העיתונים, שהפקיעו אתמול, בוקר האחד בספטמבר, את סדר היום החדשותי לטובת החזרה ללימודים, שבים הבוקר מההפסקה המתודית, למעט עיתון אחד, אותו עיתון שהואשם כאן אתמול שמסיקורו נעדר כל היבט ביקורתי, או אפילו מראית עין של היבט ביקורתי. ובכן, עורכי "ישראל היום" כאילו קראו את סקירת העיתונות של אתמול, והפנימו: באיחור לא אלגנטי הם מקדישים את הדפים שמעמוד השער ועד לעמ' 7 לעיסוק בשנת הלימודים שבמוקדו סקר "נשכני" (כלומר, מצג של נשכנות) על מצב ידיעותיהם של מורי ומורות ישראל. שנאמר, טיימינג הוא הכל בחיים.

הסקר, שהידיעה המדווחת עליו חתומה על-ידי לא פחות מהמשנה לעורך של העיתון ברוך רון, בדק ומצא ידיעות עלובות של המורים שנשאלו שאלות כגון "כתבו את ארבע השורות הראשונות של ההמנון", "מהו הקו הירוק?", "מנו את חומשי התורה" או "מה קרה בכ"ט בנובמבר?"; קושיות שהתשובות לכולן, מקפיד רון להדגיש, מוכרות מאוד ואף מוזכרות כל העת בתקשורת.

כדרכו של העיתון, זהו סקר אפרטהייד שאינו כולל מורים שאינם יהודים, ומעניין היה להיווכח אם השתתפותם היתה משפרת את התוצאות, או שמא להפך. ועוד כדרכו של העיתון, גם הידיעה הזאת אינה אלא צורה גמלונית במיוחד של אינדוקטרינציה. רשימת השאלות אמנם אינה מוצגת במלואה, אבל השאלות שמצוינות באופן ספורדי לאורך הידיעה או באינפוגרפיקה המצורפת אליה נוגעות כולן לתחום ידע אחד בלבד – ההיסטוריה של עם ישראל ושל מדינת ישראל. בהתאם לכך, וכמתבקש, הפענוח של הממצאים הוא כולו הטפה דוגמטית על כך שהולך ופוחת הדור, אבל כאן ב"ישראל היום" נעצרים. בחינמון לא מנסים להצביע על הגורמים לכך או לפחות להפגין מודעות לסיבות אפשריות, דוגמת תהליך ההפרטה במערכת החינוך, ההסתמכות ההולכת וגוברת על מורים עובדי קבלן או הפערים בהשקעות הממשלתיות.

"המורה היה סוג של אנציקלופדיה בשר ודם", מתפייט בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ ופרשן העיתון (אחד מהם) לענייני ערכים ומוסר, בטור המלווה את הידיעה.
"[...] בינתיים משהו נשחק בממלכת ההוראה, וזה לא בגלל השכר או מספר התלמידים בכיתה. אלה היוו רק תירוץ". אז מה הסיבה? לא ברור. ביסמוט מקשקש משהו על מגמה עולמית של שחיקה בידע הכללי.

ביסמוט, תושב הצפון הישן של תל-אביב לפי רישומי 144, גם מתגאה בכך שהמורה של בתו אינה חלק ממסדר הבושה שחושף הבוקר העיתון, של אותם מורים בורים ועמי ארצות, ושחוכמתה מגיעה כנראה עד כדי ידיעה מדויקת מי מכהנת כיום כנשיאת בית-המשפט העליון. נראה אפוא שהממצאים על הפערים העצומים בין איכות החינוך שמקבלות האוכלוסיות החזקות לאלו שמקבלות האוכלוסיות המוחלשות שדיווחה עליהם אתמול ירדן סקופ ב"הארץ" מדויקים.

