הבחירות

אחרי שלושה חודשים וחצי של ספקולציות, ספינים, מתקפות ארסיות, בריתות והתפצלויות שחילקו מחדש את המפה הפוליטית, העיתונים מגיעים ליום הבחירות כשלשונם בחוץ ופרקי אצבעותיהם דואבים. מערכת הבחירות, שהביאה עימה עלייה בהיקף עמודי הפרסום בעיתונים, מסתיימת כעת בגליונות מיוחדים במתכונת מורחבת. למעט "מעריב", כל עיתוני הזרם המרכזי – "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"ישראל היום" – עבים היום במיוחד.

חלק ניכר מנפח הסיקור מוקדש להנחיות ועצות למצביעים המתלבטים פרי מוחם של פובליציסטים, בעלי דעה ומרואיינים מזדמנים. בניגוד לכתבות ופרשנויות המסכמות עשייה פרלמנטרית ובוחנות הצהרות מול מציאות, שהתפרסמו בכמה מן העיתונים בחודשים האחרונים, המלצות ההצבעה של יום הבחירות הן סוגת סיקור זמינה ופשוטה להפקה, המאפשרת לעיתונים להמשיך בעשייה עיתונאית שתכליתה בדרך כלל מוכחשת: עיצוב דעת קהל. אם בימים שלפני הבחירות נדמה שעדיין לא ממש לגיטימי לומר לקוראים כיצד בדיוק להצביע, נראה שהעורכים סבורים שביום הבחירות זה דווקא מתבקש.

הכותרות הראשיות

"ידיעות אחרונות" ספג במהלך מערכת הבחירות התקפות חוזרות ונשנות, מוצדקות בחלקן, מכיוון ראש הממשלה בנימין נתניהו, בגין סיקור עוין במיוחד. אף על פי שבבקרים רבים היה נראה שעורכי "ידיעות אחרונות" כלל אינם טורחים להסוות את התגייסותם לקמפיין להחלפת ראש הממשלה, הבוקר שב העיתון ולפחות כלפי חוץ מתיישר עם הקו הכל-ישראלי המסורתי שלו.

מהנדסי עמוד השער של העיתון בחרו להציב את נתניהו ואת יריבו, יצחק הרצוג, במשבצות שוות בגודלן: בתוך מסגרת עץ, כשמאחור מתנופף דגל ישראל אילוסטרטיבי. "אדוני ראש הממשלה", נכתב בכחול בכותרת הראשית, מעל כותרת המשנה המשובצת בציטוטים בני מלים אחדות מפי שניהם.

המשוואה שיצרו העורכים בין שני הפוליטיקאים מטעה. נתניהו הוא ראש הממשלה; מסגורו כראש ממשלה אינו מעלה ואינו מוריד מיוקרתו. מסגורו של הרצוג כראש ממשלה, להבדיל, הוא המשך ישיר של המסר שעמד במרכז הקמפיין שלו, שנועד למתגו ככזה שקורץ מחומר של מנהיגים, אף שמעולם לא עמד בראש משרד ממשלתי בכיר.

שני הטורים המובלטים בשער, מאת נחום ברנע וסימה קדמון, נארזו כך שיערערו את בטחונם של בוחרים שעדיין שוקלים להצביע לנתניהו. "הבחירות התנהלו בסימן אדם אחד. נדיר שראש הממשלה מעורר רגשות טינה בממדים כאלה. אפשר לומר שנתניהו הרוויח את הטינה הזאת ביושר", נכתב בתמצית טורו של ברנע. "הפעם, כך נדמה, הבחירה היא אישית".

