הפליטים שהצליחו להיחלץ מהתופת בסודן, ולחצות את הגבול לישראל, זכו בחודשים האחרונים לסיקור תקשורתי נרחב ביותר. אין ספק כי האפשרות לעסוק בשילוב כה נדיר של "חומרים" הסעירה את העורכים: אין כמו סיפור אנושי קורע לב של ניצולי טבח המוני שנמלטו והגיעו לישראל רק כדי להיזרק ברחובות באר־שבע או ירושלים וניצלו על־ידי מתנדבים, אזרחים פרטיים.
אלא שמי שעקב מקרוב אחרי אותה התגייסות של התקשורת, יכול ללמוד רבות על אופן הפעולה והראייה של קובעי השיח הציבורי בישראל. למעשה, החשיפה התקשורתית של פליטי סודן חשפה את הבטן הרכה של העיתונות. כי מה יותר קל מלהגיע אל הסיפורים שבהישג יד, ולהרוויח מכל העולמות: גם סיפורי חיים שיכולים לפרנס בקלות עשרות כתבות ועלילת מנוסה מרצח עם נוראי; גם חיבור ישיר להיסטוריה האישית שלנו - רדיפות, שואה, גבורה ותקומה - ולהווה של אפריקה ושל המזרח התיכון; גם אזלת יד כלל־עולמית וחוסר תפקוד של ממשלת ישראל, וגם תצוגת תכלית של רוח ההתנדבות הישראלית יוצאת הדופן, שהציגה חלופה מכובדת לחוסר האונים של הממסד.
צילום: אוריאל סיני
אלא שמה שנותר לאחר רצף הסיפורים הוא עוד דיווח שטחי רווי סטריאוטיפים שמייצר אשליה שאין לה קשר למציאות. "פליטי דארפור" הפכו למותג שמאפשר להתנער מכל מי שלא חוסה תחת הכותרת, להלבין את מצפוננו, להפריד בין "רצח עם" ל"סתם" סכנות מוות, רעב וייסורים שמהם נמלטים פליטים אחרים שמגיעים אלינו מרחבי העולם. כך מלמדת אותנו התקשורת לסנן בקלות וללא התחבטות מוסרית מי יהיו המעטים שיוכלו להישאר ומי נידונו לכליאה וגירוש. במקום דיווח אחראי ומעמיק ודיון רחב במצבם של הפליטים ומהגרי העבודה החיים כאן, בפתרונות אמיתיים ומספקים לטווח ארוך, ביכולת של זרים וחלשים להיקלט בהצלחה בקרבנו ובמצבה האמיתי של החברה בישראל - ההפרדה בין "פליטים", "מהגרי עבודה" ו"מסתננים" ("סכנה בטחונית" של ממש בז'רגון מקצועי) צובעת את תודעת החברה הישראלית בשחור ולבן.
גיליון 69, ספטמבר 2007