את האתנחתא הקומית באותה כפולת עמודים, הפותחת את העיתון, מספקת ההתמודדות של רון עם קושי שהוא עצמו יצר: ההנחה שיש תשובה מוסכמת לשאלה "מהו הקו הירוק?". זו קומדיה במיטבה, עם נגיעות נונסנס ואבסורד. רון כותב שתשובות כמו "גבול לא אמיתי שאנשים החליטו שארץ ישראל צריכה להתחלק לפיו" או "קו דמיון שמאלני" (כלומר תשובות "ימניות") סווגו כ"לא נכונות", אולם תשובות כמו "מעבר גבול בין ישראל לפלשתין" (כלומר תשובות "שמאלניות") לא היה ניתן כלל לסווג. רוצה לומר: כמו במתימטיקה, הן אינן חלק מתחום ההגדרה של התשובה, וככאלה, ההתייחסות היחידה האפשרית אליהן היא אי-התייחסות.

אגב, גם על "ידיעות אחרונות" אפשר לומר שקרא את סקירת העיתונות אתמול שנגעה לחזרה ללימודים, והפנים: הפעם, בחצי העמוד שמוקדש לתמונות של פוליטיקאים מגיעים לגזור קופון תדמיתי בבתי-הספר ובגני הילדים, הוא כן שיבץ את ראש הממשלה נתניהו (לצד הנשיא ריבלין והשרים בנט וכחלון).

תוכנית כחלון, פרק 9,014

שר האוצר משה כחלון מככב בשער "ידיעות אחרונות" בזכות (עוד) תוכנית חדשה (או בלון ניסוי חדש), והפעם: להוריד את המע"מ באחוז, מ-18% ל-17%. קשה לזכור מתי היתה הפעם האחרונה שבה שר אוצר זכה לסיקור מסיבי כל-כך של תוכניותיו עוד לפני שממש החל לעשות דבר-מה. כלומר: לא קשה, כך היה עם יאיר לפיד, וגם אז "ידיעות אחרונות" הוא שהוביל את המגמה, שלא לומר תפס עליה בעלות.

התוכנית, מדווח סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של העיתון, נולדה בעקבות גביית המסים הגבוהה בחודשים האחרונים בצד ההאטה בצריכה, ומתוך רצון לעורר את הצמיחה במשק. הידיעה על "תוכנית כחלון" היא ההפניה הראשית, כמו גם הפניית השער המרכזית של המוסף "ממון", ומשווקת בשתיהן כ"בלעדית". זאת, חרף העובדה שיוסי גרינשטיין דיווח ב"מקור ראשון" כבר לפני יותר מחודשיים וחצי על תוכנית שנדונה בדיונים פנימיים באוצר להורדת המע"מ ל-17% בשל גביית מסים עודפת.

מדוע מעניקים ב"ידיעות אחרונות" כותרות ראשיות חגיגיות לאטרייה מחוממת בדמות תוכנית שגם אם באמת תצא אל הפועל, לא תהיה לה השפעה ממשית על מצב חשבון הבנק של הקוראים? את התשובה אפשר לחפש בידיעה אחרת, על רפורמה ממשית הרבה יותר, כזו שעתידה לנגוס באופן משמעותי בכוחו של דואופול הבנקים הישראלי ולהשפיע כתוצאה על כל אחד ואחד מהישראלים. הידיעה על כחלון, ש"ידיעות אחרונות" מנסה שוב ושוב לדחוף אותו ל"רשימה הלבנה" שלו, על כל המשתמע מכך, דוחקת כליל משער העיתון ומצמקת לכדי סטריפ צר בלבד בשער "ממון" את התבטאותה של המפקחת החדשה על הבנקים, חדוה בר, שעשויה לסלול את הדרך לשינוי מבני של המשק: "נפריד בין שני הבנקים הגדולים לבין חברות האשראי שלהן", כפי שמדווחת הכותרת הראשית של "כלכליסט".

אל הבריחה של "ידיעות אחרונות" מעידוד שינוי במוקדי הכוח הקיימים, כפי שהיא מתבטאת בדחיקת ההתבטאות של בר, המסמנת שינוי חד בעמדת בנק ישראל, מתלווה אירוניה מסוימת, משום שההתבטאות נאמרה בכנס "כלכליסט" מקבוצת "ידיעות אחרונות" ("כלכליסט" עצמו מקדיש לוועידה את העמודים 2–29). יותר מזה, זו גם התבטאות שמשמעותה עולה כמובן בקנה אחד עם הבטחת הבחירות המרכזית של כחלון, לשידוד המערכת הבנקאית בישראל, ואכן, כפי שמדווחת כותרת המשנה בשער "כלכליסט", הוא מיהר לברך עליה. ב"ידיעות אחרונות" שמחים פחות. ולא רק שם: את הצהרת המפקחת שמרו ב"ישראל היום" לספוט המבוקש בעמ' 27.

