במלאת חמישים שנה לטבח בכפר קאסם, שיחזר העיתונאי תום שגב ב"הארץ" את האופן שבו נודע הדבר לציבור: כבר ביום האירוע המחריד כתב מישהו מקיבוץ החורשים מכתב למאיר יערי, מנהיגה של מפ"ם, וסיפר לו על כך. משלוח מכתבים של חיילים מהחזית לראשי מפלגות היה מנהג נפוץ גם באותה תקופה, ובאמצעותם קיבלו הפוליטיקאים מידע על עוולות, בזיונות והתנהלות לא נאותה בתוך צה"ל.

יערי הורה ללטיף דורי, מזכיר המחלקה הערבית של מפ"ם, לבדוק את העניין. למחרת הטבח יצא דורי לכפר קאסם, לא הורשה להיכנס לתחומי היישוב, הצליח בכל זאת ליצור קשר עם המוכתר ולמד ממנו שפצועי התקרית מאושפזים בבית-החולים בילינסון. דורי סר לבית-החולים, גבה עדויות מניצולי הטבח, החתים אותם עליהן והעביר את ממצאיו ליערי.

הסיפור הנורא לא פורסם בעיתונות משום שראש הממשלה דוד בן-גוריון הפעיל את הצנזורה הצבאית, אבל הוא עבר מפה לאוזן ונחשף בהדרגה: חברי-הכנסת מאיר וילנר ותופיק טובי מהמפלגה הקומוניסטית ניצלו את חסינותם הפרלמנטרית כדי להזכיר את דבר הטבח בנאומיהם באולם המליאה (דבריהם נמחקו מהפרוטוקול), לאחר מכן פירסם "הארץ" ידיעה מעורפלת על המקרה, אך הסיפור במלואו זוועתו נגול מעל דפי "העולם הזה".

במשפט שהתנהל נגד אנשי משמר-הגבול שרצחו ללא הבחנה 43 תושבים ששבו לתומם לבתיהם בלי שידעו כי הוכרז בסביבה עוצר, טבע השופט בנימין הלוי את הקביעה המכוננת: פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה היא בלתי חוקית בעליל. רצה לומר, על חיילים, החייבים לכאורה בציות מלא לפקודות, להפעיל שיקול דעת, גם בעת קרב, בבואם ללחוץ על ההדק.

פרסום העדויות בסוף השבוע על התנהלות מחפירה של חיילים ומפקדים זוטרים בעת מבצע "עופרת יצוקה" (ב"הארץ", "מעריב" וערוץ 10), מעורר תהייה אם התקשורת הישראלית של 2009, הפעלתנית, העדכנית, החודרנית, אינה מזכירה בהתנהלותה את המזג הצייתני של העיתונות משנותיה הראשונות של המדינה.

חלפו חודשיים עד שרשמיהם הקשים של החיילים שפעלו בעזה נודעו לציבור, וגם זאת לא כל-כך בזכות יצר התחקיר של עיתונאים סקרנים כמו הודות ליוזמתו של איש מילואים, דני זמיר, מפקד המכינה הקדם-צבאית אורנים. זמיר הוא שדובב את החיילים, העלה את דבריהם על הכתב ופירסם אותם בבטאון המוסד שהוא מנהל. במלים אחרות, הכתבים הצבאיים, שבעת המבצע בעזה קיבלו בכניעה את תכתיביהם של דובר צה"ל ושל הצנזורית הראשית, ופיטמו את הציבור בגרסאות הרשמיות – לא גילו תושייה מספקת לחשוף את האמת על התנהלות צה"ל במלחמה.

עשתה זאת, כמיטב יכולתה, עיתונאית אחת, עמירה הס ב"הארץ", שמאז שניתן לה להגיע לעזה היא מספרת לקוראיה על העקבות המבישים שהותירו שם כמה מהחיילים ועל עדויות קשות שהיא גובה מפלסטינים שחזרו לבתיהם. אלא שהס מתויגת כעיתונאית מוטה, המזדהה עם הסבל הפלסטיני, ולכן דיווחיה לא עוררו תהודה ציבורית ממשית, בניגוד לרעש העצום שקם ביומיים האחרונים בעקבות כתבותיהם של הפרשנים הצבאיים עמוס הראל ב"הארץ" ועפר שלח ב"מעריב" ובערוץ 10.

הרעש כשלעצמו מעורר קושי: האין הוא המחשה נוספת לנטיית התקשורת הישראלית להיסחף אחר אירוע מוגבל או פרסום אקראי, משני בחשיבותו, ולהפוך אותו לצונמי? התיעוד שפורסם כולל אלפי מלים שמתוכן ניתן לזהות שני מקרים שלכאורה דגל שחור אכן מתנוסס מעליהם: קלע ישראלי הרג בשוגג אם פלסטינית ושני ילדיה; אשה זקנה נורתה למוות מרחוק בנסיבות שלכאורה לא היו מוצדקות. מנגד, העדויות מעלות גם התנהגות המודרכת על-ידי שיקול דעת הפוך: מפקד זוטר וחייל מחליטים על דעת עצמם להפר פקודה ולא לירות בפלסטיני זקן הנמצא בשטח אש משום שהם מגיעים למסקנה כי הוא אינו מסכן איש; חיילים ומפקדים מנסים לשכנע את חבריהם המתלהמים לפעול בקור רוח ולא לכלות את חמתם בפלסטינים; כמה מהחיילים מנקים ומסדרים את הבתים שבהם שהו בזמן המבצע.

בעדויות יש ממצא נוסף: האווירה האופפת את החיילים (לפחות כמה מהם) היא של התלהבות דתית, שנאה עזה לפלסטינים באשר הם, ויד קלה על ההדק. הלך הרוח הזה גורם לחיילים ולמפקדים לא לתת את הדעת למשמעותה של הוראה – שיש לה לעתים השלכה גורלית – שהם נותנים לפלסטינים: לפנות את בתיהם ולחפש מחסה בחלקים אחרים של העיר, כשהם נעים בנתיבים חשופים לאש כוחותינו.

אלה אינם ממצאים של מה בכך, והם מציגים תמונה בעייתית של התנהלות צה"ל ושל הצופן הערכי והמוסרי המדריך אותו. האם הם מצדיקים את המהומה שחולל פרסום העדויות? קשה לפסוק כל עוד הכתבים הצבאיים אינם מספרים לציבור עד כמה לקט הרשמים שהופיע בבטאון המכינה הוא שיקוף של הלך רוחות רווח בצה"ל כולו, או שהוא תופעה חריגה שפגעה ביחידה אחת או שתיים בלבד.