שוו בנפשכם, בעידן זה של גילויי חרמות ושנאה לישראל ברחבי העולם, שעיתון נחשב, כזה "לאנשים חושבים", נניח ה"ניו-יורק טיימס", מחליט לפצח אחת ולתמיד את "הבעיה הישראלית". ותארו לעצמכם שהוא עושה זאת באמצעות גורם נחשב בעיתון, מישהו בעל שררה ושם, נניח "עורך בכיר לפוליטיקה ותרבות".

ותארו לעצמכם שכך זה מתבצע: הבחור, נקרא לו "וולטר אקונומיקס" (תיכף תבינו למה שמות מגוחכים רלבנטיים כאן), נוחת בנתב"ג, ומקץ שלוש שעות מגיע למלון כלשהו על חוף הים בעיר נופש כלשהי, ביום לא כל-כך מוצלח: המזגן לא עובד, הפקידים מעט אטיים, החדרים מתעכבים ומכונת הצילום נדפקת. בקיצור: נאחס של אוגוסט.

מתיישב לו אקונומיקס בלובי, מיואש, מזמין קפה (הפוך שמגיע דווקא ישר) ומתקתק. הו הו, הוא מתקתק. על המנהל האידיוט שלא ידע לתת לו תשובה ("ניגש אלינו בן-גוריון אחד, מריח מסמכות", הוא כותב בגיחי, לא כי הוא נמוך קומה, אלא סתם כי זה שם של מנהיג ישראלי דגול שקרא עליו פעם), על המזגנים שמחרחרים, על פקידת הקבלה עם פרצוף העגל, על המחירים המטורפים של ההפוך שלא היה הפוך, על הבריכה שנפתחת רק בעשר, על התשובות העקומות והחדרים שריח עשן קל דבק בהם, בקיצור – כפות ידיו מזיעות בתאווה וחזהו עולה מטה-מעלה בהתרגשות, כשהוא מבין: הוא פיצח את זה! הוא פיצח את הבעיה הישראלית! את ביבי ואת שרה, את המנטליות הלבנטינית והאיומים על איראן, את הבנייה בשטחים ואת האסקפיזם התל-אביבי. הכל כאן! ברווח שבין פקידת הקבלה הלא-יוצלחית למנהל השרלטן.

וכך חותם וולטר שלנו את מאמרו: "נראה לי שנעצור כאן. המסר ברור. הביורוקרטיה, חוסר היעילות והעדר הניהול השתלטו על המלון ועל ישראל כולה. גם על שכנותיה. ולכן מדינות אלה הולכות לאחור, לתפוקה נמוכה יותר, אבטלה גבוהה יותר ורמת חיים ירודה – אפילו יחסית לזו שלנו. תארו לעצמכם מה קורה שם במגזר הציבורי אם כך מתנהל המגזר הפרטי".

הוא לוחץ send ומתרווח לאחור. כן, החדרים במלון המגעיל עדיין לא מוכנים, אבל מחר כל ארה"ב תדע איזו מדינה מחורבנת ישראל, ומה הקשר בין היהירות של ביבי לעצלות של בן-גוריון (לא הפריימיניסטר. זה מהמלון).

ואז מתחילה מהומת אלוהים, בארץ הקודש ובאמריקה: ה"ניו-יורק טיימס" אנטישמי, מכריז ינון מגל, בזמן שאלפי יהודים בברוקלין מבטלים מינויים. נתניהו מסרב לקבל שיחת טלפון מהמו"ל האנטישמי של העיתון האנטישמי, בזמן שעורך העיתון משגר התנצלות בכתב, בעל-פה, בפקס ובמורס לחבר הקונגרס (היהודי כמובן) שבמחוז שלו. הילרי קלינטון נשאלת על כך במהלך מסע הבחירות, א-פרופו ההסכם עם איראן, ומבהירה שהיא תמיד נהנתה במלונות בישראל מיחס אדיב ונדיב על גבול הליקוק, ודונלד טראמפ... טוב, הוא כבר ימצא משהו להגיד על זה. ופה מה יהיה? הו הו הו. רזי וקרן, רסקין ולינור, יומני הצהריים והערב והלילה – כולם ידווחו בחמת זעם, מוצדקת מן הסתם, על החלטתו של החשוב בעיתוני העולם להשמיץ מדינה שלמה בגלל פקידת קבלה אומללה אחת...

וזה בדיוק מה שעשה השבוע נחמיה שטרסלר, עורך בכיר לכלכלה ולחברה בעיתון "הארץ", שהחליט באבחה אחת למחוק את הפרצוף לקפריסין. כל קפריסין. בבת אחת. הכתבה הזאת נשאה את הכותרת המתוחכמת: "נחמיה שטרסלר נפש בקפריסין והבין למה הם כל-כך כושלים". ואכן, אמת בפרסום: שטרסלר הגיע לקפריסין, חווה כמה שעות של ביורוקרטיה מזופתת במלון באיה-נאפה והבין "למה" קפריסין "כל-כך כושלת". איך אומרים בבית-ספר? מ.ש.ל.