קדמון, תחת הכותרת "למי אתם מאמינים", פורטת על מיתר האמינות הרופף ממילא של ראש הממשלה. "תצביעו למי שאתם מאמינים לו", היא כותבת. "למישהו שכשאתם שומעים אותו מדבר, אתם לא נעים באי-נוחות על הכיסא. למישהו שלא מחפש תמיד על מי להפיל את האחריות, שאתם לא מתביישים בו ובהנהגתו. מישהו שלא מביך אתכם בפני העולם. תצביעו למישהו שאתם מרגישים שהוא שם בשבילכם, ולא בשביל עצמו. תצביעו למישהו שיחזיר לנו סוף-סוף את הנורמליות".

ההפניה הראשית של "ישראל היום", לראשונה זה למעלה משבועיים, אינה כוללת ציטוט מפי נתניהו או אנשיו. כמו "ידיעות אחרונות", גם שער עיתונו של שלדון אדלסון נערך כך שבמרכזו תוצב מראית עין של איזון וממלכתיות: דיוקנו של נשיא המדינה ראובן ריבלין (ב"טור מיוחד ל'ישראל היום'"), שקריאתו "לכו להצביע" היא הבוקר הכותרת הראשית של החינמון (שלושה טורים בחתימת ריבלין, בעלי מסר מרכזי זהה אך שונים בתוכנם ובניסוחם, נדפסים הבוקר בעיתונים).

מול שני הטורים שהוקדשו לערעור אמינותו של נתניהו ב"ידיעות אחרונות" מציבים עורכי "ישראל היום" שני טורים משלהם, המוקדשים לניגוח יריביו של ראש הממשלה. מתי טוכפלד, הכתב הפוליטי, לוקח על עצמו את תפקידה של קדמון ומייחס להרצוג ולציפי לבני אמינות רעועה, בעקבות תמרון פוליטי שעליו הודיעו אתמול ("מגה זיגזוג, מגה פגיעה באמינות", גורסת הכותרת בשער). דרור אידר מחפה עליו מאחור עם טור העוסק בתקשורת העוינת (אידר נגד).

כותרת המשנה של ההפניה החדשותית משרתת גם היא את קמפיין הליכוד: עורכי עמוד השער מצאו לנכון למסור לקוראיהם כי "נוצר רושם שהליכוד מתחיל לסגור את הפער" מהמחנה-הציוני – קביעה המתפרסמת ללא סימוכין, אולי משום שהחוק בישראל אוסר על הצגת תוצאות סקרים בבוקר יום הבחירות, ואולי משום שאין לה ממש סימוכין (בידיעה עצמה, מאת שלמה צזנה וטוכפלד, מובהר כי מדובר ב"שמועות"). "הם בפאניקה", מצוטט גורם אנונימי בליכוד ביחס למחנה-הציוני.

הכותרת הראשית של "הארץ" מוקדשת הבוקר לתיאור אינפורמטיבי של ההתפתחות הפוליטית המרכזית שאירעה אתמול: הודעת המחנה-הציוני שלפיה ציפי לבני הסכימה לוותר על הסכם הרוטציה בינה להרצוג במקרה שיקשה עליהם להרכיב קואליציה. "לדברי לבני", כותב יהונתן ליס בשער, "אין בידי המחנה-הציוני נתונים שלפיהם המהלך יעודד הצבעה למפלגה".

ידיעת שער נוספת מאת ליס עוסקת במידע שנאסר על "הארץ" לחלוק עם הקוראים. "מאז יום שישי אסור לכלי התקשורת, לפי החוק, לפרסם תוצאות של סקרים, אבל במפלגות ממשיכים לנהל סקרים פנימיים רחבי היקף שמשפיעים על מהלכיהן", הוא כותב, ומספק הסבר אפשרי לדיווח על סגירת הפער בשער "ישראל היום". "הסקרים הפנימיים שונים זה מזה, עד כדי כך שחלקם מצביעים על מגמות סותרות לחלוטין", מסביר ליס. "המשותף לרוב הסקרים הפנימיים הוא שתוצאותיהם משקפות את הקמפיין של אותה מפלגה. כך, מפלגות שביקשו להלחיץ את בוחריהן גילו באותם סקרים כי מצבן בכי רע, ואילו אחרות דווקא זכו להצלחה יחסית".

