ברשימה נוקדנית וכועסת ניסה פרופ' עקיבא כהן למצוא פגמים בדו"ח "קשב" שהשווה את הסיקור החדשותי בשני ערוצי הטלוויזיה בישראל ("ההטיות של 'קשב'", "העין השביעית", גליון ינואר 99'). כהן מתאר את עצמו ברשימה "כמי שעוסק במחקר ומפרסם מעבודותיו על חדשות טלוויזיה למעלה משני עשורים, בישראל ובחו"ל, וכמי שזוקף לזכותו תלמידים לשעבר וידידים בהווה בשני הערוצים".
יש, אם כן, לבחון את טענותיו של פרופ' כהן ברצינות אחת לאחת.
"אין ספק שליזהר באר עמדות מגובשות בסוגיה הנדונה, אבל עובדה זו לא מנעה ממנו להיות המנתח והשופט היחיד של החומר. יתר על כן, מקובל במחקרים מסוג זה להשתמש ביותר מ'שופט' אחד כדי למנוע, או לפחות לקזז, הטיות אישיות וכן לאפשר חישוב של ציון או אומדן של מהימנות הניתוח", אומר פרופ' כהן.
אם היה ממתין לפרסום דו"ח "קשב" המלא, ולא ממהר לחבר רשימת ביקורת על סמך טיוטה שהגיעה לידיו ובה ממצאים ראשוניים, היה מקבל את התשובה גם לטענתו זו. מדגם מייצג של קטעי שידור הוקרן במסגרת מבחן "שופטים" (על-פי "סולם ליקרט") בפני שתי קבוצות שמנו יחד 93 סטודנטים מהאוניברסיטה העברית. כל "השופטים" (100%!) תמכו במידה זו או אחרת בנכונות הטענה המרכזית של דו"ח זה, ולפיה הערוץ הראשון מייח"צן את ראש הממשלה, את השלטון ואת המתנחלים יותר מאשר הערוץ השני, ואילו הערוץ השני מבקר את ראש הממשלה, את השלטון ואת המתנחלים יותר מאשר הערוץ הראשון, והעניקו ערך מרכזי גבוה בחציון (תנוח דעתך, פרופ' כהן, המבחן התקיים בטרם פורסמה רשימתך).
טענתו השנייה של כהן מתייחסת לשיטת בחירת פריטי השידור אשר, לטענתו, הצטמצמה ל"סיקור השלטון והעומדים בראשו, סיקור האופוזיציה והקואליציה, וסיקור המתנחלים".
נכון, פרופ' כהן. יש עוד נושאים ראויים לבדיקה בסיקור החדשותי, אבל אנחנו בחרנו בנושאים המרכזיים העומדים לדיון ציבורי והשנויים במחלוקת בין הממשלה לאופוזיציה, שהרי העיתונאים המסקרים אותם חשופים יותר מחבריהם ללחצים מצד השלטון. האם לא בעיקר בנושאים אלה נבדקת מהימנות השידור הציבורי?
טענה נוספת של כהן מתייחסת לנושא האיזון בשידור. "כל חוקר תקשורת יודע שאין 'מציאות' ואין 'אמת' ואין 'אובייקטיביות'. יש דרכים שונות 'לקרוא' כל מסר", אומר כהן. איזון חשוב, הוא מודה, אך אין משיגים איזון בכל יום ובכל פריט שידור אלא על פני זמן. אין ספק שבכך כהן צודק. ואכן חומרתם של הממצאים שהציג "קשב" נעוצה בהיותם מלמדים על מגמות שיטתיות המתקיימות לאורך זמן בסיקור החדשותי של שני הערוצים. מבחן "השופטים" הרי מאשש ומחזק את ממצאי "קשב".
ובכלל, המושג "ערך חדשותי" אבד עליו הכלח, מוסיף כהן, שהרי אפילו רשות התקשורת הפדרלית האמריקאית (FCC) הפסיקה לקבוע "ערך חדשותי" מהו. זו טענה תמוהה במיוחד. מסמך נקדי, האורים ותומים של הרשות, שהמנכ"ל הנוכחי אף מחייב את עובדיו לחתום כי קראו בו, מדגיש כי "הערך החדשותי (news value) הוא אמת המידה ואבן הבוחן העליונה של הסיקור החדשותי". כל זמן שההשקפות החדשות של רשות התקשורת הפדרלית ושל עקיבא כהן לא אומצו על-ידי רשות-השידור, מצאנו את מסמך נקדי כמחייב.
"אין ספק שמטרתו של באר היתה לנגח את עובדי החדשות ברשות-השידור", מסיק עקיבא כהן. הוא גם לא מאמין ש"עיתונאי הרשות אכן התקרנפו ונכנעו לתכתיבים". קשה להבין מהיכן מסיק כהן שתי טענות אלה. בדו"ח נאמר במפורש כי מטרת "קשב" הפוכה. דווקא ההתעמרות של הממונים הפוליטיים ברשות-השידור בעיתונאים והאיום על עצמאותם היו מהמניעים החשובים לביצוע התחקיר. בפעילותו מבקש "קשב" להשיג דווקא את חיזוק השידור הציבורי ואת אי תלותו בפטרונים פוליטיים. האם פרופ' כהן לא קרא את כל הדו"ח או שזה רק כיוון ש"קיימות דרכים שונות 'לקרוא' כל מסר", כדבריו?
הכותב הוא מנכ"ל ארגון "קשב", מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל
גיליון 19, מרץ 1999