ושימו לב איך הגיע למסקנה שקפריסין כושלת (רק דוגמה קטנה מכתבה אנטי-קפרישמית):

פתאום, בזווית העין, קלטתי אדם עם עניבה. הוא יצא בהליכה מהירה מפתח צדדי של דלפק הקבלה מלווה בשני פקידים. הרחתי את ריח הסמכות הנודף מעניבתו ושעטתי לעברו. הבנתי שזו ההזדמנות האחרונה. אנחנו מחכים כאן כבר שעתיים והם לא אומרים לנו כלום, אפילו לא מתי נקבל סוף-סוף את החדר, אלא רק: 'לכו לשבת בלובי', מה יהיה? תיאודורקיס (זה כמובן לא שמו האמיתי) הביט בי במבט בוחן, הבין שאני עומד להתפוצץ ואמר: 'בוא הצדה, תסביר לי מה קרה'".

הנה כי כן: כך מתנהג הקפריסאי הטיפוסי: "מריח" מסמכות, "מלווה" במשרתים, ולא מתרגש מתיירים עצבנים. מבחינתו, שהמלון (והמדינה כולה) ילכו לעזאזל.

ועוד כותב העורך הבכיר לכלכלה ולחברה:

בחודשים האחרונים כתבתי לא מעט על הסיבות למפולת הכלכלית ביוון, וקפריסין היא תמונת ראי מוקטנת של יוון. אבל רק באיה-נאפה, במלון אדמס-ביץ', הבנתי לעומק מדוע רמת החיים בשתי המדינות הללו נמוכה אפילו מזו שלנו, ובאופן משמעותי, אף על פי שהן חלק מהאיחוד-האירופי, עם כל היתרונות הכרוכים בכך".

במלים אחרות, קפריסין אפילו לא ראויה לסיקור מיוחד, כמדינה ריבונית ועצמאית. היא בת-לוויה נשרכת, "תמונת ראי מוקטנת" של יוון. ליוון אפשר להקדיש חודשים, ואז לקפריסין מספיק שעתיים, גם הן רק בתוך לובי של מלון. כי בסוף, כולם אותו תיאודורקיס.

נחמיה שטרסלר (צילום מסך)

יצא לי לקרוא על העינוי שחווה שטרסלר במהלך שעתיים של המתנה לחדר בדיוק כששהיתי בחופשה באותו האי ממש (לא פגשתי את שטרסלר, לדאבון הלב). נחרדתי לגלות שאני, בן למדינה מוצלחת והורים גאים ומוצלחים, מבלה את חופשתי במקום "כושל". לא הצלחתי להבין איך נפלתי כך בפח. למה מלון הדירות שנפשנו בו בפאפוס היה כל-כך מסודר והבריכה בו כל-כך נעימה. למה המחיר של הצימר המופלא בכפר העתיק קאקופטריה בהרים היה כשל צימר סוג ז' בישראל (110 יורו לסוויטה למשפחה של חמש נפשות, אם שאלתם) ולמרות מחירו הסביר ה"תיאודורקיס" המקומי שמנהל את המקום לא הפסיק לשאול אותנו אם הכל בסדר. לא הבנתי מדוע טרח להתקשר לנייד כדי לוודא מתי אנחנו מגיעים, ולמה חיכו לנו בקבוק יין על השולחן (על חשבון הבית. הכושל, כמובן), ושוקולדים על המיטות של הילדים והמלצות למסעדות באזור ועוד. ולמה כל בקשה שלנו בשני בתי-העסק שיצא לנו לשהות בהם נענתה בחיוב כל-כך מהר: בין אם ביקשנו עוד שמשייה או עזרה עם המזגן או סתם עצה ידידותית.

וגם לא הבנתי: למה במסעדות יש אוכל פשוט, טרי וטוב, בלי פלצנות מיותרת ובמחירים שווים לכל נפש. ולמה ביקב שביקרנו בו בהרים נתנו לנו לטעום מכל היינות בחינם והמשיכו גם אחרי שקנינו. ולמה פה ושם אנשים ממש נחמדים ואדיבים ואפילו אינטליגנטים. הכיצד? איך זה מסתדר עם מה שראה העורך הבכיר לכלכלה ולחברה?

אין זאת אלא שביליתי באי אחר. או שפשוט כיביתי את כל חושיי העיתונאיים הרעבים ברגע שהמטוס נחת, ולכן פיספסתי אוקיאנוס של טיפשות, עצלות וחוסר תכלית מקומיים. מזל ששלחו את שטרסלר.