקשורת הוא היפוכו של "הכפר הגלובלי". מקלוהאן ראה בתקשורת ההמונים האלקטרונית גורם מלכד, אך רגרסיבי, המכווץ את העולם לממדים של כפר אחד ומחזיר את האדם המודרני לחיקו של השבט הקדמון. אז, בראשית שנות השישים, סבר מקלוהאן כי מדיום הדפוס נסוג מפני השפעת התוכן האוניברסלי של הרדיו, החוצה יבשות וימים ("שלום לגוטנברג"), ואילו המדיום הטלוויזיוני ("הענק המהוסס") עתיד היה, לפי מקלוהאן, להיות המסר הגלובלי בפני עצמו.
מאז שחזה מקלוהאן את קצה של תרבות הדפוס, בגין עלייתה של תקשורת ההמונים האלקטרונית, הגיעה מו"לות הדפוס לשיאים שלא היו כמותם בתולדות האנושות. מדי שנה יוצאים לאור ברחבי העולם מיליון כותרים חדשים, ובישראל לבדה יוצאים לאור מאתיים כותרים חדשים בשנה (אחד ל-43 שעות).
ומה קרה ל"כפר הגלובלי"? כיום, אחרי מאה שנות רדיו ויותר מחמישים שנות טלוויזיה, כאשר אנו עומדים בפתחו של העידן הדיגיטלי (המתרחש עכשיו), אפשר כבר לקבוע, כי חזונו של מקלוהאן מתגשם במהופך. איש הכפר הנידח ביותר בערבות קמצ'טקה יכול כיום לתקשר עם מאגרי הידע העשירים בעולם, בכתב, בצליל ובתמונה, אם רק ניתן בידיו מחשב המחובר ללוויין תקשורת.
אבל בישראל עדיין מזינים את "מדורת השבט". זו מטאפורה הנזכרת אצלנו חדשות לבקרים, כל אימת שעולה לדיון סוגיית "השידור הציבורי". שוב באים ואומרים לנו, כי "השידור הציבורי" הוא מדורת השבט שסביבה אמורים להתכנס, שבת אחים גם יחד, נערים וזקנים, דתיים וחילונים, עולים שזה מקרוב באו עם ילידי הארץ (מרמת-אביב ג' ונתיבות), גברים מזוקנים ועוטי שחורים עם נשים ("קול באשה ערווה"). מה טוב ומה נעים. האם מישהו ראה אי-פעם "מדורה" כזו?
אם נוסיף להיות שבויים מרצון בקסמה של המטאפורה ונשוב לעידן השידור הציבורי המונופוליסטי, מה אז? הרי סביב אותה מדורה יושבים במעגלים. המעגל הראשון הוא זה שזוכה בתפוחי-האדמה הקלויים ובספלי הקפה הריחניים, אבל מה עם היושבים (או העומדים) במעגל השני, השלישי והרביעי? נכון. משם רואים את הבהובי המדורה ומצטנפים בגלל הקור. האם לא זה מה שאירע כאשר היה לנו שידור ציבורי מונופוליסטי?
אם להידרש לדימויים מהבהבים, מדוע לא נאמץ, למשל, את מדורות ל"ג בעומר במקום מדורה שבטית אחת (לא, אינני חוזר בתשובה)? מדוע לא נחשוב על מציאות רבת-ערוצים (מדורות רבות) שיעבירו מסרים משותפים בסגנונות שונים ובצורות שונות? הגיעה העת להתמודד באומץ לב אזרחי וביושר אינטלקטואלי עם השאלה, "מהו שידור ציבורי?", האם מדובר בשידור-לכל-על-הכל בנוסח התפיסה הקלאסית של מה שקרוי Broadcasting, למעט האינטרס המסחרי להרוויח כסף? האם אפשר בכלל להציע לציבור לוח שידורים, העונה על כל הצרכים ועל כל הציפיות של כל יחידי הציבור?
מסתבר שמעולם לא היתה "חיה" כזו, כשם שאין ספר, או עיתון, או תיאטרון או מוזיאון השווים לכל נפש. מה שהיה הוא שהמדינה החזיקה בידיה את המונופול על השידורים, משום שעד לפני כשלושה עשורים היו אמצעי ההולכה (מרחב התדרים) בגדר משאב שבמחסור (Scarce Resource) ולא בשל שום סיבה אחרת. לא היה אפשר להתיר לכל אחד לשדר, כשם שמותר לכל אחד, בחברה דמוקרטית, להוציא לאור עיתון או ספר, שאמצעי הייצור וההפצה שלהם זמינים לכל.