באים לבנקאים

אם כן, הקולות הקוראים לרפורמה בבנקים הולכים ומתגברים, ויותר מזה, אפילו קולות שעצם השמעתם היא פעולה היוצרת מציאות. "בעצם שני הבנקים הגדולים יידרשו למכור את הבעלות ולא יוכלו לעסוק בתפעול ובסליקה של כרטיסי אשראי וכן יורשו לעסוק בהנפקת כרטיסים. המהלך יאפשר תחרות חוץ-בנקאית ותחרות בתוך המערכת הבנקאית", מצוטטת המפקחת בידיעה של תומר ורון ועמרי מילמן ב"כלכליסט", והכתבים מוסיפים שיש בכך משום אור ירוק לוועדה להגברת התחרות במערכת הבנקאית, שאמורה בקרוב להגיש את המלצותיה, להורות על הפרדת לאומי ופועלים מחברות האשראי שבבעלותם.

באופן לא מובן מאליו, גם "דה-מרקר" וגם "גלובס" מדווחים בכותרותיהם הראשיות על הציטוט שניפקה ועידת "כלכליסט", ואף תוך ציון המעמד שבו נאמרו. "בר העדיפה את השיקול התחרותי על פני השיקול היציבותי – ובכך הפתיעה את בכירי מערכת הבנקאות", מפרשן סיון איזסקו ב"דה-מרקר". "העמדה של בר מפתיעה כי היא צמחה בבנק ישראל, ולאחר מכן שימשה מנהלת הסיכונים הראשית בבנק לאומי. בר היא גם חברה קרובה של המפקח היוצא, דודו זקן, שהתנגד להפרדה".

קלה על כלכלה

"כלכליסט" מפרסם היום פרויקט אינפוגרפי סופר-מושקע המבקש לפשט ולהנגיש את נתוני ספר התקציב, על אלף עמודיו, מאת שאול אמסטרדמסקי, מיקי פלד ועמרי מילמן. מומלץ לקרוא את הגרסה האינטרנטית באתר.

אתוס ותנטוס

"סיינס-פיקשן מן העבר הלא רחוק. השנה היא 1942. ספינות רעועות עמוסות בפליטים יהודים הנסים מאירופה, שעל אדמתה מתבצע בהם רצח עם, נוחתות בחופי ארה"ב. האמריקאים כולם – הנשיא, בית-הנבחרים, העיתונות, העם – לא רוצים אותם. הם טוענים שהיהודים אינם פליטים, אלא מהגרי עבודה בלתי חוקיים, ושהם כולם גנבים מלוכלכים ומסריחים 'המפיצים מחלות'. הרשויות כולאות את הפליטים היהודים בכל מיני 'מתקנים', אבל בית-המשפט הפדרלי העליון מצווה לשחרר אותם משם אחרי שנה של כליאה, והדבר נעשה, אלא שמזכיר הפנים אוסר עליהם להיכנס לניו-יורק וללוס-אנג'לס".

כך נפתח הטור של קובי ניב במדור הדעות של "הארץ", טקסט מחזורי הנכתב אחת לתקופה (אם כי יצוין שזו וריאציה טובה שלו), הפעם בעקבות החלטת ראש עיריית ערד להציב מאבטחים בכניסה לעירו כדי למנוע כניסת אפריקאים. "אלא שמה שמתואר כאן, כפי שאתם ודאי מבינים, איננו מדע בדיוני מן העבר האמריקאי, כי אם מציאות מההווה הישראלי", כותב ניב בהמשך, ובשינויים מסוימים, כוחה של הערה זו יפה גם לדיווח המופיע היום ב"ידיעות אחרונות" על הפגנות פליטים ומהגרים בהונגריה: זה אינו תיעוד מן העבר הישראלי, כי אם מציאות מההווה האירופי.

