לפני עשרים שנה, כשהייתי ילד בן שש, רכשו הורי אלבום שליקט את העמודים הראשונים של "מעריב", מקום המדינה ועד מלאת לה שלושים. אימה גדולה נפלה עלי כשהייתי פותח את הספר הכבד, הגדול כמעט ממידותי. צילום אחד מתוכו חרות בזכרוני עד היום: אפלה גמורה, אוטובוס אגד חרוך, גופות שרועות למרגלותיו. הכותרת: "עקבות הרוצחים מובילות לירדן". אינני יודע מה משך אותי יותר – ידיעת המוות? החושך? אולי המסתורין האופף את השם "מעלה העקרבים"?

כך או כך, עמוד העיתון ההוא, משנת 54', היה עמוד עיתון: כותרת ראשית אחת, כמה כותרות קטנות, צילום או שניים, מעט פרסומות לא גדולות. שלושים שנה אחר-כך, בהשפעת הטלוויזיה הצבעונית שנכנסה אז לכל סלון – בא "חדשות". צילומי ענק ובלוקים של כותרות גדולות החליפו את החומר הכתוב, ומשטחי צבע הבליטו תכנים. הקורא נשלט על-ידי אמצעים ויזואליים מיידיים ומניפולטיביים. "חדשות" נסגר, אך השאיר מאחוריו השפעות ברורות על המראה החיצוני של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", שמגייסים את היצירתיות הגראפית למען המשימה האחת – למכור.

איור: רקפת כנען

אבל הרעש הוויזואלי הזה עובר הרבה פעמים את גבולות הטעם הטוב, בעיקר בימים שלאחר פיגועים: גליונות פרושים, השמורים בדרך-כלל לסופי שבוע וערבי חג, משטחי צבע, כותרות באותיות קידוש לבנה, צילומי שבר וזעקה מתחילת העמוד ועד סופו. בעיתון שלמחרת הפיגוע האחרון בשוק מחנה-יהודה היתה גם הפניה: "עוד צילומים בעמוד האמצעי", שם הופיע צילום אחד ענק, שלא הוסיף מאומה. בפיגוע הבא זה כבר יהיה "לקוראינו מצורף פוסטר".

את הפיגועים האחרונים מעטר לוגו, סמל – הם מותג שיש למכור, למצוא לו סיסמה קליטה וקצרה כמו "מדינה בהלם", "מוות בשוק", "הילדים שלא יחזרו" ושלל כותרות שיכלו להישמע כלוח שידורים של יום רע בערוץ הסרטים. אין פסול בסימן מאחד או בכותרת-על לעמוד עיתון שכל הכתבות בו משויכות לנושא מרכזי אחד, במקרה זה – לפיגוע רצחני. יש פסול בלוגו העושה שימוש באחד הקורבנות. בפיגוע באפרופו בתל-אביב היתה זו התינוקת המדממת, המחופשת לליצן, הנישאת בזרועותיה של שוטרת. השתיים היו לסמלו של האירוע גם בלי שנזקקו להיות משובצות בראש כל עמוד מעמודי החדשות של הימים שלאחר הפיצוץ.

הטלוויזיה ממשיכה להשפיע על עיצובם התזזיתי של שני העיתונים. בזמני אסון, מבזקי החדשות הראשונים נפתחים בכותרת הסתמית "מבזק חדשות". לא חולפת שעה עד שמעוצב פתיח "מיוחד" העושה שימוש בחומר המצולם שהגיע עד כה למערכת, בלוגו ובמוזיקה דרמטית. שקופית עם אותו לוגו מתנוססת מאחורי גבו של הקריין שכמו אומר: "יש 'אסון בצפון', הצטרפו אלינו, כדאי לכם. זה הדבר הבא". הצורך הזה, לתת מיד סמל, לוגו, לכל אייטם – ובוודאי לאייטמים חמים כמו פיגועים – הוא תופעה שאפשר איתה ואפשר בלעדיה, אבל שילוב הלוגו בדיוקניהם של קורבנות פצועים הוא שימוש בוטה באסונו של היחיד, בילד המדמם, בזעקתה של האשה. האם מישהו מהעורכים ביקש את הסכמתה לככב בעיתונים של ימי הפיגוע שאליו לוהקה?

שכפול של אנשים בצערם מוזיל וממסחר את הצילום העיתונאי, החד-פעמי, המנציח את הרגע. קורבנות הופכים לאלמנטים גראפיים, לעתים הם גם עוברים עיבוד מחשב וסביבם נרקמת הילה של כוכבים לרגע, בעל-כורחם. בבוקר שאחרי הפיגוע בשוק מחנה-יהודה אזלו כבר בשעה שמונה כל העיתונים באזור השוק. גם בזירת האסון ממש היו זקוקים אלה שרק אתמול "היו שם" לאישור הזוועה בצילומים ובכותרות אדומות. לפעמים נדמה שכולנו חוששים מן הפיגוע הבא באותה המידה שאנחנו מצפים לו בדריכות. בסיפורה "הלבן" כתבה כבר דבורה בארון על האנשים הנמשכים ל"ריח אסון זולתם, כמו לזה של עשן השריפה, ממהרים לבוא למקום המעשה, נרעשים מזה אשר יראו, אבל בו בזמן גם מתחממים במקצת לאורו".

תמונה אחת הלמה בי בילדותי, היא הולכת איתי עד היום – האוטובוס במעלה-עקרבים. שכפול הזוועה שוב ושוב בעיתונים אוטם את הלב, מרחיק את הכאב.

הכותב הוא סטודנט במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, שנה חמישית

גיליון 10, אוגוסט 1997