ועדת הכלכלה של הכנסת החליטה לפני צאתה לפגרת הקיץ, לאשר הפעלת שישה ערוצי טלוויזיה ייעודיים בכבלים שיהיו ממומנים על-ידי פרסומת. ההחלטה מעוררת כמה שאלות חשובות ועקרוניות הנוגעות לא רק לתקשורת אלא גם לשאלות של ערכים, חברה ופלורליזם תרבותי.

בעניין התרבות למדנו ששר החינוך והתרבות, יצחק לוי, החליט לשנות את סדר העדיפויות בתקציב הממשלתי לתרבות כדי לעודד גיוון תרבותי ולקדם את התרבות המזרחית. מיכה ינון, ראש מינהל התרבות במשרד החינוך, אמר: "השר הביע משאלה שנשקיע יותר כסף בדברים שיתרמו לשלום תרבותי מאשר למלחמת תרבות". והוא מוסיף ואומר: "אין ספק שהתרבות השלטת כיום במדינה היא התרבות המערבית, ובמשך שנים, רוב התקציבים מופנים לחיזוק תרבות זו. אולם 50% מהציבור הישראלי הוא מזרחי ואי אפשר לאלצו ליהנות מהאופרה הישראלית או מהפילהרמונית... במשרד החינוך מכהן עתה שר חינוך מיוצאי מרוקו. טבעי הדבר שיהיה קשוב יותר לרחש הלב הזה" ("הארץ", 8.4.98).

ידיעה אחרת מוסרת כי משרד החינוך מעודד את העולים ללמוד רוסית ואמהרית במקום "מחיקת זהותם התרבותית". שר החינוך אומר: "היטמעות והיקלטות בחברה הישראלית אין פירושן ויתור על מסורת בית אבא והינתקות מן המקורות". יוחנן בן-יעקב, ראש הרשות לקליטת עלייה, מוסיף ואומר: "משרד החינוך מנסה ללמוד מהמשגים של קליטת העלייה של שנות החמישים והשישים, מחיקת זהותם של העולים לטובת כור ההיתוך וקיבוץ הגלויות" ("הארץ", 31.3.98).

החברה בישראל שונה בהרבה מובנים מן החברה האמריקאית, יחד עם זאת ניתן למצוא מקבילות מעניינות. שתי החברות הן חברות מהגרים, שתיהן שימשו, ועדיין משמשות, מקום מפלט לבני-אדם הנרדפים בארצות מוצאם, לשתיהן היה חזון של כור היתוך -- "אמריקאי חדש" אצלם ו"יהודי חדש" אצלנו, ולשתיהן בעיות הקשורות בחברה רב-תרבותית.

ההיסטוריון ארתור שלזינגר, מי שהיה יועצו המיוחד של הנשיא קנדי, בספרו “The Disuniting of America”, עוסק בשאלות של חברה רב-תרבותית בארצות-הברית. השאלה המרכזית המעסיקה אותו היא אם הכוחות המרכזיים של החברה האמריקאית יחזיקו מעמד, או שמא כור ההיתוך, אותו melting pot מפורסם, יפנה את מקומו למגדל בבל. הוא טוען כי כאשר אין מטרה משותפת מאוחדת, השנאה השבטית מביאה לפיצול, בעיקר בעידן שבו סכסוכים אתניים וגזעיים מחליפים את הסכסוכים האידיאולוגיים, מטפחים שנאה ודעות קדומות, מגדילים את הפער והשוני ומהווים חומר נפץ חברתי.

רוב האמריקאים ממשיכים לראות את עצמם בראש ובראשונה כיחידים, ורק לאחר מכן כשייכים לקבוצה אתנית. אין כל רע בכך, טוען שלזינגר, שקבוצות אתניות גאות בעברן ההיסטורי או בתרומתן לחברה האמריקאית, אבל החלוקה לקבוצות מטפחת תרבות של האשמות וליבוי רגישויות, ואלה מאיימים על הזהות הלאומית המלכדת את רכיביה של החברה.

במשך מאתיים שנה שלטה בארצות-הברית המסורת האנגלו-סאקסית--פרוטסטנטית. זה היה כור ההיתוך, לטוב ולרע. המסורת הזאת סיפקה את הסטנדרטים שאליהם ציפו מן המהגרים להיכנס ולהתבולל. גם היום, בעניינים מהותיים מרכזיים, זו עדיין המסורת בתרבות האמריקאית. המחאה נגד התרבות האנגלו-סאקסית האירופית הפכה, לדעתו של שלזינגר, לפולחן, והיא מאיימת להיות מהפכת נגד לתיאוריה המקורית של אמריקה, להיות עם אחד שלו תרבות משותפת.
האם התרבות האירופית היא מכשול לקדמה וקללה למין האנושי? האם מוטב היה לאמריקה להיפטר מן המסגרת האירופית? שואל שלזינגר ומשיב, אירופה נתנה לעולם והיתה מקור ייחודי לרעיונות של חופש אישי, דמוקרטיה פוליטית, שלטון החוק, זכויות האזרח, חופש תרבותי, חופש הבעת הדעה ועוד, כל אלה הם רעיונות ומסורת אירופיים. רעיונות אלה לא באו מאסיה, לא מאפריקה ולא מן המזרח התיכון. חופש המחקר והיצירה האמנותית נשענים על ערכים אירופיים. להכחיש את המקורות האירופיים בתרבות האמריקאית פירושו לזייף את ההיסטוריה.