זה כמה ימים שמצוקת הפליטים הסורים והאפריקאים במדינות האיחוד-האירופי מונחת על סדר היום, והיום היא אף זוכה להפניה גדולה בשער "ידיעות אחרונות" (שנייה רק לזו המדווחת על "תוכנית כחלון"). הטריגר הוא החלטתה של ממשלת הונגריה שלא לאפשר לפליטים לעבור לשכנותיה העשירות יותר ממערב, אוסטריה וגרמניה, לאחר תקופה ארוכה שבה עברה על חוקי האיחוד-האירופי ולא הקפידה לתעד ברשומותיה את פרטיו של כל מהגר שנכנס אליה (לפי "חוק דבלין").

אתמול השתנתה המגמה, כאשר תחילה הקפיאה הונגריה את תנועת הרכבות לכיוון מערב, מה שיצר מהומה רבתי, ולאחר מכן התירה מעבר אך ורק של אנשים עם תעודות מוסדרות; מה שלא הפריע, אגב, ל"ידיעות אחרונות" לכתוב בגוף הידיעה בלשון עילגת: "בשערי התחנה השוטרים מחליטים מי יכול להיכנס לתחנה על-פי זיהוי פשוט לפי גזע" (בכותרת המשנה נכתב: "בשערי תחנת הרכבת בבודפשט השוטרים מחליטים מי נכנס על פי זיהוי פשוט – אנשים בהירי עור נכנסים בלי בעיה, השחומים נדרשים להציג תעודות").

הדמיון הפלסטי בין המקרה הישראלי לאירופי מזמין ממש משחקי חילופי תפקידים מהסוג שנקט ניב, בשינויי שמות המדינות, הערים או הפוליטיקאים: "עצם קיומה של אירופה הנוצרית מוטל בסכנה", מצוטט ב"הארץ" יו"ר סיעת השלטון בפרלמנט ההונגרי, שגם "האשים את גרמניה ו'ממשלות שמאל אחרות' בהגברת שטף המהגרים", וב"ידיעות אחרונות" מצוטט דובר הונגרי אחר אומר: "הונגריה לא רק מגנה על הגבולות שלה, אלא גם על הגבולות של האיחוד-האירופי כולו". כיצד היא עושה זאת? כמה שורות קודם לכן מצוין שהונגריה, הנוקטת קו קשה כלפי המהגרים, הודיעה על בניית גדר לאורך הגבול הדרומי עם סרביה.

מעיין רבי, פייסבוק, 31.8.15

הדמיון המסוים בין המקרה הישראלי להונגרי/אירופי הוא אפוא מצע נאה לבחינה של ההבדלים ביחס של העיתונות הישראלית כלפי כל אחד מהם. מהקריאה בימים האחרונים ניתן להתרשם כי התקשורת הטבלואידית בעברית, שבמידה רבה הבנתה לאורך כמעט עשור את דמותם של מבקשי המקלט האפריקאים כ"מהגרי עבודה בלתי חוקיים, ושהם כולם גנבים מלוכלכים ומסריחים 'המפיצים מחלות'", לשון קובי ניב (בניכוי יוצאי דופן מסוימים, כמו למשל היחס האמפתי לילדים בכמה  מכלי התקשורת) מתייצבת כעת לצד המהגרים (הסורים, ברוב הדיווחים), עת שהם מידפקים על דלתות אירופה.

הדיווח מבודפשט, שעליו חתום כתב בשם גאגו סאלינג, חבר בקולקטיב העיתונאים Direkt36 – כמו המסגור כולו של הדיווחים בעיתון – עשוי להיקרא בחלקיו הגדולים כפסקאות שדלפו מנייר עמדה של ארגון א.ס.ף. הדרך שעוברים הפליטים היא לפתע "דרך חתחתים מסוכנת [...] על סירה רעועה", כפי שמתריעים שנים ארגוני סיוע בישראל (כשבתפקיד הדרך הימית, מדבר סיני האכזרי לא פחות ואולי יותר), והתיאורים שזורים באמפתיה אנושית פשוטה – "אנחנו לא ישנים, לא אוכלים, לא מתקלחים" – מהסוג שנעדר כמעט בקביעות מידיעות דומות על אודות מבקשי מקלט בטבלואידים הישראליים. מבקשי המקלט גם מכונים בידיעה "פליטים" ללא כחל וסרק (אם כי יצוין שלקראת סוף הכתבה הם חוזרים להיקרא "מהגרים" במעין פיצול אישיות שמאפיין לא מעט ידיעות חדשותיות שנתפרות בדסק על בסיס דיווחים מדיווחים שונים. בכל מקרה, הם אינם מכונים "מסתננים").

