את הרשימה הזאת התכוונתי לכתוב לפני כמה שבועות, אולם כעת, בשל הסערה הבינלאומית שעורר אתר ההדלפות ויקליקס, עם פרסום המסמכים הסודיים של מחלקת המדינה האמריקאית, קיבלה סוגיית אתרי האינטרנט בשפה הערבית בתוך ישראל חשיבות יתרה.
אמנם צריך להודות באמת הצרופה ולקבוע נחרצות כי אתרי האינטרנט בערבית, שצצים כפטריות לאחר גשם בתוך הקו הירוק, רחוקים אלף שנות אור ודור מאתר ההדלפות היוקרתי, שכן האתר הזה הצליח בתוך ארבע שנים, מאז היווסדו, לקבוע בצורה זו או אחרת את האג'נדה התקשורתית והפוליטית העולמית, להשפיע על עיצוב דעת הקהל, להתל בפוליטיקאים מכל קצוות העולם, ולהכניס את הבית הלבן ומחלקת המדינה לכוננות ספיגה. עיתונות במיטבה, עיתונות בפסגה.
בחודש שעבר השתתפתי בכנס שאירגן המכון הישראלי לדמוקרטיה בירושלים, שבו נטלו חלק עיתונאים ופוליטיקאים. במהלך הדברים שנשאתי התייחסתי לעיתונות הערבית בישראל וקבעתי בצורה חד-משמעית שהעיתונות הזאת אינה מעצבת דעת קהל, ויותר מזה: אינה מתקרבת ליעד הזה. עליית אתרי האינטרנט בערבית לאוויר הוסיפה שמן למדורה שממילא בוערת: במקום שהאתרים יתקנו את המעוות ויהיו משקל-נגד לעיתונות הערבית המדשדשת במקומה, הם הפכו לנטל נוסף, אפילו יותר מסוכן.
אקדים ואקבע שהרשימה הזאת אינה מתיימרת להיות מדעית, כי אם ניסיון צנוע לשפוך אור על האנדרלמוסיה השוררת בחברה הפלסטינית בישראל בכל הקשור לעיתונות האינטרנט. השאלה אם האתרים הרבים נחוצים לחברה שולית, משום שההתמקדות חייבת להיות, לעניות דעתי, בתכנים, במסרים ובאופן הסיקור.
זאת, משום שהחברה הערבית במדינת היהודים היא חברה מיוחדת עם בעיות אקוטיות, ובשל הייחודיות הזאת מקבלים אמצעי התקשורת בשפה הערבית חשיבות עצומה. חובתם הלאומית והמוסרית של אמצעי התקשורת האלה לייצג נאמנה את קהל היעד שלהם ולפעול ביתר שאת במציאות העגומה שנקלענו אליה שלא באשמתנו, ואשר מתבטאת בין היתר במבצע החיסול הממוקד של הקולקטיב הערבי-פלסטיני מצדם של רוב אמצעי התקשורת בשפה העברית; מבצע שהגיע לממדים שלא ידענו קודם, ושהביא להוצאת הערבי מהשיח הציבורי בישראל. התוצאה הזו מעמיקה עוד יותר את השסע בין שתי האוכלוסיות.
בלשון עדינה, אתרי האינטרנט בערבית חוטאים למטרה, הדיווחים שלהם שטחיים, הנושאים שהם מטפלים בהם שוליים, ואין הכוונה רק לפן הפוליטי. הטענה הרווחת בקרב בעלי האתרים ועורכיהם, שלפיה התכנים שהם מגישים עונים לטעמו של הקהל, מעלה את השאלה: מי קובע למי? האם קהל היעד ההטרוגני מכתיב והעורכים ממלאים, או שבשל הנסיבות המיוחדות מדיניות האתרים צריכה להתבסס על הובלה. קרי: האתר צריך להוביל את קהל היעד, ולא להפך.
המסרים של האתרים החשובים צריכים להיות חזקים, חינוכיים, פוליטיים, נקיים מחשבונות אישיים ומנקמנות לשמה. לא יעלה על הדעת שהודעת דובר של חבר-כנסת ערבי זה או אחר תפורסם בכל האתרים, ככתבה וכלשונה, לרבות טעויות הדקדוק והכתיב והתמונות המצורפות. ההתנהלות הזו מובילה אותנו למציאות העגומה שבה אין עיתון או אתר בערבית שמציבים בכנסת כתב מתחיל או מיומן, שיודע להפריד בין דעה להודעה; כתב שידווח בזמן אמת על ההתרחשויות במשכן.
מדוע אין אף כתב ערבי בכנסת? המצב הזה מחזק את השתלטות הח"כים הערבים על נישה לא מבוטלת באתרי האינטרנט בערבית, שמפרסמים את מה שתורם לקידום ענייניהם הפוליטיים והאישיים בלבד. ושאלה נגזרת: היכן הביקורת על חברי-הכנסת הערבים? כיצד ניתן למתוח עליהם ביקורת כאשר לאתר ולעיתון אין כתב בשטח?
קשה, אם לא בלתי אפשרי, להשתחרר מהרושם שלגבי דידם של בעלי האתרים, המטרה מקדשת את האמצעים. משמע: השגת שטחי פרסום שיחזיקו את האתרים מבחינה כלכלית וגם יוסיפו כסף לקופה. אין פסול ברצונם של יזמים בתחום התקשורת להרוויח, שכן מדובר בעיתונות מסחרית, אולם מדוע לא נמצא או נמציא את המשוואה הגואלת שלפיה מרוויחים כסף, אבל לא מפסידים את קהל היעד.
יתרה מזאת: אתרי האינטרנט בערבית, שכמעט אין ביניהם הבדלים עקרוניים אלא לכל היותר סמנטיים, גורמים נזקים לא מבוטלים לחברה הפלסטינית בישראל ומקבעים הרגלי גלישה לא מכובדים. התוצאה היא שהתכנים והמסרים מעוותים את המציאות, ובמקום להדגיש את העיקר, מתמקדים בטפל.
ידיעה על תאונת דרכים מעבירה את עורכי האתרים על דעתם. התחרות על השגת תמונות בזמן אמת והקדמת האחרים לגיטימית, אך יחד עם זאת אין פירושו של דבר שכותרות האתרים חייבות להיות צהובות גם בהקשרים כל-כך שגרתיים. יש לחפש את הנוסחה הנחוצה שתתאים את צורכי התחרות בענף התקשורת לאילוצים של החברה הפלסטינית בישראל, שכן האתרים למיניהם נהנים מכוח אדיר מעצם קיומם בעידן האינטרנט.
לסיום, גילוי נאות: אני מפרסם מאמרי דעה באתרים הישראליים בשפה העברית ובשפה הערבית. עד עצם היום הזה איני מצליח, למרות מאמצי הכבירים ונסיונותי הבלתי נלאים, להבין מדוע באתרים הישראליים בשפה העברית מאות גולשים מגיבים, ואילו המאמרים, שלי ושל כותבים אחרים, זוכים, אם בכלל, לתגובה אחת או שתיים לכל היותר באתרים בשפה הערבית.