אחת הקריאות שעולות, בווריאציות שונות, בדיון בשאלה מה לעשות עם רשות השידור היא "להעביר את רשות השידור לידי הציבור". הכוונה היא, כמובן, להעביר אותה מידיהם של הפוליטיקאים לידי "הציבור". אין לי יומרה לדעת מה יועיל לרשות השידור ומה לא. ייתכן בהחלט שזה צעד שיציל את הרשות ויביא לישראל שידור ציבורי איכותי. אבל להעברת השליטה בגוף מסוים מידי הפוליטיקאים לידי "הציבור" יש שם. מהלך כזה נקרא הפרטה.

כך כאשר מעבירים את חברת צים או את בזק מידי הממשלה וה"פוליטיקאים" לידי "הציבור"; כך כאשר רבות מפעולות הממשלה עוברות מיקור חוץ ונמסרות לידי עמותות או חברות עסקיות, שחלק גדול מתקציבן מגיע מהממשלה (האם תוכנית ויסקונסין אינה ניתוק של הפוליטיקאים משירות התעסוקה?); וכך גם באשר לרשות השידור.

ניתוק אמיתי של הפוליטיקאים משליטה על רשות השידור אינו מהלך שונה בהרבה מהפיכת רשות השידור לעמותה במימון ממשלתי. ובמלה אחת – הפרטה. נכון, ברוב ההצעות לרפורמה ברשות השידור אין מדובר על ניתוק מוחלט של הרשות מהממשלה, אלא רק על החלשה משמעותית של הקשר ביניהן. אבל ההשפעה שנותרת לממשלה בהצעות האלו מבטאת, למעשה, ויתור לפוליטיקאים שמטרתו להפוך את התוכנית לבעלת סיכוי להתממש, ולא מטרה ראויה בפני עצמה.

קל להזדהות עם הכעס כלפי הפוליטיקאים, ובהקשר של רשות השידור – קל מאוד אפילו. ומצד שני, "הציבור" הוא מושג שמי לא יזדהה איתו? "הציבור" הוא גם מושג בלתי מחייב לחלוטין. מרגע שמוציאים מהמשחק את האנשים היחידים שעמדו באמת לבחירת הציבור – הפוליטיקאים – כל אחד יכול לטעון שהוא הנציג האמיתי של הציבור. הרי כל מי שישלוט ברשות השידור יהיה חלק מ"הציבור", ויש להניח שהוא גם יטען, ואפילו יאמין בכנות, שהוא פועל למען הציבור.

קו הטיעון הזה, הצבת הממשלה לעומת הציבור, נמצא לא רק בדיון בעתיד רשות השידור. טענות דומות עלו גם, למשל, נגד חוק התכנון והבנייה החדש. צפריר רינת, מהרהוטים שבכותבים נגד החוק, כתב כך ב"הארץ": "[החוק החדש] מגדיל את עוצמת הממשלה תוך נטרול וצמצום היכולת של הציבור, או ארגונים מטעמו, לערער ולהשפיע על תהליכי תכנון [...] ועדות התכנון יהיו על-פי החוק החדש בשליטה מוחלטת של נציגי הממשלה". בדיוק אותו הטיעון – הממשלה חזקה מדי, וצריך להעביר חלק מהכוח לידי, ניחשתם נכון, "הציבור".

מה שמטריד בתופעה הזו הוא לא עצם הקריאות להפרטה, שהן כמובן לגיטימיות. מה שמטריד הוא ההימנעות מקריאה לילד בשמו. יש משהו מדאיג בכך שכותבים מרכזיים מפחדים להודות, אולי אפילו בפני עצמם, שהם תומכים בהפרטה. זה סימפטום לכך שהדיון מידרדר מוויכוח ענייני למאבק של "הטובים נגד הרעים". המונח הפרטה הפך אצל כותבים רבים למלה גסה ממש. אולי משום שבעברית אותה המלה משמשת הן כתרגום ל-privatization והן כתרגום ל-individualization; הפרטה מזוהה עם אגואיזם, או בכינויו הרווח כיום, קפיטליזם חזירי.

אצל לא מעט כותבים יש להפרטה מעמד דומה פחות או יותר לכיבוש: עוולה מוסרית שחובה להתנגד לה, התחמקות המדינה מאחריותה לאזרח. אני משוכנע שלא מעט מאלה שתומכים בניתוק הפוליטיקאים מרשות השידור ייעלבו מהטענה שמה שהם תומכים בו הוא סוג של הפרטה. הם?! הפרטה?! מה פתאום! מה הם, חסידי "דה-מרקר"?

אפשר כמובן להתנגד עקרונית לכל מהלך של הפרטה. אבל הזיהוי המוחלט של הפרטה עם אגואיזם, או עם התפרקות המרקם החברתי לטובת איזו יעילות כלכלית אמורפית, הוא ייצוג מעוות והוא פוגע בדיון. הפרטה, כלומר העברת נכסים וסמכויות מידי הממשלה לידי הציבור – פרטים או ארגונים לא ממשלתיים – יכולה להיות טובה או רעה, מושחתת או מועילה, לקדם את טובת הכלל או לפגוע בה.

כמו שמדגימים המקרים של רשות השידור וחוק התכנון והבנייה החדש, אפשר לתמוך בהחלשת כוחה של הממשלה לטובת ארגונים פרטיים או פרטיים למחצה, דווקא מתוך רצון כן בטובת הכלל. דיון ציבורי שקוף וישר צריך לקרוא למהלכי הפרטה בשמותיהם ולנהל שיח על יתרונותיהם וחסרונותיהם. אם המלה "הפרטה" הופכת למלה גסה, קשה לנהל את הדיון הזה.