השאלה המרכזית שאמריקה ניצבת בפניה כחברה פלורליסטית היא כיצד להצדיק טיפוח של תרבויות ומסורות מבלי לשבור את הקשרים המאחדים של אידיאלים, מוסדות פוליטיים, שפה, תרבות וגורל משותפים שיחזיקו את המדינה ביחד. המשימה היא לשלב, תוך הערכה, את השונות עם הערכים המאחדים של התרבות והערכים האירופיים של חופש היחיד, דמוקרטיה פוליטית וזכויות האזרח.

על רקע ניתוחו של שלזינגר, ולאחר שהסתייגנו מן המכשלות שבהשוואה פשטנית, ועל רקע ההצהרות של משרד החינוך שלנו בסוגיה זו, ננסה לבחון מה נעשה אצלנו. בישראל מאמינים רבים בכוחה של התקשורת, במיוחד האלקטרונית, להשפיע על עמדות ודעות ועל עיצוב התרבות. אם אמנם כך, הרי שמדיניות הממשלה בתחום השידורים לציבור מעוררת לכל הפחות כמה תהיות.

מדיניות זו, שמוביל משרד התקשורת, עלולה לתרום, בשם הפלורליזם, להעמקת הפער בין מרכיביה של החברה הישראלית, לגטואיזציה של חלקים באוכלוסייה שממילא נמצאים בסכסוך עם הזרם המרכזי שלה. הדברים אמורים בהקשר להחלטת ועדת הכלכלה של הכנסת לאשר את הפעלתם של הערוצים הנקראים ייעודיים.

הערוצים האלה נולדו מתוך רצונה של הממשלה הקודמת לאפשר ערוץ טלוויזיה "לכל המשפחה" בשפה הערבית לערביי ישראל, שייתן ביטוי לתרבות ולקידום היצירה והיוצרים של הערבים והדרוזים. משרד התקשורת ערך סקר היתכנות כלכלי ולאחר ששוכנע שהעניין מעשי פרסם במאי 96' מכרז מפורט בן 137 עמודים. המכרז קבע בין השאר, שלפחות 25% מן הבעלים של הניגשים למכרז חייבים להיות ערבים או דרוזים ישראלים. למכרז ניגשו לפחות עשר קבוצות, אלא שבעלי הזכיונות של הערוץ השני עתרו לבג"ץ והצליחו לעצור את ביצוע המכרז בטענות נוהליות, כאשר מטרתם למנוע תחרות על פרסומת מסחרית.

בינתיים התחלפה הממשלה, ומנהיגי "ישראל בעלייה" שהגיעו לשלטון טענו, מדוע לא יוקצה ערוץ שידור גם לרוסים. הם נענו בחיוב, וכדי להפגין שוויון הוחלט גם על הקצאת זמן שידור בשפה האמהרית. ממילא התעוררו דרישות קואליציוניות נוספות וכך הוחלט על ערוצים לדת ולמסורת לסיפוק צורכיהן של המפלגות הדתיות; לעדות המזרח הוקצה ערוץ למוסיקה ים-תיכונית; לראש הממשלה ולליכוד - ערוץ לחדשות; אלא שחדשות מיועדות לכלל האוכלוסייה והערוץ אינו ייעודי כל-כך, ולכן התחכם יו"ר ועדת הכלכלה ודרש ערוץ חדשות נוסף, מחשש שאם יהיה רק אחד הוא יהיה בשליטת אוהדי הליכוד. שרת התקשורת הסכימה, ובלבד שכבר ייושמו עקרונות הפלורליזם והשמים הפתוחים וכלכלת השוק. בהזדמנות זו נקבע על-ידי הכנסת הכלל המעניק לגיטימציה של הטיה פוליטית לחדשות.

אלא שכל זה הוא לא כלכלת שוק ולא פלורליזם; זו הכתבה מטעם, הקובעת מה הציבור צריך ולא מה הציבור רוצה, ובוודאי אין זו פעולה על-פי כוחות השוק. אם יש בשוק מספיק כוח כלכלי וצורך אמיתי לקיים שלושה ערוצים בערבית או ברוסית, יש לקיים תחרות אמיתית ופתוחה למשחק כוחות השוק -- ונראה. מי שישרוד ישרוד, ומי שייפול ייפול, כמו באמריקה שכולנו רוצים כל-כך לדמות לה, רק שוכחים ששם יש מאה מיליון בתי-אב, ואצלנו לא הרבה יותר ממיליון.

