טד קופל, איש הטלוויזיה הוותיק, הספיד לפני שבועיים את עיתונות הטלוויזיה האמריקאית. "מותן של החדשות האמיתיות", כינה קופל במאמר ב"וושינגטון פוסט" את ערוצי הכבלים הפופולריים, שעברו משידורי אקטואליה בסגנון הישן והטוב לאימוץ חד-צדדי וקולני של עמדות פוליטיות.
הוא כתב על פוקס-ניוז ששדריה מטפחים בהתלהבות את האתוס השמרני-רפובליקאי עם המגישים גלן בק, ביל אוריילי ושון האניטי מימין; וגם מנגד, על MSNBC, שפרשניה ומגישיה הבולטים, ובהם קייט אולברמן ורייצ'ל מאדאו, מטיפים בפומבי לערכים ליברליים-דמוקרטיים. ויש גם מגישי הסאטירה הפוליטית, ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר, גם הם משמאל.
גלן בק (כרזה מעובדת: ג'ונתן מקינטוש, רשיון cc)
קופל אינו מייחס את התמהיל הפוליטי-טלוויזיוני החדש למזימה אפלה שרוקמים פוליטיקאים המבקשים להשתלט על המרקע ולשטוף את מוחות המצביעים. הוא מושיב על ספסל הנאשמים את היד הלא-נעלמה של השוק: בעלי הערוצים רוצים רייטינג. והפוליטיקה הזו מביאה רייטינג.
צריך לקרוא את המשפט הזה שוב כדי לקלוט: פוליטיקה מביאה רייטינג.
סליחה, לא לימדו אותנו שהעימותים בין פוליטיקאים שיעממו את כולנו עד מוות? שהמלחמות האידיאולוגיות והמפלגתיות הן שהרחיקו רבים מאיתנו מעמודי החדשות של העיתון? שסוחרי הרייטינג הערמומיים מבקשים למכור לנו רק פלילים, רכילות, סלבריטיז וספורט כדי שנרוץ לקנות שמפו זוהר, מכוניות נוצצות, נעלי ריצה מגניבות וחטיפי דגן בריאותיים? אז ככה. פתאום מתברר שגם דיונים על המלחמה בעיראק, על רפורמת הבריאות ואפילו, מי היה מאמין, על התקציב – מביאים רייטינג. והקופה מצלצלת.
אנחנו למדנו את זה כבר פעם, בימי "פופוליטיקה" העליזים. הסגנון היה בדרך כלל בלתי נסבל, אבל רק הודות לקולניות התוקפנית צפו אנשים בדיונים על כמה מהנושאים החשובים לישראל – מיחסי דת ומדינה ועד צדק חלוקתי וצמצום פערים.
האם משהו כזה, גם אם בסגנון אחר, אינו מתחדש אצלנו? האם הפוליטיקה לא חודרת שוב לסדר היום שלנו, מתגנבת בערוצים חדשים, תופסת מקום מרכזי אם לא בטלוויזיה, אז לפחות בעיתונות וברדיו? קחו למשל את "ישראל היום". הוא לא נולד משיקולי רייטינג מסחרי, אלא מטעמים פוליטיים מובהקים, וכבר הוגדר כדור החדש של העיתון המפלגתי. זה עלבון או מחמאה במדינה דמוקרטית?
הופעת החינמון של תאגיד אדלסון-נתניהו הולידה גם להט פוליטי מסוג חדש ב"ידיעות אחרונות". ה"עיתון של המדינה", שידע תמיד לשמר דו-קיום ידידותי עם הממסד, יוצא עכשיו בשצף קצף, כמעט יום-יום, נגד נתניהו וממשלתו. זה רע או טוב לדמוקרטיה?
ושימו לב מה קורה ב"מעריב": בן כספית ובן דרור ימיני מציפים את הקורא בזעם אדיטוריאלי, לעתים קרובות בעל קו ימני, מן הסתם בהנחה שהקוראים משתוקקים בדיוק לזה. הפוליטיקה חוזרת לעמודים הראשונים, אחרי שנים שראשי דסק צעירים ונמרצים ידעו שפוליטיקה זה משעמם, מרחיק קוראים, לא מוכר עיתונים.
כרזה בהפגנה של תנועת מסיבת-התה בטמפה, 15.4.10 (צילום: juxtapose^esopatxuj, רשיון cc)
השידוך בין תקשורת לפוליטיקה, מתברר, אינו דועך. הוא מתעורר לחיים חדשים. נכון, זו אינה הפוליטיקה הישנה של מאמרים ארוכים על "דרכה של ההסתדרות לאן". גם לא ראיונות ארוכים עם שרים על "הצורך באיחוד השורות למען הסולידריות". אנחנו חיים בעולם הפוליטיקה החדשה, הפרסונלית, הממותגת, נטולת המצעים, המשוחררת מנאמנויות ותיקות.
טד קופל מתייסר, וגם אצלנו יש מי שרואים בדאגה את ההתרחקות מערכים עיתונאיים של איזון והימנעות מהטיה לעבר דעתנות נחרצת. "כל אדם זכאי שיהיו לו דעות משלו", ציטט קופל את הסנטור לשעבר דניאל פטריק מוינהאן, "אבל לא עובדות משלו". מאחורי האמירה הזו מסתתרת התפיסה שליוותה את העיתונות האמריקאית וגם חלק מזו שלנו, זו ששמה את הדגש על אובייקטיביות והגינות, על הפרדה בין ידיעה לדעה, על העובדות שמדברות בעד עצמן.
