בתחתית הטור האחרון של יאיר לפיד במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מופיע הליד (ציטוט נבחר מהטור המוצג באופן מודגש) הבא: "המדינה צריכה להישיר אלינו מבט ולהגיד לנו דברים שלא ימצאו חן בעיני רבים מאיתנו".
אני מזכיר את זה כי באתר האינטרנט של חברת החדשות של ערוץ 2, שלפיד מגיש את מהדורת שישי שלה, מוצגת המהדורה, במידה רבה של צדק, דווקא כך: "יאיר לפיד מקבל את השבת עם הכתבות הכי מעניינות שחודרות לעומק, על האנשים שעשו את השבוע, התחקירים שיזעזעו את המדינה, והסיפורים שנוגעים עמוק-עמוק בתוך הלב".
בצדק, כי ביום שישי יאיר לפיד אכן מישיר מבט אלינו ועושה לנו נעים, ומקבל את השבת עם סיפורים שנוגעים עמוק בלב, ואין בכך סתירה מהותית לאמירה הביקורתית שלו עצמו בעיתון. את הביקורת שלפיד משמיע לאחרונה נגד הממסד הפוליטי אפשר להבין במסגרת הזאת, כמין טרוניות שעושות טוב – מקבילה טלוויזיונית לשיחה הארכיטיפית עם נהג המונית שבה ניאוץ הפוליטיקה הוא הבסיס ליצירת תחושת שיתוף רגעית בין שני זרים מוחלטים שנקלעו למרחב מצומצם ועוד רגע ייפרדו.
למעשה זה בדיוק היה העוקץ ביסוד הפארודיה של "ארץ נהדרת" על יאיר לפיד. מגיש החדשות אייל קיציס שואל את האורח באולפן שאלה עיתונאית, ומיד יאיר לפיד קוטע אותו בטענה ש"זאת לא השאלה הנכונה". הוא ממשיך ושואל את השאלה הנכונה, שהיא בדיוק אותה שאלה ששאל קיציס, רק בניסוח "יאיר לפידי", כלומר, עם פתיחה כמו "מה קרה לנו...", כיצד נהיינו כאלה, לאן נעלמה הרוח הישראלית שלנו.
זה העוקץ הפארודי: שאלה שבהקשר מסוים היא מעשה עיתונאי ביקורתי יכולה להפוך לטקס נרקיסיסטי; התוכן המפורש שלה הוא ביקורת כלפי מישהו, אבל העיקר הוא תוצאת הלוואי שלה: היצירה של איזה "אנחנו". "אנחנו הישראלים" שמביטים בצער, בעתה או תימהון במתרחש מול עינינו.
לפיד מומחה ליצירת טקסים ממין זה. הנה דוגמה מאותו טור בעיתון: לפיד מספר כי הרצה בפני צוערי בה"ד 1, המסיימים בקרוב קורס קצינים. אחרי שאמר להם כי המדינה שלהם הולכת ונעלמת, כך הוא מספר לנו, "הקצינים הצעירים הינהנו כמעט כאיש אחד. הם לא צריכים היו לשאול אותי מהו הדבר שהלך לאיבוד, הם ידעו". לפיד מספר לנו, הקוראים, על ההבנה המושלמת בינו ובין הקצינים הצעירים.
יש עכשיו הרבה עניין סביב החשד שמא לפיד משתמש בבימה העיתונאית המרכזית שלו כדי לקדם תוכנית לעבור לפוליטיקה. צריך להודות על האמת, המקרה של לפיד הוא כנראה מיוחד מבחינה זו, שונה ממקרים אחרים של עיתונאים שעברו לפוליטיקה. לפיד מעורר קצת יותר חשד וקצת יותר כעס מעיתונאים אחרים שאכן עברו לפוליטיקה, כמו שלי יחימוביץ, אורי אורבך או דניאל בן-סימון.
מה ההבדל? אצל עיתונאים אחרים המעבר לפוליטיקה היה המשך של קו פוליטי שהם קידמו גם בקריירה העיתונאית שלהם. גם כעיתונאים יכולנו לזהות את סדר היום הפוליטי שלהם, ומה שיותר חשוב, יכולנו למקם אותו באופן כללי במפת הפוליטיקה הפרלמנטרית. ומה אצל לפיד? אצל יאיר לפיד, כך נדמה, כל מחווה פוליטית צבועה לחלוטין בצבע הדמות התקשורתית שלו.
זאת תמיד מחווה "יאיר לפידית" ותו לא. לפעמים אפשר לזהות אותה עם כל נקודה בקשת הפוליטית ממרצ עד הבית-הלאומי. מה שאומר כמובן שאי-אפשר לזהות אותה בכלל. במלים אחרות, בכל רמה שנסתכל, הפוליטיקה של יאיר לפיד היא בראש ובראשונה פוליטיקה טלוויזיונית.