שיא העניין הוא בציטוט המובא בפשטות תמימה מפי אחד ממבקשי המקלט: "אנשים פה פשוט לא אוהבים ערבים, אני לא יודע למה". בימים כתיקונם, "ידיעות אחרונות" יכול היה אולי להסביר לו. אגב, בגוף הטקסט של "ישראל היום", מושאי הדיווח הם עדיין "זרים".

במובלע, הבחירה של "ידיעות" – הברומטר של הלך הרוח ה"עממי" הישראלי ובה בעת היוצר שלו – להתייצב לצד מבקשי המקלט, ובמשתמע לגנות את אירופה ש"מאבדת את הסבלנות" לשון כותרת המשנה, כלומר להזדהות עם הצד של הפליטות ולא של המערביות, מלמדת משהו מעניין על העולם הפנימי שלו (ושלנו, כפי שוודאי היו כותבים בעיתון לו היו נדרשים בעצמם לעניין). מבחינת "ידיעות אחרונות", עם ישראל היה ועודנו עם של פליטים, ויש בבחירה הזאת כדי להצביע על העדפת האתוס הקורבני על פניה של המציאות הקונקרטית, שבה ישראל היא מדינה שבעצמה מתעמרת במבקשי מקלט: "מיולי 2009 ועד תחילת 2015 הוגשו בישראל 17,778 בקשות מקלט של אזרחי מדינות רבות. רק 45 הוכרו כפליטים (0.25%)", מדווח היום ב"הארץ" אילן ליאור.

מדוע, אם כך, הבחירה באתוס הקורבני, ולא בהצטרפות חגיגית למשפחת העמים הנאורים? במיקרו, סימונה של אירופה כרשעה בסיפור ההגירה הוא האופציה הקלה עבור טבלואיד קצר רוח וקצר נשימה שחי על סכמת "טובים נגד רעים"; במקרו, האתוס הזה הוא המכונן בסיפור המצטבר שהעיתון מציג, וזה שמאפשר לו להבנות תמונת מציאות ברורה וחד-ערכית, שהשימוש בה חורג הרבה מעבר לסיפור נקודתי אחד על מהומה בתחנת רכבת הונגרית. במובן הזה, הוא לא פחות קונקרטי ממדיניות ההגירה של ישראל, ויותר מזה, יצרן של מציאות קונקרטית שההשפעה שלה מתפרשת לאורך ולרוחב החברה הישראלית כולה.

אות קלון

כדי להבין עד כמה מתעמרת ישראל במבקשי המקלט, יש לקרוא את הכתבה המעניינת של ליאור במלואה. עולה ממנה שבחמש השנים האחרונות נציבות האו"ם לפליטים העבירה מישראל בחשאי מבקשי מקלט שסבלו מבעיות רפואיות או סוציאליות קשות למדינות מערביות אחרות (ביניהן ארצות-הברית, שבדיה וקנדה), זאת במסגרת תוכנית שהיא מפעילה בשם "רי-סטלמנט" (יישוב מחדש) – סיוע בהיקף קטן יחסית (ב-2014 הועברו במסגרתה 74 אלף פליטים) הנועד לשמש מזור אחרון עבור מבקשי מקלט שהמדינה שבה הם שוהים מסרבת להעניק להם את הסעד הדרוש להם (הכרוך ראשית כל בהכרת מעמדם כפליטים – עניין שכעולה מהנתונים המובאים למעלה, ישראל מסרבת לו באופן עקרוני ובניגוד לאמנות שהיא חתומה עליהן).

