לפני למעלה מחודש, לקראת סיומה של מערכת הבחירות לכנסת ה-18, ערכה תנועת ישראל-ביתנו כנס בחיפה. מנהיג המפלגה, אביגדור ליברמן, שעמד אז במרכז ההתעניינות התקשורתית, היה אורח הכבוד. העיתונות הוזמנה ובאה בהמוניה. בפתח האולם ניצבה סגנית ראש עירית חיפה, יוליה שטריים, מארגנת האירוע וחברת מפלגתו של ליברמן. שטריים מנעה את כניסתם של שני עיתונאים ערבים, פוראת נסאר, כתב ערוץ 2, וסאמי עבד אל-חמיד, כתב מהדורת החדשות המקומיות של חיפה. היא טענה כי השניים לא הוזמנו, וכשהם הוכיחו לה כי עיתונאים אחרים, שאף בידיהם לא היתה הזמנה, הורשו להיכנס, שלפה את נימוק המחץ: "בגלל הערבים האלה ומה שהם אומרים על ליברמן".

נסאר ואל-חמיד נשארו בחוץ. עמיתיהם היהודים לא נחלצו לעזרתם ולא הביעו שום מחאה על יחסה הגזעני של הגברת שטריים. בדיעבד הסביר אחד מהם, דניאל סיריוטי מ"ישראל היום", כי הוא וחבריו לא הבחינו כלל בתקרית. לטענתו, שני העיתונאים המוחרמים נמנעו מלהפנות את שימת לבם של עמיתיהם למצוקתם משום שרצו לשמור לעצמם את ה"סקופ" על גירושם (המקרה אכן דווח למחרת בחדשות ערוץ 2). "אם היינו מודעים לכך, איש מהעיתונאים שהיו במקום לא היה מסקר את הכנס", כתב סיריוטי לאתר "העין השביעית" בתגובה למאמר של כרמית גיא שפירסמנו בעניין זה ("סולידריות אאוט, גזענות אין").

איש מהעיתונאים שנכח ב"מסיבת העיתונאים" שכינס שלשום הנשיא לשעבר משה קצב לא יכול היה שלא להבחין בהרחקתו של פרשן "מעריב" שלום ירושלמי מהאולם. ואף על פי כן, איש מהם לא קם ולא מחה, ולא ניסה להפר את כללי המשחק שהכתיב המארח. קצב המשיך בנאומו ללא הפרעה.

היתה לקצב זכות מלאה לנהוג בתקשורת כפי שנהג. הוא הזמין את הכתבים והפרשנים להשתתף ב"מסיבת עיתונאים", והם נענו לכך בלהיטות. הוא הכתיב את כללי המשחק באירוע, והם לא עירערו עליהם. לא על כך שהוא נשא נאום של שלוש שעות במקום של 40 דקות, כפי שהובטח; לא על כך שהוא הציב מאבטחים בתוך האולם כדי שיסתמו את פיות העיתונאים שיבקשו להפריע לשטף דבריו ולהשחיל שאלה; לא על כך שהוא הפריח לחלל האולם בדותות בלי שתינתן הזדמנות להפריך אותן; גם לא על כך שהוא רתם לצרכיו את מועד צפיית השיא בשלושת ערוצי הטלוויזיה.

כל ארגון עיתונאי וכל עיתונאי היה חופשי להחליט אם הוא מעוניין להשתתף במעמד שביים קצב ואם הוא מקבל את תנאיו. העיתונאים שבחרו לסקר את האירוע עשו זאת מהסיבות המובנות מאליהן: תפקידם להביא מידע לציבור; היותם מונעים, בין השאר, משיקולי רייטינג; והתחרות החריפה שמתנהלת ביניהם, שאינה מאפשרת לוותר על סיקור אירוע מסוג זה. ההשתעבדות למניעים האלה כל-כך מוחלטת, שבדרך לביצוע המשימה מאבדת התקשורת את חוש המידה ואת הסולידריות הבסיסית, שאמורה היתה להנחות אותה לסרב להשלים עם התנהגותו של קצב.

כשם שאין להשלים עם גירושם של עיתונאים מאירוע פומבי רק משום שהם ערבים, כך אין לקבל את האדישות שבה הגיבו עמיתיו של שלום ירושלמי על הרחקתו מאולם חב"ד בקריית-מלאכי.