מוטי חטואשווילי, 200 ק"ג בערך, שוכב עירום על מיטתו, מחרחר וממרר בבכי, ב"המאבק לחיים של מוטי". לסרט ששודר ביום חמישי בערוץ 10 קדמו עשרות קדימונים שחזרו שוב ושוב על סצינת החנק והבכי.
מוטי היה חביב הקהל כשהשתתף בעונה השנייה של הסדרה "לרדת בגדול". הוא זכה אז בתואר "היורד בגדול מבין המודחים" ורקד על בימת המנצחים כשמשקלו 97 ק"ג בלבד.
"לרדת בגדול" ("The Biggest Loser") הוא פורמט שמטריף מאז 2005 את אמריקה, ארץ השמנים, ששוק הדיאטות בה מגלגל יותר מ-50 מיליארד דולר בשנה. 100 אלף איש הגישו מועמדות לעונה הראשונה כדי לזכות ברבע מיליון דולר המובטחים למנצח. ריאן בנסון, בן 38 מלוס-אנג'לס, 149 ק"ג, זכה בהם לאחר שהוריד 55 ק"ג עד לשקילה האחרונה. "כל-כך רציתי לנצח", כתב בבלוג שלו שנתיים אחרי הניצחון, "עד שעשרה ימים לפני הגמר לא אכלתי אפילו פירור אוכל מוצק [...] 24 שעות לפני לא הכנסתי שום דבר לגוף, גם לא נוזל. לבשתי חליפת גומי על ההליכון, טריק ידוע של מתאבקים, וביליתי זמן רב בסאונה. בשקילת הגמר השתנתי דם".
בשנה וחצי שחלפו מאז התוכנית חזר מוטי, הסובל מהשמנת יתר חולנית, והכפיל את משקלו. שמנים במיוחד, כך הורגלנו, מצולמים בחצי גוף עירום. משמניהם הרוטטים מוצגים כך כדי לייצר ריגוש חזק כאשר ישילו מעליהם כמה עשרות קילוגרמים וירקדו לפנינו. רבים מהם לא יידעו איך לחזור לאלמוניות, להמשך המאבק הנואש בגופם, באישיותם ובמקומם בחברה.
כמעט בלתי אפשרי לקחת הביתה את הדרבון הממריץ של המאמנים, את האדרנלין שמכניס האימון מול המצלמות ואת השאיפה היוקדת לקחת את הפרס הגדול – ולהופכם לשגרת היומיום. מעקב של המועצה הלאומית האמריקאית לשמירת משקל אחרי 5,000 איש עם היסטוריה של השמנת-יתר מגלה שרק חמישית מהמורידים הצליחו לשמור על הפחתה של 10% ממשקלם במשך יותר משנה אחת. שנתיים וחצי אחרי שכבו הזרקורים על ריאן בנסון, הוא חזר להרגליו הישנים ומשקלו עלה ל-136 ק"ג.
אדם במשקל חריג כמוטי הוא איש חולה מאוד. ייתכן שמחלתו חשוכת מרפא, כמו זו של שמוליק אסרף, שזכה השבוע לכתבה ב"7 ימים". גם עירומו של שמוליק מתועד בצילום סטודיו קפדני ומתנוסס על עמודה הראשון של הכתבה שכותרתה "הדיאטה האחרונה". שבועיים לפני שידור סרט ההמשך על מאבקו לחיים של מוטי המתכונן לניתוח קיצור קיבה, מת שמוליק (שבשיא משקלו התקרב ל-300 ק"ג) לאחר ניתוח דומה, מאחר שגופו התקשה להסתגל לתוצאותיו. כהגדרת אחד מרופאיו, שמוליק גווע מתת-תזונה בתוך משמניו.
שמוליק, שתועד וצולם במשך תקופה על-ידי הכתבת סמדר שיר והצלם אלדד רפאלי, קיווה שהפרסום יאיץ את שיקומו ויעזור לו למצוא עבודה ובת זוג. הוא נמנע, לדבריו, מלפנות לתוכנית הריאליטי מתוך מודעות לסכנה בירידה מהירה מדי במשקל, והעדיף טיפול במסלול קונבנציונלי. הצוות הרפואי של הדסה עין-כרם טיפל בו כחולה בסכנת חיים, וגם אם הטיפול לא הציל את חייו – לא היו כאן אשליות או חגיגות מוקדמות מדי.