כך למשל מתאר ליאור, בסיועם של ארגוני הסיוע, כיצד אדם שהתעוור בארץ בשל מחלה לא זכה לשום תמיכה סיעודית, ולמזלו הועבר על-ידי הנציבות לדנמרק, שם הוכר כפליט. במקרה אחר אם חד-הורית ובתה, שסבלה מבעיית כליות ש"כל צינון קטן הכניס אותה לבית-חולים", כמתואר בכתבה, הועברו לשבדיה מאחר שבישראל לא קיבלה עזרה ממשרד הרווחה והבריאות.

"תוכניות ליישוב מחדש משמשות לרוב להעברת פליטים ממדינות עולם שלישי וממחנות פליטים למדינות מערביות", כותב ליאור. "רק במקרים חריגים קולטות מדינות מערביות פליטים ממדינה מערבית אחרת, כמו במקרה של ישראל". "העובדה שארצות-הברית ושבדיה מתייחסות למבקשי מקלט מישראל בדומה למבקשי מקלט ממחנות פליטים באפריקה ומעניקות להם מקום במכסות ל'ריסטלמנט' היא אות קלון לישראל", אומרת עו"ד מיכל פינצ'וק, מנכ"לית עמותת א.ס.ף.

מי שעוד נושאים במחיר מדיניות ההזנחה כלפי מוחלשים של ממשלות ישראל בעשור החולף הם תושביהן של ערי הפריפריה. הבוקר מדווח "הארץ", מתחת לפיצ'ר של ליאור בעמ' 3, כי רפי בן-שטרית, ראש עיריית בית-שאן, קרא, בדומה למקבילו בערד, למנוע את כניסתם לעיר של ה"מסתננים הבלתי חוקיים", כלשונו, במכתב ששלח למינהלת ההגירה, זאת לאחר שבימים האחרונים פקדו את העיר כמה עשרות מבקשי מקלט פליטי מתקן חולות.

"החליפו את המלה 'יהודים' ב'אפריקאים', והנה אתם נוסעים בזמן לישראל של ימינו. כן, כן, בסרט הזה כבר היינו פעם. אלא שאז היינו הנרדפים, עכשיו אנחנו הרודפים. וכשרואים בימים אלו תמונות, שמצולמות באותה שעה ממש, של צבא גרמניה בונה לפליטים אצלם אוהלים למחסה, ואת משטרת מדינת היהודים כאן רודפת ומתעמרת בפליטים אצלנו, ברור לכל מטומטם שהמהפך הושלם", מסיים קובי ניב את טורו, שעושה הנחה די רצינית לממשלת גרמניה, זו שתרמה למיצוב "מדינות הקצה" של האיחוד, כפי שהן נקראות בידיעה ב"הארץ" – הונגריה, יוון ואיטליה – כמי שבעיית מבקשי המקלט מונחת בעיקר לפתחן, בשל חובתן לרשום כל מבקש מקלט הדורך בהן בטרם הוא מתקדם למדינה אחרת מבין מדינות האיחוד. במובן זה, גם הן סובלות מהיותן הפריפריה של אירופה, ולא פלא שהקריאה "להציל את עצם קיומה של אירופה הנוצרית" בוקעת משם.

האסלאם ה(מ)ערבי

"הצעירים באירופה גדלים תוך חיפוש מתמיד של נוחות בורגנית ונהנתנות, בחברה מאורגנת היטב ומעט פחדנית", אומר הסופר האלג'יראי בואלם סנסל, מחבר הרומן "2084", בראיון השער לגבי לוין ב"גלריה". "מעבר לכך, החברה האירופית מזדקנת וחיה בנוסטלגיות לעברה המפואר, חוזרת על אותו שיח ואותן סיסמאות שאין להם קונים אלא באירופה עצמה. הצעירים אינם יודעים לאן לפנות, הם מרגישים חנוקים בין ארבעה קירות מתפוררים, ללא אופק וללא אידיאלים. האסלאם והאסלאמיסטים הגיעו בזמן על מנת להציע להם תחליף בעל עוצמה. הם הגיעו בנקודת זמן מתאימה – כפי שקרה במאי 68', כשהצעירים הרגישו צורך בתחליף הרואי, או לפחות במה שנראה להם כזה [...].