צילומים: פלאש90 ו"העין השביעית"; עיבוד תמונה: "העין השביעית"
ההבדל הזה צריך להאיר על הסוגיה שמעוררים מעשיו של לפיד לאחרונה. לרוב מעלים בהקשר הזה את השאלה האתית, האם זה הוגן שיאיר לפיד מתחיל בטלוויזיה את דרכו אל הפוליטיקה. אבל כיוון שהפוליטיקה של לפיד היא מלכתחילה טלוויזיונית, אולי צריך לתהות קודם על המעשה הפוליטי שהוא עושה עכשיו, בטלוויזיה. כלומר, אולי במקום לשאול מה יקרה אם לפיד יעזוב לפוליטיקה, חשוב יותר לשאול מה יקרה אם הוא יישאר בטלוויזיה.
את הטור האחרון של לפיד ב"7 ימים" צריך לקרוא כמצע פוליטי, אבל מסוג מיוחד: זהו מצע הפוליטיקה הטלוויזיונית שלו. לפיד, כאמור, מספר על ההרצאה שלו בפני צוערי בה"ד 1, שבה תיאר כיצד המדינה הולכת ונעלמת וכיצד יש להחזיר אותה. בטור שבעיתון, הטיעון מחולק לאוסף של פסקאות במבנה חוזר: כל פסקה מתארת בעיה ומסתיימת בהיקש "אז אין פה מדינה". למשל: "אם נהג שהגיש תביעה על הלנת שכר של 207 שקלים ב-1987 קיבל פסק דין לפני חודש – אחרי הליך שנמשך 23 שנה – אבל הכסף עדיין לא הגיע מפני שהנהלת בתי-המשפט מודיעה 'שתודיע בקרוב על החלטתה העקרונית' – אז אין פה מדינה".
הבעיות שלפיד מונה מגוונות. מהן ממוענות לקהל כללי ורחב (מורה בכיתה של תלמידים אוטיסטים מרוויחה 3,950 שקל בחודש), ואחרות לקהל של מרכז פוליטי חילוני (בתי-ספר בבני-ברק לא מקבלים תלמידים ספרדים. מתנחלי חברון קובעים את סדרי העיר כולה). לפיד מתלונן על אין-אונות של המשטרה, על מתנחלים, על התנהגות חברי-הכנסת, על הרבנות, על שחיתות במערכת הפוליטית ועל מרצים שמאלנים שקוראים להחרים את האקדמיה בישראל.
אבל האמת היא שלא ממש משנה רשימת הקובלנות, שההצגה שלהן זו לצד זו מזכירה את תוכניות המאזינים המתקשרים לרדיו. חשובה הרבה יותר מהן היא הסגירה החוזרת על עצמה: "אז אין פה מדינה". התשובה לכל בעיה ובעיה שלפיד מונה היא שתהיה כאן מדינה. עם כל הקושי שבדבר, צריך לנסות להבין את משמעותה של העמדה הזאת. זה לא פשוט כיוון שלכאורה העמדה הזאת היא חסרת משמעות.
בדרך כלל אנחנו חושבים על המדינה כמסגרת שבתוכה מתנהל המאבק הפוליטי: המדינה היא המסגרת שבתוכה מתנהל המאבק להגדרת הבעיות העומדות על סדר היום והפתרונות לבעיות האלה. משום כך קשה לחשוב על "המדינה" כפתרון עצמו. אבל זה בדיוק המפתח לפוליטיקה של לפיד: זאת פוליטיקה שביסודה מתנגדת לכל פוליטיקה, פוליטיקה שמבוססת על ההנחה שהפוליטיקה עצמה היא בעיה.
התשוקה שמבטא לפיד היא התשוקה לפתרון שאינו פוליטי. היא מזכירה את התשוקה העולה שוב ושוב ל"מפלגת מרכז" (ראו את מאמריו של ארי שביט בהקשר הזה). מהי התשוקה הפוליטית הזאת? זאת תביעה פוליטית-א-פוליטית, קונפורמיסטית זועמת, תביעה לשינוי ללא שינוי – התביעה שהכל יהיה אותו דבר, רק יותר טוב.
אצל יאיר לפיד התשוקה הזאת למרכז נצבעת בצבעים נוסטלגיים: הגעגוע למדינה שהיתה ואיננה. אבל דווקא בכך מתגלה גם האופי הפוליטי הממשי שלה, מעבר לדמיונות על "המדינה". מה היא המדינה שלפיד מתגעגע אליה? זאת המדינה שהיתה לפני שהופיעו כל ה"הפרעות": מתנחלים, חרדים, שמאלנים, בדואים גובי "פרוטקשן".
אני לא מאמין שלפיד יגיע בסוף לפוליטיקה. הוא בוודאי מודע למה שקורה בדרך כלל ל"מרכז" מרגע שהוא מתחיל להתממש: כיוון שהוא נאלץ להיכנס לפוליטיקה ממש, להציג עמדות פוליטיות, להתמלא בתוכן פוליטי, הוא מפסיק להיות מרכז ומתחיל להתרסק. אבל אם לפיד יישאר בסוף בטלוויזיה, כלומר אם נגלה שכל המהלך הזה שלו היה מלכתחילה מהלך טלוויזיוני, נצטרך להתמודד עם בעיה אחרת: עם ההכרה בטלוויזיה עצמה ככוח פוליטי – כמוקד של פוליטיקה קונפורמית, מעקרת, של תשוקה ל"מדינה" נקייה מהפרעות (כלומר נקייה מפוליטיקה).