גידי וייץ, בטור המתפרסם בתוככי העיתון, מצביע על נקודה עיוורת נוספת בשדה הפוליטי והתקשורתי. "מה אנחנו באמת יודעים על מי שאולי יחליף את נתניהו בעוד כמה שבועות?", תוהה וייץ. "יצחק הרצוג הוא האתרוג של מערכת הבחירות הנוכחית. הוא נשמר בקופסה עבת דפנות ומהודרת, ואיש לא שאל את עצמו אם גלומים בו תעצומות הנפש, העומק הפנימי והמבט מרחיק הראות הנדרשים כל-כך ממי שמבקש להיות ראש הממשלה. איש בתקשורת לא עסק בו ברצינות.

"קשריו המצוינים וארוכי השנים עם בכירי העיתונאים ועם יריבים פוליטיים, כשרונו שלא להרגיז או להשניא את עצמו, התחמקותו מאמירות חדות ומטלטלות וממאבקים עם כוחות טיטאניים, ובעיקר האיבה היוקדת ליריבו ותחושת המיאוס הקשה משלטונו המנותק גרמו לכך שהציבור לא יודע על הרצוג, על ההיסטוריה שלו ועל תכונותיו כמעט דבר. אף כלי תקשורת (מלבד 'הארץ') לא בחן את תפקידו של המיועד בפרשת עמותות ברק, שצלליה מלווים אותו עד היום. איש לא אישש או הפריך את האמירה הנחרצת של השותפה הטרייה ציפי לבני שלפיה הרצוג 'היה שר רווחה מצוין'. איש לא יודע אם הוא באמת מסוגל לתפקד במצבי הלחץ הקיצוניים שבהם צריך ראש ממשלה לעמוד. איש לא יודע אם הוא איש אמת".

למי נצביע

לאורך מערכת הבחירות התפרסמו בעיתון "הארץ" מאמרים פרי עטם של כותבים קבועים ואורחים שחלקו עם הקוראים את התלבטויותיהם בנוגע להצבעתם בבחירות, ולעתים קרובות גם הצהירו לאיזו מפלגה בכוונתם להצביע. אל מול ההסתכנות שבזיהוים של הכותבים עם גופים פוליטיים ספציפיים, סדרת המאמרים הציעה מוצר נדיר בזירת העיתונות הישראלית: שקיפות.

הבוקר מאיץ מאמר המערכת של "הארץ" בקוראים לצאת לקלפי ולהחליף את נתניהו. מי ראוי להחליף את ראש ממשלת ישראל בשש השנים האחרונות? אבירמה גולן, במאמר הנדפס במדור הדעות, מצמצמת את האפשרויות: "רק לא לפיד". בעל הטור ארי שביט מבקש מהקוראים להצביע למחנה-הציוני. סייד קשוע, שבאופן חריג תורם מאמר לגליון אמצע שבוע, מביע תמיכה ברשימה-המשותפת בראשות איימן עודה.

כפי שניתן לצפות מעיתון עם אג'נדה שמאלית, רוב ההמלצות וההתחבטויות שהתפרסמו ב"הארץ", היום כבימים קודמים, נקבו בשמותיהן של מפלגות שמאל ומרכז. את הממצא הצפוי הזה ראוי לעמת עם הנעשה בעיתון אחר שעורכיו מצהירים על עצמם ככאלה הפועלים לפי השקפת עולם פוליטית: "ישראל היום".

בחינמון של משפחת אדלסון, אולי לנוכח התדמית התועמלנית, נמנעים הבוקר מלפרסם טורים המייעצים לקוראים במישרין כיצד להצביע בבחירות. מי שיחפש בכל זאת עצה יוכל לקרוא אצל נדב שרגאי שנתניהו הוא ממשיכו של מנחם בגין, שסירב להסכים לחלוקת ירושלים וזאת בניגוד להרצוג, לבני ואחרים. "בבחירה בין ציון המשוחררת והשלמה לבין המחנה-הציוני ותאומיו, אני בוחר בציון ובשומרי חומותיה", מציין שרגאי.