"אני חושב שבקרוב הערבים הסונים יקבלו על עצמם את מרותה של איראן השיעית, מפני שרק היא זוכה להכרת המערב, ואף מטילה עליו מורא. התוכנית הגרעינית האיראנית היא ההוכחה ליכולותיה. אך קיים עוד מתחרה רציני, שכיום עוד לא התפתח דיו – האסלאם המערבי. גם הוא יוכל יום אחד להתחרות על הזכות להנהיג את העולם המוסלמי. ההתאסלמות מקבלת ממדים גדולים מיום ליום, והאירואים שהתאסלמו מסתמנים כיעילים יותר מהמוסלמים מלידה".

חוק הטרור

"חוק המאבק בטרור, המרחיב באופן משמעותי את סמכויות המדינה ואת ההגדרות לארגון ולפעילות טרור, צפוי לעלות היום (רביעי) להצבעה בקריאה ראשונה במליאת הכנסת", כותב יהונתן ליס ב"הארץ". "החוק כולל בהגדרת 'מעשה טרור' לא רק פעילות חבלנית נגד אזרחים או רכוש, אלא גם איום בפעילות כזו או בפעולות שיפעילו לחץ על הממשלה, מבלי להבדיל בין פעולות נגד חיילים ופעולות נגד אזרחים. החוק קובע כי עונשו של מסייע לפעילות טרור יהיה כעונשו של מבצע הפעולה עצמה[...]".

זאת ועוד, הצעת החוק גם "מגדירה עונש של שלוש שנות מאסר למי שיביע הזדהות פומבית עם ארגון טרור [...] [וקובעת] כי אם ארגון צדקה פלסטיני יוכר כבעל זיקה לחמאס ניתן יהיה להגדיר אותו כארגון טרור, כך שניתן יהיה לדון כל אדם מעל גיל 12 שיהיה פעיל בארגון או אף ילבש חולצה המסמלת הזדהות איתו לשנתיים מאסר. החוק אף מתיר להגיש עדויות בכתב מטעם מי שלא העידו בבית-המשפט בעצמם, שאינן קבילות במקרים אחרים.

"באופוזיציה מתחו אתמול ביקורת על כך שנוסח החוק החדש, המחזיק יותר ממאה עמודים, הועבר לעיון הח"כים רק ביום ראשון, דבר שלא איפשר להם לגבש עמדה לגביו".

מאמר המערכת של "הארץ" מגויס גם הוא נגד הצעת החוק ומסביר את סכנותיה בשפה משפטית קשוחה משהו. "ישראל היום" מקצה להצעת החוק בוקסה בת כ-150 מלה בקצה העליון של עמ' 15.

מלה מדנינו

"הארץ" מדווח היום בכותרת בעמ' 4 כי המפכ"ל היוצא יוחנן דנינו אמר לוועדת טירקל למינוי בכירים, הבוחנת בימים אלה את מינויו של תא"ל (במיל') גל הירש לתפקיד המפכ"ל, כי "מינוי הירש פשוט לא ייתכן" (יניב קובוביץ).

עושים לביתם

כפולת האמצע של "ידיעות אחרונות" היא כולה מלאכת מחשבת של קידום תוכני עיתון סוף-השבוע הקרוב. אבל כיוון שכפולת האמצע לבדה אינה מספיקה לשם כך, גם בשער האחורי מופיעה ידיעת קידום לראיון שערכה יונית לוי עם השחקנית ועכשיו גם הבמאית היהודייה-אמריקאית נטלי פורטמן. "שלטי ענק ועליהם שער הגיליון החגיגי והכפול של מוסף '7 ימים' הוצבו במתחמי הסינמה-סיטי", מדווחת הידיעה. "רגע לפני שהם נכנסים לאולם הקולנוע, להביט בשער גדול הממדים [של לוי ופורטמן], להתרשם – ואפילו להצטלם איתו".

