אילו היה השידור הציבורי מונח בקרקעית הים התיכון והיה צריך לקדוח כדי להעלותו משם למען הציבור הישראלי והדמוקרטיה הישראלית, סביר להניח ש"דה-מרקר" היה מסקר את הפרשה אחרת. מרבצי התרבות, התעודה, החדשות, התחקירים, המוזיקה, השידורים לעולים בשפות שונות והארכיון העשיר היו בוודאי משכנעים את מומחי העיתון הכלכלי שיש כאן אוצר טבע ישראלי שחובה להביאו אל הציבור באמצעות ניהול ותכנון נכונים.
אלא שממשלת ישראל נהגה אחרת, ומתווה הריסוק של השידור הציבורי בישראל נעלם מעיני מי שמסקר את רשות השידור. הממשלה שהיתה אחראית לכל חוליי השידור הציבורי הטביעה אותו עכשיו עמוק במים, עמוק בקרקעית הפוליטית של שלטון היחיד של נתניהו. אבל יש מי שלא מבין זאת או לא רוצה להבין, וממשיך להאשים את עובדי הקידוח, את הספנים באוניות, את עובדי חופי הרחצה ופועלי מפעלי התעשייה המשוועים לגז תרבותי חופשי ועצמאי מהידיים והאינטרסים הפוליטיים.
שוב ושוב מופיעים בעמודי "דה-מרקר" דיווחים על אשמת העובדים שהממשלה "נכנעה" להם ושיש להם "כוח פוליטי", עד שאפשר להתרשם שמפעיל הטלפרומטר ברוממה ועורכי "מבט" ו"מבט שני" מכשכשים בראש הממשלה. אבל העובדות אחרות לחלוטין. מסע ההסתה נגד העובדים אינו מביא אל הציבור את העובדות על כשלונות הניהול ברשות השידור. המשך ההכללות הגסות על אודות שכר גבוה, אבטלה סמויה ו"ריקבון" משמש את האוצר והשרים הממונים, שמטרתם היא אחת: הבאשת ריחו של השידור הציבורי ועובדיו כדי לסגור אותו ולהקים שידור פוליטי.
ובכן, הנה כמה עובדות: מפיקה עם ותק של 36 שנות עבודה במחלקת התעודה, שבשל איום הפיטורים הסכימה להצעת תנאי הפרישה, הולכת הביתה עם 6,800 שקל (במלים: ששת אלפים ושמונה מאות) – פנסיית גישור שתקטן עוד יותר בעוד כמה שנים, כשהעובדת תגיע לגיל הפנסיה.
כותרות מאתר "דה-מרקר" (צילומי מסך)
את שכרם של הטאלנטים, שמגיע על-פי פרסומי הממונה על השכר באוצר ל-50 אלף שקל בחודש, אישרו הנהלות הרשות והממונה עצמו. לא עובדי הרשות ש"דה-מרקר" והאוצר תוקפים. רכישת בניין שערי-צדק לפני כ-16 שנה תמורת 150 מיליון שקל מכספי משלם האגרה נעשתה על-פי הנחיית השר הממונה דאז להנהלת הרשות, והיא כישלון ניהולי של ההנהלות ושל ממשלת ישראל. לא של עובדי הרשות.
מאז משלמת הרשות כתוצאה מאותה החלטה כ-18 מיליון שקל בכל שנה רק על הריבית. זו אינה החלטה של טכנאי הרדיו או הטלוויזיה. על שכרם של אלה ועל הסכמי העבודה שלהם נוהל משא-ומתן ארוך ונחתם הסכם. אלא שהשר גלעד ארדן זרק אותו וניסח חוק שגם הוא לא קוים. נותרה רק הביקורת על השכר כמטלית אדומה לנגד עיניו של הציבור.
או למשל: בשנים 2002–2004 נוצלו כספי האגרה להקמת ערוץ לווייני לשידור תעמולה ישראלית לארצות ערב. 80 מיליון שקל נשפכו על המיזם הכושל כל שנה, ובסך-הכל נזרקו לפח 240 מיליון שקל. ממשלת ישראל החליטה על כך, לא עובדי הרשות.
ערוץ 33 הוקם בתקציב של 8 מיליון שקל בלבד, כדי לשדר את דיוני הכנסת. לאחר שנים מעטות צמח תקציבו ל-66 מליון שקל לשנה (במלים: שישים ושישה מיליון), יותר מתקציב חטיבת התוכניות של ערוץ 1. שם, בערוץ 33 הבלתי נצפה, זכו פוליטיקאים רבים לזמן מסך שיקדם את הקריירה הפוליטית שלהם במרכזי המפלגות. הציבור לא ראה את התוכניות – המסך שירת את הפוליטיקאים.
בשנת 2007 כבר נערכה רפורמה קטנה ברשות, וכ-200 עובדים פרשו. תקציב של כ-50 מיליון שקל היה אמור להשתחרר, אלא שהכסף נבלע אי-שם בגרעונות או מטרות אחרות של הנהלות הרשות באותן שנים. לא בכיסיהם של עובדי הרשות.
בניין רשות השידור שערי-צדק ברחוב יפו בירושלים (צילום: נתי שוחט)
הייתי יכול לפרוס כאן את סיפורם של למעלה ממיליארד וחצי שקל שבוזבזו בכשלונות ניהול מצטברים בעשר השנים האחרונות. הביקורת אינה מתעניינת בכל אלה. היא עסוקה רק בשכרה של המפיקה שתיאלץ להתקיים מקצבת פרישה זעומה. אחת מ-1,580 עובדים שאינם מבינים מדוע הוטל עליהם משא האשמה הזה.