"המאבק לחיים של מוטי", מתוך הקדימון בערוץ 10
מוטי, שחווה את הריגוש שבהופעה מול מצלמות "לרדת בגדול", התקשה לשמור על הישגיו בסדרה, ונקלע למשבר שלא ידע להתמודד איתו. מרגע שהפך לאיש בעל משקל נורמלי, איבד את ייחודו וחזר להיות אלמוני. הטלוויזיה הרי אינה מתעניינת באנשים רגילים.
בהעדר מסגרת טיפולית שתאפשר לו לשמר את ההישג, פיתח מוטי משבר גדול מקודמו. הוא חזר לבולמוסי אכילה וניחם עצמו בהתרפקות על קטעי הווידיאו המנציחים את נצחונו ההולך ומתרחק. ואז, כשהכפיל מחדש את משקלו בזמן שיא, חזר מוטי להיות יחיד ומיוחד. ערוץ 10 חזר להתעניין בו ועשה עליו סרט נוסף. עכשיו, ככוכב סרט העומד לצאת לניתוח קיצור קיבה שהוא "הסיכוי האחרון להציל את חייו", עדיין מרחפת התהייה אם יצליח מוטי הרזה להיגמל מן ההתמכרות למצלמות שמתעדות את חייו ומסכנות אותם לא פחות.
במשחק הריאליטי שבו השתתף, חייו של מוטי ניצלו, לרגע, ומיד החלו להתפורר מחדש בעולם האמיתי. את תפקיד "המציל" הממשי הטלוויזיה לעולם לא תוכל למלא. מה שאנחנו, הצופים, קיבלנו הוא ריגוש ריק ואחיזת עיניים.
אורלי הופמן-בר היא אשה נאה ומטופחת, מאמנת כושר במקצועה, ואימנה את הקבוצה הכחולה בעונה ההיא, ומוטי משיל-הקילוגרמים היה אחד מהישגיה הגדולים. אבל גם עם תואר ראשון בחינוך גופני מווינגייט ועם דמעות בעיניים, היא אינה יכולה לגאול את מוטי ממכלול הבעיות המטבוליות, המעשיות והנפשיות שהביאוהו לעטוף עצמו מחדש בקילוגרמים האבודים. וכשהיא אומרת למוטי, "אם אתה לא מחליט לעשות את זה – זה לא יקרה", אסור לשכוח שהופמן-בר היא לא יותר משחקנית במופע הגדול, וגם המעמד הכאילו-אינטימי שנוצר בינה ובין מוטי נוצר לכבודה של המצלמה שהנורית האדומה שלה דולקת.
המצילים של מוטי, השופטים של צ'ייני
גם אצל האלוף אליעזר מרום, צ'ייני, היו מצלמות. מצלמות אבטחה, ללא נורית אדומה, והוא ישב על הבר מול אחת מהן. הבעיה עם צילומים שנעשו היא שקשה למנוע מהם להגיע ליו-טיוב או אפילו להימסר ישירות לאחד מערוצי הטלוויזיה.
פרשת צ'ייני לא תרד בקלות. מישהו, בשם העניין הציבורי או האינטרס האישי, יפעל לחשיפת הצילומים. האם נראה שם את צ'ייני עם חשפניות על ברכיו? האם נראה אותו מטמין שטר בחזייתה של הרוקדת לפניו?
האלוף צ'ייני מצא עצמו משתתף בריאליטי מן הסוג הישן, תת-הז'אנר הידוע כ"המצלמה הנסתרת". אלא שבמקרה שלו לא יגיח מאחורי הקלעים האיש עם הסיגר ויכריז על הפי-אנד מפתיע. אם הצילומים יתפרסמו ברבים, האלוף צ'ייני לא יוכל להמשיך לפקד על החיל שבראשו הוא עומד. הוא יהיה ללעג בעיני כל אחד ואחת מפקודיו ויתקשה לממש את מנהיגותו. הוא יצטרך להיות בעל כריזמה כמו זו של ביל קלינטון ומעמד סטטוטורי כמו זה של נשיא ארצות-הברית כדי לשרוד את הפרסום.
אילו האלוף צ'ייני היה עולה לרקוד על השולחן באחד ממועדוני השירה בציבור, מזייף ב"ואם גם נמזמז אחרת..." ושובר צלחות אחרי המשקה השלישי, היינו עשויים לראות בו לא רק מפקד מוערך, אלא גם מה שמכונה בצבא "שובר דיסטנס". טיפוס שיודע להתפרק מן הרשמיות הלחוצה, כשצריך.