ענייני תקשורת

בשל טעם אישי. "הארץ" מפרסם היום בעמודי המאמרים האחוריים טור של רינת קליין, מנהלת ערוץ הבידור וערוץ 8 של הוט ויוצרת דוקומנטרית, המתקומם על הגילוי הנאות שנעדר לטענתה מביקורת קטלנית שכתב מבקר הטלוויזיה של העיתון, רוגל אלפר, על הסדרה "פושרז" שיצרה. קליין מצטטת מהביקורת ההיא של אלפר את טענתו כלפיה ("יוצרת 'פושרז' מכהנת כיום כמנהלת ערוץ 8 הדוקומנטרי, ללמדכם על שיקול דעתה וטעמה האישי"), וטוענת כי "לו היה לאלפר שמץ של הגינות מקצועית, לפחות כלפי קוראיו, הוא היה צריך להמשיך את המשפט חסר הקונטקסט הנכון, ולהוסיף: 'בשל טעמה האישי של היוצרת (של 'פושרז') היא דחתה (כמנהלת ערוץ 8) סרט אישי שהצעתי לה (בעבור ערוץ 8)'. והוא היה חייב להוסיף ש'אחת מהחלטותיה הראשונות בהיכנסה לערוץ היתה לא להמשיך ולשדר עונות חדשות של 'הינשופים' – שאותה הנחיתי בגאווה ובאמונה גדולה'".

עיתוי פרסומו של המאמר, יותר מחמישה חודשים אחרי הביקורת, לכל הפחות מוזר, ומה שעושה אותו למוזר אף יותר הוא שאלפר כתב כחודש אחר-כך טור ביקורת טלוויזיה על סרט אחר ששודר בערוץ 8, שהיה פחות או יותר בבחינת אותו גילוי נאות שקליין דורשת כעת. "בהוט שוטמים תל-אביביות", כתב אז. "עד סוף 2012 נחשב ערוץ 8 ל'תל-אביבי'. עבדתי שם כאחד משלושת מנחי רצועת 'הינשופים', שתויגה כתל-אביבית והיתה כזו במוצהר. הקונספציה השלטת כיום בהוט היא: העיקר לא תל-אביבי. תל-אביבי שם זה מה ש'בורגני' היה בשביל מאו בתקופת מהפכת התרבות בסין".

שוקי טאוסיג כתב באתר זה בתגובה לטור ההוא של אלפר, שהוא "לא נרתע מהטענה כי פיטוריו מהערוץ מסכלים אפשרות לביקורת עניינית מצדו, ובביקורת הטלוויזיה המתפרסמת היום בעיתון, על סרט תעודה ששודר בערוץ, הוא חוזר להערה האגבית ההיא [על קליין עצמה] ומספק לה נימוקים. למעשה, אלפר לא רק שאינו נרתע מהביקורת, אלא הופך אותה על ראשה. עובדת פיטוריו מהערוץ אינה התרחשות זרה המפריעה לסיקורו את שידוריו, אלא ההוכחה הראשונה לכך שהערוץ מחורבן".

ביקורת חיובית. בטור הטלוויזיה שהוא מפרסם היום כותב אלפר על ירון לונדון ומוטי קירשנבאום: "אני מוקיר את שניהם. גטו זעיר של נאורות וחופש מחשבה בטלוויזיה המסחרית, מוקף ישימון אפלולי ורעיל של בערות, טיפשות ולאומנות. הביטו בשיעור הקומה של מחליפיהם כשהם בחופש: אין להם ממשיכים".

איפה הכסף. ב"דה-מרקר" מדווח נתי טוקר שקמפיין "לא לדאוגוסט", הנמצא בעין הסערה בשל ההליך הפגום לכאורה שבאמצעותו בחרה השרה מירי רגב משרד פרסום שייצור אותו, הופק בעלות מוערכת של כ-1.4 מיליון שקל בלבד, בעוד שהסכום שהקצה משרד התרבות והספורט למשרד הפרסום יהושע TBWA היה כזכור 2.5 מיליון. "לא ברור מה נעשה בשאר התקציב – 1.1 מיליון שקל", כותב טוקר.

לא כל יום האחד בספטמבר. "ידיעות אחרונות" מדווח היום על פני עמוד שלם (עמ' 6) על מותן של שתי ילדות ערביות בתאונת דרכים.