האנגלים, שהם בעלי זכויות היוצרים על השידור הציבורי הטוב בעולם, לטעמי ולטעמם של רבים, אינם חדלים, לפחות זה שלושים שנה, להתמודד עם הסוגיה הזו (ר' הביבליוגרפיה העשירה על ה-BBC). מכל החיבורים שנכתבו על ה-BBC מצטטים שם עד היום את דו"ח ועדת פיקוק משנת 1986, שהוא המסמך היחיד שבחן לעומק את הגדרתו של "השידור הציבורי".
ועדת פיקוק הציעה הגדרה הפוכה באופן קוטבי ל"מדורת השבט", שאותה מוסיף לטפח עד היום מורי וידידי פרופ' אליהוא כ"ץ. השידור הציבורי, לפי פיקוק, הוא מוצר אליטיסטי לעילא, כמו ספרות מעולה, תיאטרון רפרטוארי או מוזיאון עתיר רבדים, אך נועז בחדשנותו. במלים אחרות, שידור ציבורי הוא מוצר תרבות המחויב רק לאמות מידה של איכות ומצוינות, ומשום כך גם מובטח לו "כשל שוק" מסחרי. זה הרציונל היחיד לקיומו.
השידור הציבורי אינו מחויב, לפי פיקוק, לאמות מידה של "רייטינג", ועל כן אין הוא חייב להציע "מדורה לשבט" כולו, אלא רק למי שרוצה באמת לצפות בו; בדיוק כשם שאי-אפשר להכריח את כל האזרחים ללכת לתיאטרון רפרטוארי, או לקרוא ספרות יפה, או לבקר במוזיאון.
טעם קיומו של השידור הציבורי טמון בהיותו אופציה זמינה לכל מי שחפץ בה, ומכאן נגזרת המסקנה שהציבור חייב לממן אותה, גם אם לא כל "השבט" נצרך לזה. ומדוע זה כך? מאותו הטעם שהמדינה מממנת (או חייבת לממן) באמצעות כספו של משלם המסים מוצרי תרבות, כמו תיאטרון רפרטוארי, מוזיאונים וכו'.
ועדת פיקוק אף הרחיקה מעבר לכך, ושאלה מדוע חייב משלם המסים לממן מוצר תרבות הנצרך בעיקר על-ידי האליטות? על כך השיבה הוועדה שתי תשובות. האחת: מדובר בשידור ציבורי החייב להתקיים כאופציה זמינה לכל מי שרוצה בה כ"סמן תרבות"; והשנייה: מי שרוצה בה שישלם תמורתה, כמו שהוא רוכש כרטיס למוזיאון, או לתיאטרון, על אף המימון הציבורי.
בשנת 1986 חזתה ועדת פיקוק את מה שצפוי לקרות ב-BBC אחרי שנת אלפיים (כאשר תיבחן פעם נוספת שאלת המימון של שירות השידור הבריטי), ואת מה שמסרבים להבין אצלנו, כאשר רשות-השידור פועלת עדיין לפי חוק ארכאי משנת 1965, שנתפר לפי המודל של ה-BBC, אף שמאז שונה ה"צ'ארטר" של ה-BBC שלוש פעמים. לפי ועדת פיקוק, עתידו של השידור הציבורי טמון בהפיכתו למוצר נדרש, בשיטה של צפייה-לפי-דרישה.
ועדת פלד לא עסקה בשאלת השידור הציבורי בישראל, משום שנתבקשה במפורש שלא להתייחס לסוגיה, הנדונה עתה בוועדה שבראשה עומד ארנון צוקרמן. אבל הוועדה לא התחמקה מן השאלה העקרונית. בהצבעה פנימית תמכו כל חברי הוועדה, פה אחד, בקיומו של שידור ציבורי בישראל, כאופציה זמינה לצד השידור המסחרי לצורותיו השונות.
ועדת פלד הניחה הנחת יסוד, המקובלת כיום בכל חברה דמוקרטית בעולם: אם אין מניעה הנובעת ממחסור במשאב של הולכה (מרחב תדרים, כבלים ולוויינים), אין שום סיבה המצדיקה את התערבות המדינה בתחום המו"לות האלקטרונית, כפי שמקובל על הכל שהמדינה אינה רשאית להתערב בתחום מו"לות הדפוס.
אבל נראה שהנחה כה בסיסית אינה מקובלת על פרופ' אזרחי, הקובל ש"לציבור בארץ יש כבר ניסיון מר בתחום התקשורת הכתובה. התחרות החופשית חיסלה עיתונים כמו 'חדשות' ויצרה שני עיתונים המשתמשים באותה נוסחה".
