המתכונת של מרתון בשידור חי, המופעל אוטומטית כאשר מתרחש אסון קשה, בטלוויזיה בישראל כמו גם במדינות המערב, היא הזדמנות מתאימה לבחון את המלכוד שבו נתון מקצוע העיתונאות בעידן התקשורת ההמונית המסחרית. זהו אולי הפורמט שמבהיר באופן הדרמטי ביותר, ברגעים של חשיפה מקסימלית, את השינוי שעבר על המקצוע בעידן האלקטרוני.

בקלאסיקה העיתונאית, אירועים כמו תאונות או שערוריות הם רגעיה הגדולים של העיתונות. כאשר הממשלה, או ראש הממשלה, או צה"ל או השב"כ, מאבדים את היכולת לשלוט בדימוים העצמי, אם כיוון שהאירועים יצאו מכלל שליטה (תאונה), ואם כיוון שפרסומם יצא משליטתם (שערורייה), נשברת גם שגרת הדיווחים הרשמיים של המקורות הממשלתיים. זוהי הזדמנות לעיתונאים להציץ אל מאחורי הקלעים ולחשוף איך מתרחשים הדברים באמת.

אנו חיים בעידן שבו הטלוויזיה היא המקור העיקרי שדרכו לומד רוב הציבור על מה שמתרחש במציאות. בשנות התשעים גדל ביותר כוחה של הטלוויזיה בסיקור אסונות. מאז שנות השישים והשבעים, כאשר סיקור הפגנות המחאה נגד מלחמת וייטנם, המהומות בגטאות השחורים בארה"ב ושביתות הכורים בבריטניה נותרו בדרך-כלל בשליטת הממסד – עברה הטלוויזיה במדינות המערב שינויים מרחיקי לכת. שבירת המונופול של הרשתות הגדולות בארה"ב והפרטת השידור במדינות אירופה, האצת התחרות הכלכלית והתפתחות טכנולוגיית השידור החי ממוקדים שונים בשטח הולידו את הפורמט של מרתון בשידור חי לעתות צרה.

הז'אנר החדש, המצביע אולי על כיוון התפתחותה של הטלוויזיה בכלל, משתלט על המסך כאשר המנהל או העורך הראשי של התחנה מחליטים להפסיק את לוח השידורים המתוכנן ולהתמקד, למשך השעות ולפעמים הימים הבאים, רק באסון שעל הפרק (אמנם גם לטקסים יש הכוח לשבור את רצף השידורים הרגיל, אבל אלה הם אירועי מדיה ממסדיים, ידועים מראש ומתוכננים בקפידה).

בעוד שהמרתונים הטלוויזיוניים אצלנו עוסקים בטראומות שעברו על גיבורים מהחיים – ראש הממשלה רבין, חיילי הקומנדו הימי או סיירת גולני בלבנון – גיבורי הז'אנר של האמריקאים והבריטים בתקופה האחרונה שייכים למעמד שדורון רוזנבלום כינה "אצולת הסלבריטאים", שהם, במידה רבה, יצירי המדיה, וכל כוחם לא במה שעשו, אלא בתדמית שיצרה להם התקשורת. כך למשל הפסיקו שלוש הרשתות הגדולות את שידוריהן כדי להצטרף עם שבעה הליקופטרים משלהן למרדף המשטרתי אחרי או.ג'יי סימפסון (לאחר רצח אשתו); בבריטניה עברו הרשתות למודוס המרתוני מאז היוודע דבר מותה של הנסיכה דיאנה ועד סיום טקס האשכבה.

החלוקה הקלאסית של הז'אנרים הטלוויזיוניים לפי הפונקציות החברתיות שהם ממלאים מטילה את התפקיד של אספקת מידע, לצורך שליטה במה שמתרחש במציאות, על שידורים חיים של טקסים וחגים לאומיים, ובכך הם מעלים את תרומתם ללכידות החברתית סביב הסמלים המשותפים. ואילו תוכניות הבידור ממלאות את תפקיד הבריחה הזמנית מהמציאות למחוזות הפנטזיה, כדי שאפשר יהיה לחזור אליה בכוחות מחודשים. נעים לשכוח לזמן-מה את הדאגות האפרוריות של הקיום היומיומי ולצלול לתוך מר גורלה של היתומה היפהפייה בטלנובלה, או של הנסיכה הבריטית האומללה שנהרגה (כך מספרים לנו) בדיוק ברגע שבו הגיעה אל האושר. ללא ספק סיפור מן החיים, שעוצמתו הרגשית, על הסופיות הבלתי מתפשרת שלו, עולה לאין שיעור על זו של אופרת הסבון היומיומית. התיאורטיקנים הביקורתיים יוסיפו שהמלודרמות המשפחתיות דואגות לנתב את התסכול החברתי לאפיקים לא מזיקים. לפיכך, ה"ביחד" של הבריטים באבלם על מותה של נסיכתם מלכד אותם ומגשר על פני פערים וסכסוכים מעמדיים וחברתיים.

