שלושה ימים אחרי המאבק ה"הומניטרי" על סיפון המרמרה בלב ים, איש אינו יודע מהי זהותם של "פעילי השלום" שנהרגו על הספינה. סביר להניח שאיש גם לא יודע באילו פעילויות שלום קודמות הם היו מעורבים. אילו היה מדובר באייבי נתן טורקי או בנלסון מנדלה ירדני, סביר להניח שהעולם התומך בשלום היה מכיר אותם.
מדהימה יותר היא העובדה שהעולם אינו רוצה להכיר אותם גם כעת. ואולי לא מוזר בכלל שטורקיה, שנאבקת כעת על החזרת כל נוסעי הספינה שנעצרו בישראל, אינה מגלה מי היו הפעילים שנהרגו.
שר הביטחון אהוד ברק והרמטכ"ל גבי אשכנזי מבקרים בבסיס של חיל הים. 2.6.10 (צילום: אריאל חרמוני, פלאש 90)
שלושה ימים אחרי המשט ההומניטרי מותר להביט גם על ההיסטריה שפקדה את התקשורת הישראלית. היסטריה היא מלה עדינה; מוטב לומר פאניקה, התקף חרדה והלם קרב משולבים.
בזמן שחיילי צה"ל (משייטת 13) נאבקו במתפרעים שסיכנו את חייהם, חיילי צה"ל אחרים שידרו לעולם ולחבריהם מהשייטת את ה"עובדה" שמסוקי קרב של צה"ל יורים ללא אבחנה על סיפון אוניית "פעילי השלום". השקר פורסם באתר אינטרנט פרו-פלסטיני ומיד צוטט בגלי-צה"ל.
פרשנים בישראל דרשו מיד חקירה עוד לפני שהם עצמם ידעו דבר וחצי דבר על שהתרחש על סיפון המרמרה, מלבד שמועות על מספר ההרוגים (20 הרוגים, פירסם אתר אינטרנט מסוים; 16 הרוגים ויותר, דווח בתחנת רדיו ממלכתית מאוד; וכן הלאה). "מי נתן את ההוראה" הפכה לשאלה שכיכבה בגלי-צה"ל שעות. מי נתן הוראה לפתוח באש כמובן (במקום להתאבד על הסיפון).
"הנהגה של שוטים" היה הביטוי העדין ביותר כלפי מקבלי ההחלטות. שלא לדבר על הצעות מבצעיות מדהימות שניתנו על-ידי רמטכ"לים מנייר שהמבצע המסובך ביותר שהם ביצעו בחייהם התרחש על המקלדת בבית. כשלוחמי השייטת תפסו את אוניות הנשק האיראניות באישון לילה וללא נפגעים, זה נראה לאותם פרשנים מהלך טבעי כמו ללכת לבית-קפה בדיזנגוף. אבל כשלפתע התרחש הבלתי צפוי באירוע ההשתלטות על המשט, קיבלו אותם ידענים פיק ברכיים והתקף חרדה.
שעות אחר-כך, כשהתגלו עשרות סכינים ואלות, אפודים, בקבוקי תבערה, רימוני הלם ואמצעי ראיית לילה על הספינה, ונשמעו גם עדויות הלוחמים על נסיון לינץ', השתתקה ההמולה. לא נשמע קול מתנצל, לא סליחה טעינו ולא סליחה בירברנו. שוב, כמו בפתיחת מלחמת לבנון, באולפנים הממוזגים יודעים טוב מאוד מה צריך לעשות מיד בחזית ומה אסור היה לעשות בדיעבד.
עכשיו כדאי אולי להזמין את המבקרים המהירים לשלוף הצעות אלטרנטיביות לבעיית עזה וליוזמות "השלום" החדשות של ארגוני שלום-עכשיו טורקיים שמעולם לא ראינו באזורנו: אולי שתי נשיקות לחי לארדואן? חיבוקים עם הנייה? פתיחת הים התיכון לייבוא מוצרי קסאם, פרוג, זילזל וסקאד? למען מצבם ההומניטרי של תושבי עזה כמובן.
אולי בחירות הומניטריות דמוקרטיות באמצעות הצבעה ברגליים של מי שעוד נותרו לו ברכיים לאחר הטיפול הרפואי המסור של חמאס? אולי הסכם פירוק נשק בלתי קונבנציונלי עם איראן? הסכם חילופי משלחות עם חיזבאללה? משט מפרשיות למען גלעד שליט עם האחים-המוסלמים בטורקיה? טיפול בנפגעי הדיווחים מהאירוע בכדורים נגד הקאה בים ועוד. מה שבא לכם.
עכשיו עצמו רגע עיניים ודמיינו את שני חיילי צה"ל ברמאללה שולפים אקדחים ויורים בהמון רגע לפני שהוא מבצע בהם לינץ', מי היה יוצא צודק מהאירוע? ומי היה נשאר חי?
עכשיו עצמו שוב עיניים ונסו לדמיין איך עוצרים בים ספינה של 100 טון או יותר ועליה 500 איש. מקל בגלגלים? טורפדו? שפריץ מים לחלונות חדר ההגאים? אולי נושאת מטוסים שתעמוד בצומת הרחובות חוף עזה פינת הים התיכון, כך שאי-אפשר יהיה לעקוף אותה. פטנט כזה כאילו. אולי פלאייר פטנט לאוזן של ראאד סלאח.
מובן שאפשר היה להניח לאוניות להגיע לעזה. או אז ניתן רק לדמיין איזה מטר של חרפות, גידופים והשפלות היו עוברים חיל הים, צה"ל, הימ"מ ובן-ציון נתניהו גם. סמרטוטים, היו מכנים אותם. מדינה שלמה הושפלה, היו זועקים הפרשנים.
אהוד ברק הוא לא אדם נחמד. הוא עצמו העיד על כך בבחירות. גבי אשכנזי הוא אולי גולנצ'יק מחוספס ושתקן. אבל קשה למצוא בין מותחי הביקורת הזריזים בכל אירוע מישהו עם יותר ניסיון מזה של שני אלה. מותר למתוח ביקורת על כל דבר, אבל אולי כדאי לצמצם קצת את תחושת המבקרים שהם היו משתלטים על העניינים יותר טוב, בלי חבלים, בלי אקדחים ובלי להירטב בכלל.
בחוכמה שלאחר מעשה, אפשר להיות הכי חכמים בעולם. אבל בזמן אמת, בעת קבלת החלטות על חבל תלוי ממסוק, בלילה מעל הים במרחק 90 ק"מ מהבית, מתבקשת קצת צניעות מחכמי הבדיעבד.
איתי לנדסברג הוא מנהל מחלקת תעודה ועורך "מבט שני" בערוץ הראשון