גביית האגרה האגרסיבית על-ידי עורכי-דין פרטיים ומחסומים לא-חוקיים נקבעה על-ידי הוועד המנהל ומליאות הרשות ובהנחיית המנכ"לים שמונו על-ידי ראש הממשלה עצמו. אבל את הדין על הכעס והמרמור הציבורי נדרשו העובדים לתת.
נתניהו, שקיצץ את האגרה ב-2004 ללא הצבת שום מקור מימון אחר רק כדי להצמיד אקדח לרקה של ההנהלות, לא הביא להתייעלות, אלא לקריסת תקציב הרשות ולמציאות של השקעות מועטות ביצירה הישראלית, מהלך שגרם בתורו לפגיעה באיכות השידורים, לעוד מרמור ציבורי ולכעס מצדם של היוצרים, עד שבשנת 2011 בג"ץ חייב את הנהלת הרשות לחזור להשקיע בהפקות מקור, תוך שהשופט גרוניס קובע ש"הנהלת הרשות איבדה את חזקת התקינות המינהלית". אותה הנהלה שנתניהו מחק לה חוב של כ-200 מיליון שקל. הנהלה שהוא עצמו בחר באותה שנה. אבל נתניהו אינו משלם את המחיר כעת בדיווחים העיתונאיים. עובדי הרשות נדרשים לעמוד על דוכן הנאשמים.
לפני ימים אחדים פורסם שהקרקע של רשות השידור במתחם שרונה בתל-אביב נמכרה בכ-587 מיליון שקל. זו הקרקע שהוערכה על-ידי ההנהלה הקודמת בעת המשא-ומתן עם האוצר ב-150 מיליון שקל בלבד.
ראש הממשלה בנימין נתניהו בהופעתו הראשונה בקדנציה בפני ועדת ביקורת המדינה, שאליה הגיע כשר הממונה על רשות השידור כדי להסביר מדוע אינו ממנה לה יו"ר. יולי 2010 (צילום: קובי גדעון)
עוד עובדות? הנה: ברשות השידור מועסקים מאות בעלי מקצוע בהסכמי שכר שונים ומגוונים. יש בהם ששכרם נקבע בהסכם קיבוצי ויש בחוזה אישי, יש עובדי ש"א (שובר תשלום אישי) ויש פרילנסרים, יש עיתונאים, יש טכנאים ויש עובדי דירוג משולב, יש בעלי פנסיה תקציבית ויש בעלי פנסיה צוברת ישנה וגם בעלי פנסיה צוברת חדשה. שכרו של תחקירן מתחיל הוא פחות משכר המינימום ושכרו של פרשן בכיר מגיע ל-55 אלף שקל. איך אפשר לשים את כל בעלי השכר האלה באותה סירה ולתבוע מכולם להתייעל או להתפטר?
כשכותבים "מדוע עובדי הרשות לא מסתפקים במענק של 700 אלף שקל", האם מי שכתב זאת מבדיל בין בעלי שכר נמוך מאוד לבעלי שכר גבוה מאוד? והאם הכותב יודע שסכום הפיצוי לעובד פורש אינו "מענק", אלא מכיל כמה מרכיבים שבהם גם מענק (110 אלף שקל), גם דמי הסתגלות, גם ימי מחלה (ששייכים לעובד) וגם פנסיית גישור על התקופה עד גיל הפנסיה הרגיל? ברור שאם יש עובד שמקבל 700 אלף שקל, אין מדובר ב"מענק"; אחרי הכל הרי דורשים ממנו לפרוש מעבודתו לפני גיל הפנסיה. המפיקה שהזכרתי קודם תקבל לא 700 אלא רק כ-400 אלף שקל – פיצוי המורכב מכל הרכיבים שתיארתי. והיא הדוגמה המייצגת.
מימין: שר האוצר יאיר לפיד, איש הטלוויזיה רם לנדס ושר התקשורת גלעד ארדן במעמד מסירת המלצות ועדת לנדס, 6.3.14 (צילום: יוסי זליגר)
ועוד: איך אפשר להקים גוף שידור חדש כאשר אין מבנה ארגוני לגוף החדש ואי-אפשר להחליף את בעלי המקצועות השונים באנשים חדשים, שלכאורה יעבדו בשכר נמוך יותר (עוד הנחה שאין לה בסיס עובדתי)? אז מצטטים גורם אנונימי שאמר ש"בסוף לא תהיה ברירה אלא לסגור את הרשות, ולאחר תקופת הכנה לפתוח תאגיד חדש". גאוני. איך לא חשבו על כך קודם? אבל הרי רק לפני שנה זה מה שנקבע בחוק. אלא שכזכור, החוק לא קוים ונתניהו עצמו וממשלתו לא פעלו כדי ליישם את החוק באותה "תקופת הכנה". אבל העובדים אשמים... להם יש אינטרסים וכוח פוליטי.
הטענה המופרכת והמקוממת מכל היא שיתוף האחריות בין העובדים להנהלות המושחתות, שמונו על-ידי הפוליטיקאים. לעובדים יש דאגות פרנסה, ילדים, משכנתה וחשבון מכולת, וגם דאגה למקורות המידע העצמאיים של הציבור – של אזרחי ישראל. הללו נחמסים כעת בידי ממשלת ישראל, שמוחקת מחוק השידור הציבורי את הביטוי "ציבורי", מוחקת את מחויבותה בחוק למינוי מועצה ציבורית ומקימה ערוצי שידור ללא מימון ציבורי וללא פיקוח ציבורי.
כיצד יש ספק למישהו מה מתרחש כאן? את כל הדברים הללו עוללו משרד האוצר, ממשלות ישראל ובעיקר זו האחרונה. האם עובדי הרשות הם עדיין האשמים?
איתי לנדסברג-נבו הוא מנהל מחלקת תעודה בערוץ 1