חיים שיין, מנגד, כותב לקוראיו על מעלותיו של מנהיג בשם בנימין נתניהו שהוא "שילוב של חזון גדול ומתכת טיטניום", ורומז: "עכשיו, כשהדברים ברורים וידועים, אתם יכולים להניח בביטחון את הפתק הנכון". עבור מי שלא הבין את הרמז מקנח שיין בציטוט: "ימין ה' רוממה, ימין ה' עושה חיל".

מכתמים מקורנפים

מן העבר השני של נתיבי איילון, ברחוב מוזס, נוקטים גישה הפוכה במוצהר. לצד שורה של טורים בגנותו של נתניהו (ברנע, קדמון, אשכול נבו, חיים גורי, שמעון שיפר), מגישים עורכי "ידיעות אחרונות" לקוראיהם פרויקט מיוחד: חבריהם ובני משפחותיהם של ראשי הרשימות כותבים מדוע ראוי להצביע למקורביהם. "ידיעות אחרונות", לפיכך, הוא העיתון היחיד המכיל הבוקר המלצות הצבעה בזכותן של 13 מפלגות שונות.

בין הקש והגבבה, שנוסחו מן הסתם בסיועם הנמרץ של יועצי התקשורת, בולטות שתי מליצות יושר המשווקות שני פוליטיקאים מושחתי מידות שמסיבה לא ברורה זוכים לסיקור יחצני מידי העיתון של המדינה: יפה דרעי, רעייתו של חבר-הכנסת והעבריין המורשע אריה דרעי; ומיכל ליברמן, בתו של שר החוץ והנחקר הסדרתי אביגדור ליברמן.

יפה דרעי, שנהנתה מהכספים שלקח בעלה לכיסו, חתומה על טור הממוען למצביעות פוטנציאליות; דרעי מפגינה מורת רוח מילדים הנוהים אחרי "כוכבי תרבות" ומציעה לנשים לשאוב השראה משולחן השבת של משפחתה. מיכל ליברמן, ששמה שורבב לפרשות הכספים של אביה ושמיליוני השקלים שזרמו לחברה שהקימה בצעירותה טרם זכו להסבר ראוי, פותחת את טורה בציטוט של הרצל ומתבלת בחשיפה: בלבו של אביה, היא טוענת, מפעם חלום – להבטיח את בטחונה של מדינת ישראל ולקיים בה חברת מופת ציונית.

קל להבין מדוע נשים כדרעי וליברמן מעוניינות שהציבור יעניק לראשי משפחותיהן אמון וכוח. קשה להבין מדוע מצאו לנכון עורכי "ידיעות אחרונות" לפרסם את מכתמיהן המקורנפים.

עוד שתי המלצות

בעיתון "מעריב" מתפרסמים שני טורים הממליצים לקוראים למי לתת את קולם: האחד קורא להם להצביע לליכוד, והאחר למחנה-הציוני. על החתום: בנימין נתניהו ויצחק הרצוג (בהתאמה).

תחזית

"הבחירות שמתקיימות היום הן רגע השיא של אחד הקמפיינים הסוערים, האמוציונליים והאינטנסיביים, המרתקים והדרמטיים שהיו בישראל אי-פעם. מיליוני ישראלים יוצאים הבוקר לקלפיות כשתמונת ההתמודדות אינה ברורה. הכל פתוח וכמעט כל תוצאה אפשרית. כמאמר הקלישאה, צפו לבלתי צפוי", כותב ב"הארץ" ברק רביד, הכתב המדיני, בפתח מאמר הנושא את הכותרת "גם אם יישאר בבלפור, תם עידן נתניהו".