האם הכותב הנכבד אמנם מצפה שהמדינה (המחוקק) תתערב כדי לקבוע את אופי התחרות בתקשורת הכתובה? ומי קבע את גורלו של "חדשות" אם לא הציבור? האם מישהו כבר חקר את סיבות היעלמותה של העיתונות המפלגתית החילונית בישראל? ומדוע רק העיתונות הדתית עולה כפורחת (לרבות "הצופה", ששרד אחרי "הבוקר", "חירות", "על המשמר" ו"דבר", וכיצד מתקיימים מאות עיתונים מקומיים בישראל, לרבות שתי רשתות ארציות של מקומונים? וכיצד קרה שעיתון כלכלי כמו "גלובס" התבסס היטב בנישה שלו? ומדוע יש מקום בישראל הקטנה לעיתונות מגזינית ייעודית, ה"מפולחת" לנושאים ולקהלי יעד ספציפיים? ואיך קרה שעולי ברית-המועצות לשעבר מקיימים בישראל ארבעה עיתונים יומיים, המתקיימים כעסק כלכלי לכל דבר?
פרופ' אזרחי מצר על התפרקותה של ישראל לתת-קהילות בתחום התקשורת הכתובה, אבל אין הוא יכול לעשות דבר נגד התופעה. לעומת זאת, אם יוצע לעולים דוברי רוסית ערוץ ישראלי רלבנטי, הדובר בשפתם, יש סכנה שהם יחדלו לצפות בשלושת ערוצי הטלוויזיה המועברים אליהם באמצעות הכבלים, היישר מרוסיה, אל בתיהם ברחבי ישראל (לפי נתוני חברות הכבלים בישראל כתשעים אחוז מעולי רוסיה נמנים עם מנויי הכבלים בארץ בגלל העברת ערוצי השידור מרוסיה).
על-פי הגיונו של פרופ' אזרחי, גם אין טעם להתיר פתיחת ערוץ רדיו, או ערוץ טלוויזיה מסורתי-דתי, אף על פי שערוץ 7 משדר בלי רישיון (בדיוק כמו קול השלום של אייבי נתן), וש"ס הפכה זה כבר לחברת תקשורת לוויינית. ובכן, מי מפרק את החברה הישראלית לתת-קהילות? האם לא רצוי יותר לאפשר לכל אלה קיום במסגרת החוק, כדי שניתן יהיה גם לקיים פיקוח אלמנטרי בתחום האתיקה, או לפחות לאפשר למי שנפגע משידוריהם לתבוע אותם לדין?
בישראל עדיין רווחת התפיסה האנכרוניסטית, שלפיה מי שעוסק בתכנים חייב להתנזר מן "הגועל נפש" עצמו, כלומר מכל מה שמריח טכנולוגיה שטנית המשתלטת על חיינו. מצד אחד, הממשלה, כל ממשלה, מתערבת ומשתלטת על חיינו, אבל מצד שני סבור פרופ' אזרחי, וכמוהו גם ארנון צוקרמן, כי המדינה חייבת להתערב, למנוע וכו'. ובכן, איך מרבעים את המעגל?
התשובה אינה טמונה בחזיון תעתועים עתידני, אלא בשינוי מוחלט בצריכת התקשורת האלקטרונית, או ליתר דיוק בהשוואת מעמדה של המו"לות האלקטרונית למו"לות הדפוס. לא עוד "האח הגדול" המשדר אלינו. לא עוד יחסים בין משדר אקטיבי לקולט פסיבי.
השידור הדיגיטלי הרב-ערוצי, הקיים עכשיו בשידור המסחרי הציבורי בארה"ב ובאירופה, בתחום הטרסטריאלי (הקרקעי), בכבלים ובאמצעות לוויינים, עתיד להוביל אותנו, בתוך שנים אחדות, ל"חנות ספרים" וירטואלית, שבאמצעותה נצרוך תוכניות לפי דרישה (לא ערוצי שידור).
השידור הפתוח לכל, במתכונת ערוצי ה-Broadcasting, יוסיף להתקיים כפי שהרכבת מוסיפה להתקיים בצד המכונית, כפי שהספנות עתיקת היומין מוסיפה לשוט בימים בצד מטוסי הסילון. אבל אנו נצרוך תקשורת טקסטואלית, צלילית וויזואלית בצורה אחרת, סלקטיבית יותר ונבונה יותר. העתיד הלא עתידני הזה מונח כאן, לפנינו.
האקדמיה הישראלית מוזמנת אפוא למלא את "החלל המחשבתי", המאפיין לדעת פרופ' אזרחי את מפת התקשורת של ועדת פלד. כדאי מאוד להציע ניתוח של "הקשרים הסבוכים בין תקשורת, תרבות, חברה ודמוקרטיה" עכשיו ולא בדיעבד. אשרי המאמין. לי ולאחדים מעמיתי, העוסקים בתקשורת כתובה ואלקטרונית יותר משלושים שנה, יש תחושה מוזרה שאנשי האקדמיה עדיין מחפשים את המטבע האבודה מתחת לפנס הרחוב היחיד בכפר הגלובלי של מקלוהאן.
הכותב היה מרכז ועדת פלד
גיליון 10, אוגוסט 1997