באתר ערוץ הספורט קראו לו "קאמבק אדיר", ב-ynet היו קורקטיים יותר עם "ניצחון מרשים", ובמהלך הערב, כראוי וכצפוי, נקבר נצחונה (שבת, 11.7.15) של נבחרת העתודה בכדורסל על לטביה במסגרת אליפות אירופה בשולי מדורי הספורט. אף אחד לא עסק במיוחד בסיפור השולי הזה, עד שבאה תוכנית הבוקר של סלוצקי ודומינגז בערוץ הספורט והוסיפה לו נדבך מפתיע, בין מדהים למופרך לסר טעם, שקשה להתעלם ממנו.

"משואה לתקומה", זו הכותרת שבאמצעותה בחרו בתוכנית הבוקר של סלוצקי ודומינגז בערוץ הספורט להגדיר את ההישג הזניח. "בשישי תבוסה מול סרביה, אתמול ניצחון ענק על לטביה", נימקה כותרת המשנה. למישהו בצוות התוכנית יש כנראה אחוזים במניות הנבחרת, או סתם קריסת מערכות בכל הנוגע למידה נכונה, טוב טעם ושכל ישר.

לביטוי "ניצחון ענק" על כל סל ושער כמעט התרגלנו. דומה שקהילת תקשורת הספורט מתייחסת לתחום הסיקור שלה כאל זירת כשלונות מתמשכת, כך שכל לא-הפסד, או סתם ניצחון שגרתי, נתפסים כהזדמנות לתקוע למגזר הגוסס זריקת אדרנלין בהולה וענקית. אלא שלהטמעתו של עולם האסוציאציות השואתי בסיקור הספורט טרם התרגלנו.

לרגע חשדנו שלפנינו כותרת מתוחכמת שמאחוריה משמעות מתחכמת, או שמא צינית בדרכה העקמומית. במחשבה שנייה עלה על הדעת שהכותרת היא סוג של רוח גבית לרה"מ ולמלחמתו באיום האיראני; כל ניצחון ישראלי בזירה הבינלאומית בימים קשים אלו הוא הזדמנות מצוינת להזכיר לעם היושב בציון שאין דבר כזה סתם שגרה ספורטיבית שפויה, שבה ערב אחד מפסידים לסרביה ולמחרת מנצחים את לטביה. מדובר בתזכורת לנו ולעולם כולו: לעולם לא עוד. לא יביסונו, לא יכחידונו, בכל יום ויום חייב אדם, על אחת כמה וכמה שחקן עתודה, לראות את עצמו כאילו שרד את גטו ורשה. וגם אם המחיר של הג'סטה הלאומית הזו הוא טריוויאליזציה גמורה של אחד הסלוגנים המזוהים ביותר עם יום הזיכרון לשואה, זילות האירוע וזילות הזיכרון, לא נורא. הדדליין להסכם המעצמות עם איראן בפתח.

במחשבה שלישית, כותרת מהסוג הזה היא כמעט סוג של גושפנקה לאחת הרעות החולות והביזאריות ביותר של אוהדי הכדורגל והכדורסל בישראל, או לפחות "קומץ" מהם, הנוהגים לשלב בשירי וקריאות העידוד שלהם, ולפעמים גם בעמוד הפייסבוק שלהם, מוטיבים שואתיים. כשהשואה מגויסת להאדרת ניצחון זניח, ועוד על-ידי אתר ספורט מרכזי, מה יגידו אזובי הקיר, אותם אוהדים שמציירים צלבי קרס, מתפללים "שימו שימו את מכבי בתאים, מלאו אותם בגז", פורשים סדיני שנאה על יציע שלם ותופסים את שואת יהודי אירופה כמטפורה לגיטימית לזעמם, שנאתם, תסכולם ואובדן העשתונות שלהם.

כבר ראינו במדורי ספורט כותרות כמו "אלי, שלא ייגמר לעולם" כששחקן עם השם אלי, למשל אלי אוחנה, כבש שער ניצחון. אבל כותרת כמו "משואה לתקומה" לא רומזת בחיוך מסוים לתפילתה הנוגעת ללב של חנה סנש באחת התקופות האפלות ביותר של העם היהודי והעולם בכלל. "משואה לתקומה" מגדירה הפסד ספורטיבי לגיטימי של קבוצה זניחה כאסון לאומי היסטורי, בלי שמץ אירוניה. ואם הפסד במשחק הוא "שואה" וניצחון הוא "תקומה", אז יו"ר קבוצה יכול להיות נאצי, שער 11 יכול להיות "גטו", אכזבה מהפסד יכולה להיתרגם לאיחולים לשאיפת ציקלון בי, ומאבקים ספורטיביים בכלל יכולים להיות עילה להשמדה, או לפחות לאיומים מוזיקליים בכיוון, רצוי עם פזמון חוזר וללחנים מוכרים.

לתגובות:  yegerm9@walla.co.il