ובעניין הפלורליזם, הרי התרומה היא הפוכה: הערוצים הללו, אם אמנם יתקיימו, יתרמו להגברת ההסתגרות, הניכור והניתוק התרבותי. זוהי גישה שאינה מעודדת דיאלוג או הידברות בין מגזרי האוכלוסייה השונים. הנה, למשל, דבריהם של חסידי הערוץ הייעודי לדת ולמסורת: "בישראל שרר תמיד חסך תקשורתי בקרב ציבור גדול של דתיים ושומרי מסורת, שאורח חייהם אינו עולה בקנה אחד עם היצע התוכן העומד לרשות הציבור בערוצי הרדיו והטלוויזיה. העברת שידורי הערוץ באמצעות לוויין תאפשר לצרכנים מהציבור הדתי להתחבר רק לערוץ הלווייני בלא להיחשף לשידורים אחרים" (דו"ח ועדת פלד, ע"מ 61, 7.1).

בראיון (מוסף "הארץ" 29.5.98) אומר ד"ר דוד אוחנה, מחבר הספר "הישראלים האחרונים": "לא יכול להיות פלורליזם אמיתי אם אין דיון ומעבר בין קבוצה לקבוצה". הוא טוען כי "העידן הקודם, העידן האידיאולוגי, היה הרבה יותר פלורליסטי כי היה בו דיון אמיתי והיו בו הצעות חלופיות".

הנצחת ההתבדלות פירושה הנצחת פערי התרבות, ובעיקר שמירת קהל הבוחרים על גדודיו הנפרדים, תופעה המעודדת ניכור והתנגדות לכל שינוי וחוסמת אפשרות לפתיחות, לשמיעת דעות של האחר ולהשפעה הדדית.

כל סדר הקדימויות התקשורתי שהממשלה מנסה ליישם הוא מוטעה. במדינה קטנה בעלת שפה ותרבות ייחודיות כמו ישראל, מדינה הנמצאת בתהליכים של התהוות תרבותית, חברתית ופוליטית, מדינה קולטת עלייה, שטרם הגיעה לשלום עם כל שכנותיה, מדינה שאין בה קונסנזוס לגבי ערכיה המרכזיים -- חייבים לשמור ולטפח שפה, מסורת, היסטוריה וזיכרון לאומי משותף. היא צריכה לעודד שידור מקומי אשר יבטא תרבות מקורית, ואשר יהווה כר חברתי אינטגרטיבי הרוצה לשמר את הזהות התרבותית הלאומית. פירוק החוויה הלאומית המשותפת לצפייה מפוצלת ונבדלת תשיג את ההפך. לפעמים נדמה כאילו מאחורי כל זה יש יד מכוונת החותרת לרדד את התרבות למכנה המשותף הרחב ביותר, לפורר את מוקדי הכוח של התקשורת ולספק לציבור בידור ובריחה מן המציאות.

השידור הלווייני, שכל-כך טורחים בהקמתו המהירה, חשיבותו התרבותית-לאומית שואפת לאפס. עוד מקבץ של שידורים לווייניים מן העולם לא יעשה אותנו נבונים יותר, משכילים יותר, או אפילו נהנים יותר, מה גם שהשידורים בשפה העברית יהיו מינימליים וגם הבעלות אפשר שתהיה עד 76% בידיים שאינן ישראליות.

אם רוצים להביא לשינוי בעל ערך במערכת השידורים לציבור, יש להתמקד בהשגת שתי מטרות מרכזיות בתחום הכבלים: להפריד בין ספקי התוכן למוביליו, ולדאוג ל"טירינג", כלומר לספק לצרכן את אפשרות הבחירה בשידורים שבהם הוא מעוניין. זה ישפר את השירות ויכניס תכנים מקומיים נוספים לשידורים. אז גם יתקיים שוק חופשי של הצעות, תכנים ואיכות.

בסיכום, מה שאנחנו צריכים עכשיו במקום מפת תקשורת, הנשענת כביכול על כלכלת שוק, תחרות ופלורליזם, היא מפה ברורה שאפשר להיערך אליה עסקית ותוכנית. במקום שידורים לווייניים שתועלתם קטנה, ראוי לשקוד על פיתוח מערכת שידורי כבלים בריאה ואיתנה שתאפשר לכוחות השוק לפעול בתחום התוכן ולמצות את פוטנציאל הכוחות היצירתיים. במקום ערוצים ייעודיים שעתידם הכלכלי בלתי ברור ותרומתם שלילית לתרבות ולחברה, עדיף כי תתקיים תחרות של ממש בין שני ערוצים מסחריים מלאים, ובצדם מערכת איתנה ונכונה של שידור ציבורי.

את הפלורליזם שבו דוגל משרד התקשורת אפשר ליישם ברדיו; זה זול יותר, ועם למעלה ממאה ערוצי הרדיו הפיראטיים שכבר פועלים, ובראשם ערוץ-7, זה ממילא קורה הלכה למעשה.

ארנון צוקרמן הוא פרופסור בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב

גיליון 17, נובמבר 1998