"נתניהו מנהל מלחמת קיום על הבית ברחוב בלפור", כותב רביד בהמשך המאמר. "אם זה תלוי בו ובבני משפחתו, גם גדוד צנחנים ומג"בניקים לא יוציא אותם משם. ראש הממשלה מבין כי אם יעזוב את הבית, הוא כבר לא ישוב אליו. אבל גם אם נתניהו ימצא שוב קומבינה פוליטית שתאפשר לו לגבש קואליציה, קווי היסוד האמיתיים היחידים שלה יהיו שימור שלטונו באופן זמני. מקרי העבר מראים שגם במקרה כזה, עזיבתו הפיזית של נתניהו את הזירה הפוליטית רק תידחה בשנה או שנתיים, והתוצאה עשויה להיות מערכת בחירות נוספת שבה תבוסתו תהיה עמוקה וקשה עוד יותר".

ללא העמדת פנים

"לקדש שם שמים – ג'" (כותרת ראשית, "יתד נאמן").

"באופן נדיר הוכרזה שוב קריאת קודש להתגייס להוספת קולות ליהדות-התורה" (כותרת לידיעת שער חדשותית, "המבשר").

"איננו באים בסיסמאות בחירות. אלה אינן השיח הציבורי של יהדות-התורה. השפה שלנו היא שפה-של-תורה. לכן, כשאנו משתתפים בבחירות ומטילים את האות ג אל הקלפי, אנו מקיימים דבר תורה" (יצחק מתתיהו טננבוים, עורך "המודיע", עמוד השער).

"היהדות החרדית מתגייסת היום בהמוניה להכרעת המערכה ומתלכדת להצלחת רשימת יהדות-התורה שסימנה ג'" (שער "יתד נאמן", כותרת גג).

מתחת לפני השטח

"גובר הלחץ בקרב החרדים האשכנזים מזליגת קולות ל'יחד'", מדווח ב"הארץ" יאיר אטינגר בעקבות דיווחים שלפיהם ממחנהו של הרב שמואל אוירבך ("הפלג הליטאי המרדן שנפרד מדגל-התורה") יצאה הנחיה להצביע למפלגתו של אלי ישי. הבוקר, לנוכח שער "יתד נאמן" הקורא לקוראים להצביע ליהדות-התורה, צייץ כתב החברה החרדית של "הארץ": "במבט ראשון: גיליון חגיגי. במבט נוסף: הפילוג הליטאי זועק מכל פינה".

אדלר

כל העיתונים מדווחים על ביטול הסכם הרוטציה בצמרת המחנה-הציוני. יוסי ורטר, בטור פרשנות המוקדש לסיכום מערכת הבחירות, כותב ב"הארץ" על "מוטציית הרוטציה" ו"פארסת רוטציית הנפל", ומכנה את ההודעה על ביטולה "ספין בולם ספין". את המהלך עצמו ממשיל ורטר לזה שנדחק לעשות "קברניט שספינתו טובעת": להשליך ציוד מיותר מהסיפון ולקוות לטוב.

נחום ברנע, בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", סבור גם הוא שהמחנה-הציוני הוא בגדר ספינה שקברניטה משליך מהסיפון כבודה מיותרת (וליתר דיוק, את הרהיטים) בניסיון נואש לגבור על מים עוינים. "בימים האחרונים הופעלו על הרצוג ולבני לחצים אדירים", כותב ברנע. "הטענה היתה שביטול הרוטציה יוסיף לעבודה שניים-שלושה מנדטים, וייצור את הפער שאנשיה כה מייחלים לו. עלו גם טענות נגדיות. אתמול התרשמו במחנה-הציוני שהפער הצטמצם. מנהל הקמפיין של המחנה-הציוני ראובן אדלר דיווח להרצוג וללבני על הנתונים. הוא נמנע מלהביע דעה, אבל האקדח היה על השולחן".