התפיסה הזו, שה"ניו-יורק טיימס" הוא נושא הדגל שלה כבר יותר ממאה שנה, נשמעת הגיונית וראויה. היא משתלבת היטב בשאיפה ובתקווה שלפני שיצעד אל מעבר לפרגוד ביום הבחירות, יצויד האזרח על-ידי התקשורת בעובדות מוסמכות ובפרשנות מקצועית, וכך יוכל לגבש כיאות את דעתו מי ראוי לפתק שלו. היא מתבססת על ההנחה שלבה של המדינה הדמוקרטית הוא מרחב ציבורי שבו אמור להתקיים, כהגדרתו של ההוגה הגרמני יורגן הברמס, שיח רציונלי וביקורתי.
אלא שמשהו קרה למודל הזה. לא דבר אחד, אלא שלושה. ראשית, חייבים להודות שגם כאשר אמצעי התקשורת, או לפחות כמה מהם, מתעטפים באדרת קדושה של אובייקטיביות, לא תמיד הם באמת מתאמצים לעמוד במשימה, ולעתים נדירות עוד יותר הם מצליחים בכך. נטיית הלב של שדרים וכתבים מבצבצת תדיר מתחת לטי-שירט עם הכתובת "לי אין עמדה, אני רק מדווח". האיזון הוא חמקמק ולא תמיד אפשרי.
שנית, עולם התקשורת כולו נקלע בעשורים האחרונים למערבולת יחסי-הציבור והספינים, התנהלויות שמעוררות בצדק ספק באשר ליכולת המקצועית של עיתונאים להציג את המציאות כמו שהיא.
שלישית, התברר כי דווקא בשנים שבהן העיתונות המפלגתית נעלמה מהמפה, ורוב המידע על נושאים פוליטיים הגיע לאזרח בערוצים שאינם מפלגתיים, ירדה רמת העניין של הציבור בפוליטיקה. עדות מובהקת לכך ניתן למצוא בהידרדרות בשיעורי ההצבעה בבחירות בישראל: רק 65% מבעלי זכות הבחירה הצביעו בבחירות ב-2009.
באמריקה מרבים לעסוק בתופעה הזו: הפרופסור לעיתונות ג'יי רוזן מתריע כבר שנים על כך שבשם ה"עיתונות האובייקטיבית" הפכו העיתונאים למשקיפים אדישים על המתחולל בחיים הציבוריים באמריקה. לעיתונאים, כתב רוזן, היתה תרומה משמעותית לירידה בהתעניינות האזרח האמריקאי בנעשה סביבו ובפוליטיקה.
בהנחה שמדינה דמוקרטית זקוקה לאזרחים מתעניינים ומעורבים, אפשר למצוא גם אצלנו עדות לכך שדבקות בערכי האובייקטיביות אינה מולידה אזרח משכיל ופעיל יותר. "הארץ" הוא דוגמה טובה לעיתון בעל קו מערכתי ברור, עם אג'נדה עקבית בעמודי המאמרים כמו גם בעמודי החדשות, שמגבש סביבו אזרחים בעלי תודעה פוליטית ועניין בנושאים החשובים שעל סדר היום.
מצד שני, עיתוני הערב לשעבר, "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", נזהרו מזיהוי פוליטי. לכל היותר ניסו לתת לקוראיהם בעמודי המאמרים סופרמרקט מגוון – מאורי אבנרי ועמוס קינן משמאל ועד אליהו עמיקם וחגי סגל מימין. החשש להרגיז את הקוראים חייב את העיתונים ללכת על ביצים.
החשש מהרגזת הקוראים אינו תורם מאומה לשיח הציבורי; הכעס הוא שמעורר דיון ציבורי. ויכוחים. מחלוקות. פוליטיקה במובן הדמוקרטי הטוב של המלה. לא אחדות-כביכול, מתקתקה ודביקה. סוג מסוים של תודעה פוליטית הוא מרכיב חיוני בכל דמוקרטיה. בלעדיה מתרוקנים מתוכן כל הכלים שבנתה המדינה כדי לקבל הכרעות דמוקרטיות.
בגלגולו הנוכחי, הקרב הפוליטי בתקשורת שלנו הוא יצרי ולוהט. כך מתווכחים על אישיותו, דרכו ותפקודו של נתניהו או על הדרך לשלום. ממש כמו הלהט הדתי של אנשי הימין והשמאל המתנצחים על המרקעים באמריקה ומדכאים עד עפר את קופל ועמיתיו הוותיקים.
נכון שהיינו מעדיפים לראות שיח פוליטי אחר, תמים כמו זה שניהלנו בקן של השומר-הצעיר, או מלומד ומנומק כמו חילופי המכתבים שניהלו גרשום שוקן ודוד בן-גוריון על יחסי אדם ומדינה בעולם ההלניסטי ובמסורת היהודית. אבל אין דברים כאלה יותר. השיח התקשורתי שהכרנו עד היום שינה את פני הפוליטיקה: הוא דילדל אותה, וגרוע מכך: הוא הרחיק ממנה את האזרחים.
במציאות הזו יש בכל זאת בשורה בחדשות מאמריקה: אפשר לעורר אנשים להקשבה ולמחשבה על נושאים רציניים, לא רק על בר רפאלי ואיל שני. אנשים רוצים לראות פוליטיקה. גם אם הכול צעקני כמו "פופוליטיקה", דעתני כמו טומי לפיד ז"ל, חד-צדדי כמו גלן בק. יש בקולות הללו בשורה: לפוליטיקה יש רייטינג.