צבא זה צבא, ואלוף צריך לקחת בחשבון שמפקדו, הרמטכ"ל, לא יראה בעין יפה אפילו את מועדון הזמר, שלא לדבר על מועדון החשפנות. אבל רב-אלוף גבי אשכנזי לא מיהר להוציא מסקנה גורפת ולהדיח את פקודו על סמך מה שבקלות יכול להיות מוגדר כ"התנהגות בלתי הולמת קצין", ונראה שהוא עצמו מגלה פתיחות מפתיעה ומסתפק בהודעת ההתנצלות של האלוף. מפתיע, על כן, שמכולם דווקא "הארץ" מיהר לגזור את דינו. הכותרת למאמרו הראשי ביום חמישי היתה פסקנית: "צה"ל לא זקוק לשקרן".
העיתון מוצא חומרה יתרה דווקא בנקודה השולית, בטשטוש האמת; בכך שהאלוף צ'ייני המעיט בערך העניין וטען טענה שקרית כי ביקר במקום רק פעם אחת. ביחס לסוג הבילוי נוקט העיתון עמדה מתחמקת. "בילויים במועדון חשפניות הפועל בלא רישיון אינם רק בעיית דימוי", טוען המאמר, "הם הופכים את האלוף מרום לסחיט".
"סחיט" היה התירוץ השחוק ביותר של מערכת הביטחון נגד העסקה וקידום של הומוסקסואלים, ושנים רבות חלפו עד שהמערכת אולצה, בין השאר על-ידי עיתונים כמו "הארץ", להכיר גם בזכותם של אנשי צבא לממש את מיניותם כרצונם.
האלוף צ'ייני לא היה במדים ולא נשא סימני זיהוי. איש לא טוען שקיים קשר חברי או עסקי בינו לבין המועדון מעבר ליחסי לקוח מזדמן וספק שירות. הוא לא הוזמן לבילוי על חשבון אוליגרך מקומי (או זר), לא היו יחסי מרות בינו ובין החשפניות, והוא לא קיים איתן סקס מלא ולא סקס במובן הקלינטוני או החיים רמוני, הוא לא הופיע על במה בצורה מטופשת ולא שם עצמו ללעג יותר מכל אדם שמממש הרחק מאור הזרקורים פנטזיה בלתי מזיקה.
השקר של צ'ייני הוא לא יותר מניסיון מגושם לגונן מחדש על פרטיותו. זה איננו שקר מקצועי הנוגע לתפקידו. הוא כיסה על מערומיו בדרך האנושית ביותר, בניסיון להפחית בערך העניין בתקווה שידעך. גם כאן, כמו בעצם התקווה להישאר אנונימי בבר תל-אביבי, תמימותו – ולא הערמומיות הנדרשת – היא שפעלה נגדו.
כיוון שצה"ל ידוע בהפקת לקחים, יחושל מעכשיו דור של אלופים שישנן את עלייתו ונפילתו של אליעזר צ'ייני מרום, האדמירל שתיכנן משימות נועזות בשטח האויב, אבל לא ידע לצאת לבילוי עירוני קטן בנמל הבית. הם יפנימו את העניין הזה שבישראל אין מפלט ברשות הרבים, גם במקומות סגורים, שתמיד מישהו מכיר אותך ומספר לחבר. שפרטיותו של אדם מופקרת גם כאשר הוא מתארח במקומות שמעצם טיבם מחייבים דיסקרטיות. שתמיד יימצא איש צוות שישמח לתת תצהיר בקול מעוות ובפנים מוצללים, ולו רק כדי להיות בשידור.
הצבא יאבד את שארית התמימות שנותרה בו. מעכשיו ילמדו הכל להיזהר ממצלמות ומיקרופונים ולא לרקוד על השולחנות או למזמז אחרת לעיני מצלמות האבטחה. אין זה אומר שמפקדים דגולים יפסיקו להגשים את הפנטזיות להם. הם רק יירדו איתן למחתרת.
במאה ה-21 כבר לא עוסקים בטוב או ברע, בנכון או בשגוי, במובנם הפסקני. לאלה שמבקשים סדר בעולם נותר רק קו ההגנה האחרון, טווח המינון – הסביר או החריג – של ערכים מסוימים. יש סדרות ריאליטי רבות שנזקן מוגבל או זניח, אבל "לרדת בגדול" ונספחיה נמצאות בתחום האזור האדום. זוהי פורנוגרפיה לשמה – ביזוי וסיכון למשתתפיה – ויצירת ריגושי שווא אצל קהלה. ובאותו הקשר, הפורנוגרפיה הקלה שנקשרה בשמו של צ'ייני אינה מצליחה, למרות המאמץ הצדקני הניכר, לחרוג אל מעבר לגבול התחום הצהוב.