הכתב יובל קרני, בעמודי החדשות של העיתון, מביא עדות שלפיה מעורבותו של אדלר דווקא היתה פעילה יותר. "בכירים במחנה-הציוני סיפרו כי מי שעמד מאחורי המהלך הוא הפרסומאי ומנהל הקמפיין ראובן אדלר, שראה בהסדר הרוטציה נקודת תורפה", הוא מציין.

"אדלר לחץ מאוד שיירדו מהעניין של הרוטציה", אומר לכתבת "גלובס" ענת ביין-לובוביץ' גורם אנונימי מתחום הפרסום, המעורה בקמפיין המחנה-הציוני. "הוא היה מאוד ממוקד מטרה בנושא הזה ולחץ גם על הרצוג וגם על לבני". גורם אנונימי נוסף כבר עוסק בהנחת כתרים: "אם הרצוג יהיה ראש ממשלה, הוא צריך להושיב את אדלר על כיסא מלכות", הוא אומר.

"מדיה איוונט"

"המהדורות של שמונה בערב אתמול באו עם בשורה מטלטלת: ציפי לבני יורדת מהרוטציה. וקצת יותר מדויק: היא אומרת ש'אם הרוטציה תמנע הקמת ממשלה, היא תוותר עליה'", כותב ב"מעריב" בן כספית. "נדמה לי שאני היחיד במדינה שלא מבין את המהומה הזו. כשהוכרז האיחוד בין הרצוג ללבני, כולל הרוטציה, שוחחו כל הפרשנים (כולל אני) עם לבני ושמעו ממנה בדיוק את מה שהוכרז אתמול בקול גדול: אם הרוטציה ביני לבין הרצוג תמנע הקמת קואליציה, אז לא תהיה רוטציה.

"הדברים נאמרו במשדרים השונים ופורסמו גם בכתובים. והנה אתמול, אותה הצהרה בדיוק, והפעם כותרות ראשיות, בוקה ומבולקה. כל ראשי המפלגות עולים להצהרות טלפוניות בהולות במהדורות הטלוויזיה, מאשימים איש את רעהו בספינים, שקרים, פאניקה ומה לא. מה שהיה אתמול זה 'אירוע תקשורתי'. ראובן אדלר קורא לזה 'מדיה איוונט' (media event). זה יוצר באזז, זה משתלט על השיח, פתאום כולם דיברו רק על המחנה הציוני – וזה גם מטלטל מעט את הספינה התקועה".

אברמוביץ'

"יש מקום לחשוש שרה"מ מעדיף לכאורה את הפבלישר שלו על פני האינטרס של מדינתנו", אומר פרשן חדשות 2 אמנון אברמוביץ' בראיון לכתב "גלובס" לי-אור אברבך, והדברים נדפסים בכותרת. "הוא יצא למשימה שהזיקה לאינטרס הלאומי, בניגוד לעמדת מערכות החוץ והביטחון, נגד דעת המומחים ליחסי ישראל-ארה"ב", הוא אומר. "מדוע סירב לבטל את הנאום? אולי משום שהוא אינו עצמאי ובן-חורין. אולי משום יחסיו עם שלדון ויחסי שלדון עם המפלגה הרפובליקאית. דומני שהציבור הבין, חש, שבמקרה זה נתניהו התבלבל בין האינטרס הלאומי שלנו לאינטרס הפוליטי והפרטי שלו".

את העיתון שמוציא אדלסון עבור נתניהו מכנה אברמוביץ' בראיון "העלון המשפחתי הנפוץ בעולם". הבוקר משיבים לו בעלון הזה כגמולו: בכפולה הפותחת של "ישראל היום", בראש סדר היום של העיתון הנפוץ בישראל, חובט בפרשן הוותיק בעל הטור הפחות ותיק דרור אידר, במאמר המוקדש לבחירת המלים של אברמוביץ' ("שבהינף שנינות הגדיר את המהלך של לבני כ'הרואי', לא פחות") ולהפרחת תיאוריית קשר שלפיה ראובן אדלר וסימה קדמון סחטו את לבני ולחצו עליה לוותר על הרוטציה תחת איום שאם תסרב, יגלגלוה בזפת ונוצות.

