נכון, אלה ממש החדשות של אתמול, ליתר דיוק של השבוע שעבר, ובכל זאת נדמה לי שראוי לחזור אליהן לעוד דקה או שתיים: התקציב, זוכרים? הוא עבר בשבוע שעבר בממשלה, לא בלי לדרוס כל נורמה וכל נוהל קבלת החלטות מקובל ומתחייב במדינה דמוקרטית עם סדרי שלטון תקינים. התקשורת מילאה תפקיד מרשים במהלך הדיונים – אם אפשר לכנות את מה שקרה שם בשם הזה – חשפה את כל מה שהאוצר לא רצה שנגלה בהצעת התקציב המקורית שלו, גילתה אפילו לראש הממשלה (כך נשבעים לנו עוזריו) את כל הגזירות הבלתי נסבלות שהסתתרו בו, חבטה בו וחבטה בו עד שלא נותרה לראש הממשלה ברירה אלא לעשות אובר-רולינג לשר אוצר המחמד שלו, להעיף אותו הצדה ולמחוק סעיפים נכבדים מהרשימה. אחר-כך הוא הצטלם עם כל המחותנים ואפילו לא מיצמץ. פרשנים ניתחו, מרואיינים הביעו דעות לכאן ולכאן – כמו שצריך.
התקשורת גם עסקה בהרחבה בתהליך קבלת ההחלטות, במעמדו של שר האוצר, במעמדם של הגורמים המקצועיים במשרד האוצר ובמעמדם של הגורמים החיצוניים – יו"ר ההסתדרות, יו"ר ארגון המעסיקים, היועצים למיניהם – וזעקה חמס על מה שהצטייר, ובדין, כחריגה מסוכנת מנוהלי העברת תקציב, שגם בשנים כתיקונן לא נחשבים לתהליכים שקופים וסבירים במיוחד.
ראש הממשלה נתניהו (משמאל) ושר האוצר שטייניץ, בשבוע שעבר בכנסת (צילומים: פלאש 90)
כל אלה היו נכונים עד לרגע העברת התקציב בממשלה. מרגע זה ואילך השתנתה בבת אחת הרוח, ופתאום מספרים לנו אותם פרשנים ומומחים שבכלל, הכל לטובה. סוף-סוף הבינו הפקידים השולטים בנו שנים ארוכות שהם לא מנהלים את המדינה, ויש נבחרי ציבור שחייבים דין וחשבון לציבור, והפקידים צריכים "רק" לבצע את המדיניות של הנבחרים. ברצינות, עד לשבוע שעבר היו אותם פרשנים ומומחים עצמם מוכנים לשפד כל מי שהעז לצאת נגד ה"מקצוענים" של האוצר ולערער על שיקול דעתם. כל מי שהעז לומר שהאוצר לא בהכרח מבין בחינוך ובבריאות, בביטחון ובשידורים, הוכרז שוטה גמור או מי שמוכן להפקיר את גורל המדינה בידי פוליטיקאים, רחמנא ליצלן, שכידוע כולם מטומטמים ו/או מושחתים. בכל מחלוקת של פקידי האוצר עם שרים או בכירים במשרדי הממשלה הוצגו פקידי האוצר כמחזיקי היד על השיבר, כשומרי הסף והחותם ומה לא. עכשיו, פתאום הם לא אמורים לקבוע, ועליהם למלא אחר ההוראות. מעניין.
חוץ מזה, אמרו לנו הפרשנים והמומחים, בכל מה שנוגע לתהליך העברת התקציב, מה שהיה לא חשוב. התהליך היה אמנם לקוי, אבל כבר היו דברים מעולם, והעיקר שיש תקציב, ובעצם, הוא בכלל לא כל-כך גרוע. הוא מאוזן, הוא סביר, אפשר לצאת איתו לדרך. שר האוצר היה מעורב עמוק מאוד בתהליך העברת התקציב, לא כפי שדיווחו לנו רק אתמול, הוא הצליח לעמוד במשימה ולהעביר תקציב בארבעים יום, ובכלל הוא אדם בעל כושר קליטה ולמידה יוצא מגדר הרגיל; כך שיש למה לצפות, ומה שהיינו עדים לו היו רק חבלי קליטה במשרד החדש (בכל מקרה, העיקר שיש לו יועץ תקשורת שיודע לעבוד וכבר מביא תוצאות). יו"ר ההסתדרות הוא גורם חשוב ואדם רציונלי ושקול שכיף לעשות איתו עסקים, והיועץ הכלכלי המיוחד של ראש הממשלה אוהב לבלות בבית עם הילדים וגם לצאת לטיולים ארוכים. וראש הממשלה – הוא אמנם עשה ההפך מכל מה שאמר והבטיח, אבל זו בדיוק ההוכחה שהוא התבגר, הוא מקשיב, הוא מתחשב, הוא מתפשר. בקיצור, אפשר ללכת לישון, כי ממילא התקציב הזה הוא לשנתיים.
אז זהו, שכדאי להקדיש למסקנה הזאת עוד שנייה או שתיים. כי מה שקרה לא היה רגיל ושגרתי בהעברת תקציב. אם אמנם נכון כל מה שאותם פרשנים וכתבים סיפרו לנו רק לפני ימים אחדים, מה שקרה היה תופעה חריגה מאוד בסדרי עבודת ממשל, ואם אפשר ללמוד ממנה על ההתנהלות של הממשלה החדשה, אז אי-אפשר ללכת לישון, בוודאי לא לשנתיים. נוהלי עבודה אינם רק עניין טכני, הם מהותיים לחלוטין לכל אשר נביט – בביקור בוושינגטון, בענייני איראן או בטיפול במשק המים ובהתכוננות לרעידות אדמה. אך התקשורת, גם כשהיא עושה את עבודתה במלוא הכוח והרצינות, סובלת, כך נדמה, מבעיות נשימה קשות. מה שמחייב מאמץ של יותר מיום-יומיים גדול עליה. השבוע שעבר הוא כבר היסטוריה. היא כבר סימנה וי ועברה לסיפור הבא. והיא, כמו הפוליטיקאים שהיא אוהבת כל-כך להשמיץ, בונה על הזיכרון הקצר שלנו. לא בטוח שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו את המותרות האלה.