אולם אם נראה לנו בישראל ששבירת רצף השידורים מציינת את התרחשותו של אירוע חדשותי שעוצמתו גוברת על שגרת לוח השידורים, מתברר שגם אצלנו זהו דווקא ז'אנר המדגים היטב שההפרדה המסורתית בין המשבצת העיתונאית למשבצות הליכוד הלאומי והבידור הטלוויזיוני כבר אינה חדה וברורה. גם ברגעיו הגדולים של השידור, המלודרמה והשיח הציבורי מסובכים זה בזה עד שאי-אפשר כמעט להגדיר אם השידור עוסק באינטרס הציבורי – כלומר במה שחשוב לציבור לדעת, או ב"אינטרס של הציבור" – כלומר במה שבא לו לדעת (אבחנה שעלתה לאחרונה לדיון אינטנסיבי במועצת העיתונות)

האם מטרתן של 72 שעות השידור החי לאחר סדרת פיגועי הטרור במרץ 96', שהורידו את ממשלת העבודה מהשלטון, היתה לספק לצופים מידע חדשותי שוטף? לאחד אותנו באבל קולקטיבי? לנצל את המשבר כדי לבחון לעומק את השלכותיהם המדיניות של הפיגועים? או אולי לשמור על מתח דרמטי גבוה יותר מזה של הערוץ המתחרה? לצורך עדכון חדשותי די במבזקים מדי שעה, ואבל משותף דורש מימד טקסי והכנה מסיבית. הפספוס הגדול, כך נראה, הוא החמצת ההזדמנות העיתונאית לנצל את שעות השידור הארוכות שהז'אנר מעניק, ואת העוצמה שבה מעלה האסון על פני השטח דילמה פוליטית שבימים רגילים קל להדחיק אותן, כדי לערוך דיון אמיתי במישור הנורמטיבי.

יש לזכור שעיתונאים רגילים לעסוק באירועים ובגיבורים, ולא במטרותיה של מדיניות ציבורית. בחזרה אינסופית על שאלות מסוג "האם הממשלה תשרוד?" או "האם יש סיכוי לממשלת אחדות?" מאפשרים כתבי החדשות לפוליטיקאים לחמוק מדיון בשאלות של נורמות חברתיות ושל מדיניות לטווח ארוך. בעוד שקצב החדשות בימים רגילים ושליטת המקורות הרשמיים במידע מקילים על החזקה בנורמות ה"אובייקטיביות" הללו, הרי ששני סוגי האילוצים האמורים מאבדים את כוחם במרתון. אלא שכפי הנראה, לעיתונאי הטלוויזיה מספקים רגעים אלה הזדמנות להשביע את ערגתם לזכות באהדת הציבור, להיות חלק ממנו, להתנתק זמנית מהדימוי של תקשורת עוינת. לפיכך הם נוטים לאמץ גישה ניאו-פופוליסטית ונענים לרחשי הציבור להתלכדות פטריוטית סביב הממשלה. לחלופין, כשנראה שהלגיטימיות שלה התערערה לחלוטין, מועמדת התקשורת למשפט-שדה וירטואלי. לעתים הם מנהלים דיון עם קיצונים משני הקצוות ומיטלטלים בין סיסמאות דמגוגיות של קיצוניות מצ'ואיסטית בנוסח "להיכנס מיד לשטח A" לתבוסתנות בנוסח "לסגת באופן חד-צדדי מהגולן".

כך, במקום שהאסון ישמש לעיתונאים הזדמנות להעלות את הדיון מהמישור הטקטי לסוגיות של גיבוש מדיניות, הם יוצרים בועה מרתונית המנתקת את האירוע מהקשרו ההיסטורי, ומתקשרת ב"קפיצות נמר" רק לשרשרת של טראומות קודמות באותו נוסח. העיסוק האובססיסי בפיגוע העכשווי, על הסבל האנושי שהוא גורם, משכיח את ההקשר של שקילת האופציות שעל הפרק.

תמר ליבס היא פרופסור חבר במחלקה לקומוניקציה באוניברסיטה העברית בירושלים

גיליון 11, אוקטובר 1997