השכנים

"בחירות היום", מרגיע אידר בהמשך מאמרו. "אחרי הרפש ורגעי המבוכה שסיפקה המערכה האחרונה, צריך לזכור שאין זה מובן מאליו להשתתף ביום חגיגי שכזה. הסתכלו סביב אל שכנינו; הם לא יכולים לממש את זכותם לקבוע בקולם את עתיד ארצם. אנחנו כן. תודה לאל". ב"הארץ" מקדישים אחד מעמודי המערכת לצד השני של קביעתו הגאה של הפובליציסט.

"בבואנו להצביע עלינו לזכור 2.5 מיליון נוכחים-נפקדים – הבגירים הפלסטינים תושבי הגדה, מזרח ירושלים ורצועת עזה. מהם נשללה זכות זו, כמו גם החירות לפעול נגד עריצות שלטון הכיבוש הישראלי", כותבת עמירה הס, הבוחרת שלא להבדיל בין אלו מבין הפלסטינים החיים בשטח הנתון בשליטה ישראלית ישירה ואלו שאינם.

"האדונים (והגבירות) הולכים היום (שלישי) להצביע במה שמתואר בישראל בגאווה מופגנת ובשקר לא מודע כ'חגיגה לדמוקרטיה' ב'דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון'", כותב גדעון לוי באותו עמוד, ומציין כי נבחרי הציבור הפלסטינים הם לכל היותר בבחינת "ועד קהילה".

"העם הכובש ילך לקלפי; העם הכבוש יכול, ביום טוב במיוחד, לחלום עליה. גורלו יוכרע בבחירות של אדוניו. הם שיחליטו על עתידו, מבלי שיש לו הזכות להשתתף בתהליך. בינתיים ראש הממשלה בפועל שלו הוא גנרל ישראלי, שמחליט על מרבית אורחות חייו", מוסיף לוי. "חירותם, תעסוקתם, בריאותם, לימודיהם, חייהם ומותם נקבעים במקום שבו להם אין כל מעמד וזכויות. רק מערכות ההכחשה, ההדחקה ושטיפת המוח הישראליות, היעילות להפליא, עוד מצליחות להסתיר ולהעלים את העובדה הניצחת הזאת".

מי שהשליכו את העגבניות

ב"מעריב" כותב קלמן ליבסקינד על התגייסותם של עיתונאים וכלי תקשורת לקמפיין להחלפת נתניהו. "הבוקר, עם פתיחת הקלפיות, תגיע אל נקודת הקצה שלה מערכה ארוכה ומעיקה של הסתה קשה, מרוכזת ואלימה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו", הוא טוען. "נו, תשאלו, ומה חדש בכך? האם לא ראינו כאן בעבר קמפיינים בוטים? האם זו הפעם הראשונה שנשמעת כאן אלימות מילולית במערכת בחירות? האם לא היתה כאן אף פעם הסתה? הרי על שמעון פרס כבר נזרקו פעם עגבניות ממש, לא רק מלים.

"אז זהו, שהחידוש של מערכת הבחירות הזו הוא שבניגוד לכל מה שקרה כאן בעבר, מי שהשליכו הפעם את העגבניות ומי שרידדו את השיח ומי שהיו למסיתים הגדולים והמתלהמים ביותר הם עיתונאים בכירים, פרשנים ופובליציסטים. זו לא היתה סתם עיתונות ברוטלית. זה היה ניסיון מכוער, יהיר ואנטי-דמוקרטי לייצר אווירה של דה-לגיטימציה סביב ראש הממשלה וסביב מחנה שלם, קבוצה רחבה, נתח כבד מבעלי זכות הבחירה".

