פרשת אפרים ברכה לא נותנת לי מנוח. נראה שגם התאבדותו של קצין המשטרה הבכיר לא סותמת את הגולל על הפרשה הטרגית, ובכל יום העלילה מסתעפת ומתרחבת. אני מבקש להתייחס רק להיבט אחד שלה, הנוגע ליחסיו של ברכה עם עיתונאי "מעריב" אבירם זינו.
מהמידע הגלוי שקראתי על הקשר בין השניים עולה כי זינו הסתמס עם ברכה בשאלת התקדמות חקירה בתיק פעיל. לאחר שעשה שימוש בתשובת ברכה בידיעה שפורסמה, וזאת ללא ציון שמו של המקור, שביקש לשמור על חסיונו, התברר כי המידע לכאורה אינו נכון. בהמשך, מסיבות שלא כולן ידועות לנו, הגיע זינו למח"ש, סיפר את סיפורו ואף העביר לחוקרים את תצלום ההתכתבות בינו לבין ברכה. כפי שהבנתי, זינו העביר את התצלום גם לאחרים, וכך גם הציבור כולו נחשף אליו.
כאשר קראתי את פרטי העלילה ובעיקר ראיתי במו עיני את ההתכתבות בין השניים, התחלחלתי. לפני כשלושה עשורים, ככתב צעיר, הייתי מוכן להיכנס לכלא ולא לחשוף מקור בכתבה שפורסמה בשבועון "העולם הזה". בית-המשפט העליון הכיר בחיסיון העיתונאי על מקורותיו ובפסק דין מכונן של הנשיא דאז, מאיר שמגר, בהמשך לפנייה שלי ושל העיתונאית יפעת נבו מ"הארץ", קבע נחרצות שעיתונות חופשית היא נשמת אפה של הדמוקרטיה וכי ללא מקורות לא-מזוהים, עיתונות אמיתית לא תוכל להתקיים.
במקרה של זינו, עקרון שמירת חסיון המקור מתעצם משום שנשוא ההתכתבות היה תיק רגיש ביותר, הקשור להתנהלות אשת ראש הממשלה שרה נתניהו בפרשת מעונות ראש הממשלה. אם עובד ציבור יחשוש לחשיפתו כמקור, לעולם לא נהנה מפרי הדלפה הנוגעת לאנשים החזקים, העשירים ובעלי השררה. לפי מה שהתפרסם, נשואי הידיעה השגויה הפעילו את כל כובד משקלם לתיקונה. ולא דין נתניהו כדין בוזגלו כאשר מתפרסמת ידיעה לא נכונה. העיתונאי זעם על המקור, שלפי תפיסתו הכשיל אותו במידע לא מדויק, ועל כן החליט לעשות מעשה שבפועל "ישרוף אותו".
לפני שאציע דבר-מה מעשי הנוגע לביצור מעמד החיסיון העיתונאי, אני מבקש להתייחס לשאלת המידע השגוי לכאורה שברכה העביר לזינו. חשוב לדעת: כאשר גורם זה או אחר מעביר מידע חסוי לעיתונאי, הוא אינו פועל בהכרח מטעמים מוסריים, מקצועיים או ציוניים. לא אחת, מאחורי המידע מסתתר גם מניע אישי; נקמה, חיסול חשבונות, רצון להתקדם במקום העבודה ועוד ועוד טעמים. העיתונאי אינו בוחן לב וכליות, ומה שחשוב בעיניו הוא איכות המידע, אמינותו ועמידתו בהליך משפטי, אם תוגש נגדו ונגד העיתון תביעת דיבה.
במקרה שלנו נטען מסביבתו של זינו כי ברכה ביקש לסחור עם הכתב: אל תפרסם מידע שלילי על אודותי, ובתמורה אתן לך משהו חזק יותר. לא נעים, אבל אלה החיים. במקרים כאלה, שעיתונאים נתקלים בהם לא אחת במסגרת עבודתם, יש שמעדיפים לוותר על סיפור חלש תמורת סיפור חזק. מה שהמקור אינו מבין הוא שכך לא מונעים פרסום ידיעה שלילית, ובסופו של דבר מה שלא התפרסם בכלי תקשורת אחד יתפרסם בהבלטה בכלי תקשורת אחר. הבעיה היתה, כך על-פי זינו, שברכה הטעה אותו, והראיה היא שהמידע שמסר על החלטת הפרקליטות לפתוח בחקירה פלילית היה מידע מוכחש.
הרשו לי לתקן טעות נפוצה. כאשר המקור הוא בר-סמכא, בכיר במערכת, לא אחת ההדלפה שלו מבקשת ליצור מציאות חדשה. המקור מעריך שבעקבות פרסום הידיעה, גם אם היא תוכחש על-ידי גורם זה או אחר, גלגלי המערכת יחלו לנוע, ומי שאחזו שיתוק מסיבות אלה או אחרות, יתעשת ויקבל החלטה. דומני שזה גם מה שקרה בפועל בפרשת מעונות ראש הממשלה. כידוע, לאחר התאבדות ברכה היועץ המשפטי לממשלה אכן הורה על פתיחת חקירה פלילית בפרשה.
עיתונאים המקיימים קשרים קבועים ורציפים עם מקורותיהם, ונחשפים גם אל מאחורי הקלעים של המערכות והאינטרסים בארגון, לוקחים בחשבון שייתכן כי הידיעה שסיפק המקור ראשיתה בעובדות נכונות וסופה ברצונו של המקור לא רק ליידע את הציבור, אלא בעיקר לחולל שינוי במערכת פנימה. מקרה מעונות ראש הממשלה הוא דוגמה קלאסית לכך.
ברכה, בתוקף מעמדו, היה רשאי ומוסמך לשוחח עם עיתונאים, גם לציטוט ולייחוס וגם כמקור עלום. על כן לא ברור מדוע החוקר במח"ש לא אמר לזינו: ידידי, עד כאן. אולי ברכה עבד עליך, אבל על-פי פסק דינו של שמגר, אין זה המקרה שבו נדרשת, אם בכלל, חקירת העיתונאי לחשיפת מקורותיו. ברכה לא עבר עבירה משמעתית, ומח"ש היא לא הכתובת לחיסול חשבונות בין עיתונאי למקור משטרתי. אלא שזה לא קרה, והנזק שנגרם בעקבות הפרשה נורא. איזה מקור בכיר יעז לדבר אוף דה-רקורד או להחליף מסרונים עם עיתונאי כשפרשת זינו-ברכה עומדת מול עיניו?
על כן נדרשת התערבות המחוקק, שיאסור על המשטרה לדרוש מעיתונאים לחשוף את מקורות המידע שלהם ועל העיתונאים להיענות לכך. לפני שלושה עשורים לא העליתי על דעתי שאפשרות כמו זו האחרונה תיתכן בכלל. אחרי פרשת זינו-ברכה, יש לאסור בחוק גם על עיתונאים לחשוף מקור מידע.
ומה באשר למקור שסרח והטעה? גם כאן עמדתי חד-משמעית: בשל חשיבות מוסד המקור והרגישות הרבה שבה יש לטפל במקורות בכירים, אין לעשות שיימינג למקור, גם אם הוא שקרן. זהירות-יתר ובדיקה נוספת היו מונעות גם מזינו נפילה למלכודת שהוא טוען שטמן לו ברכה.
בן-ציון ציטרין הוא עיתונאי לשעבר ובעליה של חברה לייעוץ אסטרטגי-תקשורתי ולובינג