לטענת ליבסקינד, בראש רשימת הגורמים שייצאו נשכרים מהקמפיין התקשורתי, לצד המחנה-הציוני, עומדים המועמדים ליברמן וכחלון. "השניים האלה זכו לאִתרוג יוצא מגדר הרגיל רק משום שבתקשורת בנו ועדיין בונים עליהם כמי שיסייעו להרצוג להרכיב ממשלה. ליברמן, שהתבטאויותיו מציבות אותו בשורה אחת עם ברוך מרזל, חובק בידי פרשנים שבימי שגרה סולדים מגזענות. כחלון, האיש שבימיו בליכוד היה חלק מחבורת המורדים, שנטל חלק בכינוסיו של משה פייגלין ושבחר למנות ליועצו האישי את מנכ"ל מנהיגות-יהודית, נזכר לפתע שהימין קיצוני מדי ושפינוי יישובים הוא לא בלתי אפשרי, ולא נדרש להסביר דבר", הוא כותב.

"כששקר, מניפולציה, אלימות מילולית והסתה הופכים לתעודת הזהות של העיתונות", מסכם ליבסקינד בהמשך, "זה המקום שבו כל אדם הגון חייב לחוש עצבות". גיא רולניק, בטור הפותח של "דה-מרקר", חולק עם ליבסקינד רגשי עגמומיות, אך חולק עליו בנוגע לסוג האינטרסים שהוביל להתגייסותם של כלי התקשורת לקמפיין. לדעת רולניק, האינטרסים שהשפיעו עליהם לא היו פוליטיים, כי אם כלכליים.

"מה שקרה לעיתונות הישראלית בחודשים האחרונים מעציב, אבל לא מפתיע", הוא כותב. "ככל שמצב העיתונים הידרדר, ככל שהתלות של ערוצי הטלוויזיה בפוליטיקאים גדלה – כך נאלצו רובם להוריד מסכות ולחשוף לציבור את הסוד הגדול: אין כאן שמאל וימין, אין כאן 'הטיה אידיאולוגית' או 'אג'נדה', ובטח לא תפיסת עולם.

"ברוב המקרים מדובר באינטרסים כלכליים, מועדונים, חברויות וקליקות. עיתון אחד תומך בראש הממשלה בכל מזג אוויר ומתעלם מכל כשלונותיו; ועיתון שני, שלכאורה רוצה להפיל את ראש הממשלה, מאמץ לחיקו לפי הצורך מועמדים קיצוניים, כמעט פשיסטים, כשהדבר עולה בקנה אחד עם האינטרסים הכלכליים שלו".

המחר

"מערכת הבחירות לכנסת ה-20 מגיעה היום לסיומה, לא יום אחד מוקדם מדי", מסכם יוסי ורטר ב"הארץ". "השבועות האחרונים היו בלתי נסבלים. הם ייזכרו כזמזום טורדני, רעש לבן מפצח מוחות של סיסמאות נבובות והשמצות, שקרים ודברי רהב, סחרירים ומסרים חלולים ממוחזרים לעייפה". ורטר, עיתונאי ותיק, ודאי אינו סבור שלמחרת הבחירות ישוב השקט והמערכת הפוליטית והתקשורתית תתיישר על-פי סטנדרטים שהנחילה העשייה הטלוויזיונית של ארון סורקין.

"מהלילה, יחזור הרעש, ובגדול", מזכיר לקוראים אודי סגל, הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2, בטור המתפרסם ב"מעריב". "שוב נשב הפרשנים, ונפרש פרשנויות על מה העם אמר על ראשי המפלגות ועל גורלם הפוליטי, על המשא-ומתן הלא קיים עם הפלסטינים, על יוקר המחיה ועל יוקר הדיור", כותב סגל. "ככל שדברו של העם יהיה נחרץ פחות ומפולג יותר, מבולבל יותר וחד-משמעי פחות – יהיו יותר פרשנים לדבר העם ומשמעותו על תולדות ועתיד האומה. ראו הוזהרתם".